מעבדת הפיריון נראית למעשה כמו כל מעבדה רפואית אחרת, מבחנות, מכשור רפואי, אינקובטורים שונים שלימים הבנתי את פעילותם ואנשים –אחיות רופאים, צוות. בנימה רפואית הסבירו לי על זרעים, יכולת ההובלה שלהם, תאוצה, מספרים, נתונים מקרוסקופיים, השבחה, הזרעה, מיקרומניפולציה ועוד ועוד מונחים שקיוויתי לא להכיר באופן אישי אלא רק תצפיתי.

מאת: ריקי לוי דינר

אפילוג

במסגרת עבודת התיזה שלי ערכתי תצפיות במעבדות הפיריון של אחד מבתי החולים המובילים בצפון הארץ. בעוד שחלק מחברותיי ובנות משפחתי הקרובות חוו על בשרן, רחמן וזוגיותן את ההליך הרפואי של הפריות מבחנה, התבוננתי אני בזוגות לא מוכרים המגיעים אל המעבדה במטרה לתרום, להתרם ומתוך שאיפה להקלט.

חוויה אחת המנותבת אל שני נתיבים מקבילים, שאינם נושקים זה לזה כמעט בשום נקודה, אך פועלים יחד אל אותה מטרה נחשקת – הולדה.

המעבדה – working nine to five

מעבדת הפיריון נראית למעשה כמו כל מעבדה רפואית אחרת, מבחנות, מכשור רפואי, אינקובטורים שונים שלימים הבנתי את פעילותם ואנשים –אחיות רופאים, צוות. בנימה רפואית הסבירו לי על זרעים, יכולת ההובלה שלהם, תאוצה, מספרים, נתונים מקרוסקופיים, השבחה, הזרעה, מיקרומניפולציה ועוד ועוד מונחים שקיוויתי לא להכיר באופן אישי אלא רק תצפיתי.

למרות שמדובר בחיי אנשים וסיפורים אישיים ההתייחסות אליהם מכורח הנסיבות ואינטנסיביות העבודה נעשית קהה בשלב מסויים ומתחדשת רכותה בשלב אחר.

כאשר הצוות עובד על ה"חומרים" – קרי הזרע והביצית ומנסה ליצור מהם עובר – הוא משוחח במונחים רפואיים. גם אם נאמרים שמם של בני הזוג  האמורים, הרי שהם מנותחים במונחים סטטיסטיים של הולכה, מספר הביציות שהופרו ועוד נתונים 'קרים'. לכל איש יש שם, לכל זרע יש מספר.

זהו החלק הקהה של העבודה.

החלק הרגשי מגיע בשני מצבים - במפגש עם הזוגות, ובמקרים בהם זוג מסויים נוחל כשלון אחר כשלון בניסיונות ההפרייה. על החלק הראשון אדבר עוד מעט. בחלק השני, מתגלים פנים אנושיות של צוות שלמרות כל ניסיונו ומקצועיותו נשבר כמעט באופן אישי עבור אותו זוג שה"חומרים" שלו מגיעים שוב אל שולחן המעבדה. החומר הביולוגי מקבל אז פנים, שמות, לבבות שבורים וסיפור הכוללל בתוכו חלומות, שאיפות ותקווה שלא נגמרת.

העבודה היא עבודה – אמרה לי אחת הלבורנטיות שנמצאה בהריון מתקדם. איכשהו לומדים להתנתק. לשאלתי האם סוג העבודה הספציפי לא העלה בה חרדות נוכח הכניסה האישית שלה להריון, נעניתי בחיוך שהבהיר רק דבר אחד – ברור שכן.

בנק הזרע – לא מה שחשבתי

את בנק הזרע תארתי כסדרת מגירות ענקית הנמצאת בקצה מסדרון רפואי, מנוכר וקר. בעת הצורך ועם קוד גישה מתאים, נגש הצוות האמון על ההפריות אל קצה המסדרון, מקיש את הקוד על דלת הפלדה המגולוונת, מגיעה אל המגירות ממוספרות ושולה מתוכן את התקווה של אחד מהזוגות או הנשים המנסות להכנס להריון. אלו הן לא מגירות של זרעים חשבתי לעצמי, אלו הם מספריהם של התקוות.

ביום ששאלו אותי אם אני מעוניינת לגשת אל בנק הזרע, התבדו כל תיאוריי.

