זה התחיל כמו אצל כולם.  היא מאוד חששה מהזריקות.  ידעה שהיא כל הזמן תבכה ולא תצליח להתגבר על הפחד.  היא סיפרה לי שוב ושוב על כך שבבית הספר אימא הייתה חייבת ללוות אותה ועל כך שאפילו בזריקות בצבא היא מיררה מבכי – פשוט לא יכלה להשתלט על הפחד.

מאת: איריס נאור, היד שמלווה אתכם להריון
 

זה התחיל כמו אצל כולם.  היא מאוד חששה מהזריקות.  ידעה שהיא כל הזמן תבכה ולא תצליח להתגבר על הפחד.  היא סיפרה לי שוב ושוב על כך שבבית הספר אימא הייתה חייבת ללוות אותה ועל כך שאפילו בזריקות בצבא היא מיררה מבכי – פשוט לא יכלה להשתלט על הפחד.

"הוא אשכרה צוחק עלי מלמעלה.  אני שלא מסוגלת לשאת זריקות צריכה להידקר כל יום בכמה מקומות, אבסורד".

 

בימים הראשונים היה לה מאוד קשה והיא אפילו כמעט התעלפה כמה פעמיים מעוצמת הפחד, אך ככול שעברו הימים פתאום היא שמה לב שכבר עבר שבוע, ועוד שבוע והיא ממש "מסתדרת" עם הדברים ואפילו הסבירה לאחות בבדיקות הדם מה הכי "עובד" בשבילה.

היא מאוד התחברה להסבר שלי שהצעדים שלה צריכים להיות "צעדי תינוק".  היה לה מאוד קשה להתבונן על כל הזריקות שהיא נדרשה לעבור, אז חילקנו את הכוחות כל יום מחדש מה שהקל על דרכה מאוד.

 

מלאה בתקווה היא המשיכה להתחזק בטיפול.  היא הבינה שכל יום שעובר היא קרובה הרבה יותר אל היעד שלה ושלהם.

 

הם התחתנו לפני שלוש שנים וחצי.  היא רצתה להרות מייד אך לימודי ההמשך של בעלה עיכבו את הניסיונות בעוד שנה וחצי.  היא קצת כועסת עליו על ההמתנה אך מבינה שהעתיד הכלכלי שלהם בעל חשיבות רבה.

הוא מאוד כועס על עצמו וכל הזמן מהדהדת משפטה של אימו "שכל ילד מביא את המזל שלו" ובעיקר שלא היה נכון להם להמתין.

הם לומדים כיום שמה שהיה אכן עבר ושהם צריכים את כל גיוס הכוחות אל עבר הצלחת הטיפול.

 

היא נכנסה לשאיבת ביציות.  ידעו שיש בערך 20 זקיקים והם היו מאוד אופטימים לקראת העתיד בעיקר בגלל שהיא הבינה שגם אם הטיפול הזה לא יצליח, לפחות היא לא תעבור את כל הזריקות שוב.

 

הרופא המנוסה שטיפל בהם יצא בבהלה וסיפר לבעלה שהם יאלצו להישאר בבית החולים להשגחה במהלך הלילה.  הוא כלל לא חשב שמשהו חריג קרה, אך אכן היה זה משהו חריג.

 

שאבו לה 41 ביציות!

בכל זקיק היו מספר ביציות והגוף הגיב באופן חריג לטיפול.  היא הייתה בחדר הניתוח מעל חצי שעה בעקבות מספר הדקירות במהלך השאיבה והקושי להוציא כזאת כמות של ביציות.

 

בדיעבד היא כל הזמן אמרה שמאוד כואב לה, אך בכל פעם שהיא ניסתה לדבר על כך "ביטלו" את התחושות שלה, בעיקר ביטלו את תחושות הבטן שלה שאולי משהו לא בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

 

באותו החודש לא בחזירו את העוברים אלא הקפיאו הכל על מנת לתת לגוף מנוחה.  היא מאוכזבת אך המנוחה מכל מה שעברה מאפשרת לה להתחזק מתחת לשמיכה.

 

הם אופטימים וגם אני, אך כיום היא מבינה שקולה לעולם לא יבלע יותר בים הניסיון של הרופאים והצוותים המטפלים.

היום היא מבינה שהיא אחראית להגיד את דברה בקול גדול ולוודא שאכן מקשיבים לה!