מגירות התקווה התגלו כמתקן קטן, עגול המזכיר שואב אבק ישן, טחוב תחת שולחן במסדרון המחבר בין המעבדה למטבח הצוות. ללא השגחה, ללא קוד או דלת מגולוונת, הותרו תקוותיהם של בני הזוג כמעט לידי כל. לא מדובר בבדיקה של כלבוטק, כי אם בהבנה שהכתה בי באותו הרגע-  החומר האנושי המביא חיים לעולם, המהווה את פסגת החלומות עבור כה רבים מאיתנו, ואת שברון הלב עבור הפוקדים את המעבדה פעם אחר פעם טחוב תחת שולחן צדדי כמעט באין משים לב.

כל כך הרבה פעמים שמעתי את חבריי מתארים בפניי, כמה מבחנות יש להם בהקפאה, כמה עוברים מחכים להזרעה – לכל אחד מתיאוריהם נלווה חיוך, שם ופנים. זוגות אלו הופכים הורים עוד בטרם ההליך הרפואי, הם כבר שם. הורותם נבנית להם בראשם רק מתוך החלום. הצפייה בביטוי של אותו חלום, תחת שולחן עץ צדדי פשוט שברה אותי.

ההפרייה – יצירה אלוהית

נשים, בין אם הן נשים בעסקים ובין אם עקרות בית, מוכנות לעשות הכל למען אותו ילד רצוי. הן עוברות טיפול אחר טיפול, נשברות, גופן מרוסק מרצף ההרמונים המציף אותו אך הן לא מרימות ידיים. הפרייה אחר הפרייה, לעיתים עד חלוף שנים, עד ליעד, ולא שנייה לפני. העצמת נשים כיום כוללת גם טיפול וסיוע בתחומים אלה. ברגע ההפרייה ניתן לשמוע כמעט כיצד אותה נשמת ילד חוברת אל חלום האם – בדממה. חלונית קטנה מחברת בין המעבדה לחדר בו מתבצעת ההפרייה. דרך אותה חלונית מועברים העוברים המוקפאים/הזרעים אל הרופא המטפל. כל שניתן לשמוע הוא את הלמות לב האישה (ושלי), וכל שניתן לראות הוא את הפנס הרפואי הגדול המאיר מעל פדחתו של הרופא. הסצינה כמו לקוחה מאיזה סרט בו הרופא מגלם באופן מסויים את האלוהים והילתו מעליו. כשחשבתי על זה למעשה באיזה שהוא אופן הפכנו היוצרים של כל חי כמעט, מתערבים באמת ביצירה האלוהית. זהו החלק בו מתגלה שוב העניין הרגשי של הצוות הרופאי.

עם זאת, לא הייתה שם תשוקה, לא מעשה אהבים, הייתה שם יצירה! באותו הרגע לא הצלחתי לחשוב על העובדה שאולי מדובר בפעם החמישית של אותה אישה, שבעיניה כבר אין חדווה בתהליך כי אם חשש מאכזבה נוספת, שלרגליה ורחמה כבר אין את הכוחות להתערטל בצורה שכזו כלפי אדם זר, גם אם מטפל מוכר. לצד כל זה הלמות ליבה, הזכירו לי ולה כי אולי הפעם יתגשם חלומה והוא יהיה שווה את כל החששות, האכזבות וההתערטלות.

מעבדות הפיריון – אפילוג

במעבדות הפיריון נגלה לי עולם שלם של רוך וחמלה המתקיימים לצד קהות רגשית המתבקשת נוכח עבודה רפואית שכזו. גילית שישנם גופים התומכים בזוגות דתיים בהליך זה ומסדירים את עניין הטומאה והצנעה במקרי ההפרייה, גילית צוות המזעיק אדם דובר ערבית ממחלקה אחרת על מנת שיסביר לזוג שזו לו שפת האם את ההליך, גיליתי צוות הלומד להתבדח תוך שמירת כבוד מטופליו רק מתוך הרצון לשמור על שפיותו בכך.

גיליתי שאני לא מסוגלת להמשיך.

סיפוריי חבריי המנסים להכנס להריון, הצפייה בהליך מהצד המטפל והניסיונות שלי להכנס להריון הפכו את המשא עבורי כבד מנשוא. אני מחזקת את ידיו של כל מי שעוסק בעבודה זו ואת ידיו של כל מי המקבל שירות מעובדים אלו. זו באמת עבודת קודש – תרתי משמע.

בתקווה כי לא תתייאשו מיצירתכם המיוחלת – ובהצלחה.