בעשור האחרון חלה עלייה דרמטית במספר הילדים שנולדו כתוצאה מתרומת זרע או ביצית. בעבר התורמים היו אנונימיים והובטחה להם חשאיות מלאה ובמקביל גם ההורים נהגו לשמור את מעשה התרומה בסוד  ולא לספר לילד. בעת האחרונה קיימת בארצות מסוימות גישה חדשה המעודדת חשיפה של מעשה התרומה אל מול הצאצא שייוולד ופתיחות מלאה גם בנוגע לזהות התורם/ת.

מאת: יעל איתן-שילר,  פרופ' דניאל זיידמן מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-השומר בשיתוף עם אתר www.baby4u.co.il

 

הקדמה

בעשור האחרון חלה עלייה דרמטית במספר הילדים שנולדו כתוצאה מתרומת זרע או ביצית.

לתרומת זרע, כשיטה המסייעת להשיג הריון במצב בו הגבר סובל מאי פריון, יש היסטוריה של לפחות מאה שנה. אם בעבר מי שנדרשו לתרומת זרע היו בעיקר זוגות נשואים עם גורם של אי פריון אצל הגבר, הרי שבעשור האחרון אוכלוסיית המטופלים כוללת גם לסביות ונשים רווקות. התפתחות דומה חלה בקרב האוכלוסייה הנזקקת לתרומת ביצית. תרומת הביצית הראשונה בעולם נעשתה ב 1984. הטיפול נועד במקור עבור נשים בגיל הפריון, שאינן פוריות עקב כשל שחלתי מוקדם או אובדן השחלות כתוצאה מטיפול רפואי או ניתוחי. כיום הטיפול בתרומת ביצית מסופק במידה נרחבת בעיקר לנשים בנות 40 שנה ויותר ובכך מסיר למעשה את מגבלות הגיל ומאפשר לכל אישה שיש לה רחם להרות ללא קשר לגילה. לאחרונה ישנה דרישה לתרומת ביצית גם מצד זוגות הומוסקסואלים המבקשים להגיע להורות בעזרת פונדקאות.

בעבר התורמים היו אנונימיים והובטחה להם חשאיות מלאה ובמקביל גם ההורים נהגו לשמור את מעשה התרומה בסוד  ולא לספר לילד. בעת האחרונה קיימת בארצות מסוימות גישה חדשה המעודדת חשיפה של מעשה התרומה אל מול הצאצא שייוולד ופתיחות מלאה גם בנוגע לזהות התורם/ת.

 

סודיות או חשיפה

האמונה התרבותית המושרשת היא, שפוריות היא סמל וביטוי של גבריות ונשיות, בעוד שהעקרות היא בעלת משמעות הפוכה. רוב הגברים העקרים שבחרו להיעזר בתרומת זרע מתקשים להתמודד עם ההשפעות הפסיכולוגיות והרגשיות של העקרות ולכן פעמים רבות גברים אלו יתעקשו שהצאצא שייוולד לא ידע על מוצאו. יתכן, על כן, שהדרישה לסודיות נעוצה בכאב ובתחושת הנחיתות שמרגישים גברים ונשים המתמודדים עם עקרות. אבל לא רק.

הורים שבוחרים לא לחשוף מדגישים את החשש מפני פגיעה בילד. הם מאמינים כי בכך שהם שומרים את מעשה התרומה בסוד הם מגנים על הילד ממשקע רגשי לא הכרחי, ומונעים פגיעה ובלבול אפשריים, התמודדות קשה עם נושאים שקשורים לזהות ובעיקר מונעים תגובות שליליות של אנשים ותחושת בדידות וחריגות חברתית. ובכלל, הורים שבחרו לא לחשוף הביעו רצון להגן על יחסי הילד עם ההורה הלא גנטי ולהימנע מפגיעה אפשרית בקשר ביניהם. הורים אלה מבטאים את תחושתם כי החלטות החשיפה הן פרטיות במידה גבוהה וצריכות להישאר דיסקרטיות בקרב המשפחות.

חשוב לציין, כי חלק מההורים הצהירו שהם ישנו את העמדה שלהם לגבי חשיפה אם חשיפה תהיה הכרחית כהגנה על בריאות הילד.

אסכולת חשיבה שנייה טוענת, שלאור העלייה באוכלוסיית המטופלים, הרי שעקרות נחשבת כיום פחות לטאבו ופחות כמקור לסטיגמה. בהתאם, המטופלים נוטים עתה להיות יותר פתוחים בנוגע למוצא האמיתי של ילדיהם וכך גם קטן הצורך בסודיות. אסכולה זו ומחשבות אודות הרווחה הנפשית של הצאצאים בילדותם ובבגרותם, היוו בסיס לגישה חדשה בעולם שקוראת לפתיחות בנוגע לתרומה ולזהות התורם/ת והובילה גם לחקיקה בעניין בכמה מדינות, המאפשרת לצאצא גישה למידע על התורם. נראה שאם בעבר ההמלצה להורים לעתיד הייתה לשמור את מעשה התרומה בסוד, הרי שהיום נדרשים ההורים להתמודד עם 'דילמת החשיפה הכפולה'. לא רק שההורים נדרשים לבחור האם לספר לצאצא על אופן הגעתו לעולם, אלא שעתה הם נדרשים גם לשקול האם עליהם לחשוף אותו לזהות התורם ובכך לפתוח בפניו אופציה של יצירת קשר עמו בעתיד בהתאם למגבלות החקיקה. מגמת האי-אנונימיות מצריכה גיוס תורמים המוכנים לספק מידע מזהה על עצמם אשר יירשם ויאוחסן במאגר מרכזי. באותן מדינות שמאפשרות זאת, בד"כ תתאפשר לילדים גישה למידע זה החל מגיל 18 או אף מתחת לגיל זה בהסכמת ההורים.

הורים שבוחרים לחשוף טוענים כי לילדם יש את "הזכות לדעת כיצד הגיע לעולם ולדעת את המקורות הגנטיים שלו" וגם "הזכות לא לשאת מטען של סוד ומסתוריות". הם מאמינים כי כשלא חושפים בפני הילד את מעשה התרומה פוגעים בערכים עליונים של אמינות, אמון וכבוד הדדי, ביחסים המשפחתיים. הם חוששים ומאמינים כי החיים באווירה של סוד ומסתוריות עלולים להביא לפגיעה בתחושת העצמי של הילד, בביטחונו העצמי, ועלולים לטפח חרדות ותחושה לא מוסברת של בושה אצל הילד. זאת ועוד, אי חשיפה מסכנת את הילד מפני חשיפה מקרית וטראומטית של הסוד בפניו. הורים אלה אינם מאמינים שהסוד יכול באמת להישמר. גם מחשבות על בריאותו הגופנית של הצאצא תומכות בבחירתם, בעיקר בשל הסיכוי למחלות בהן נדרש סיוע גופני מאחד ההורים הגנטיים. לחלופין, הורים ביטאו צורך להרגיע את הצאצא מדאגות לגבי החשש שיירש מחלה גנטית מאחד ההורים שהקשר שלו עמו לא באמת גנטי אלא ביולוגי בלבד. הם התחייבו לשמור על יחסים פתוחים וחזקים עם הילד על מנת שזה יעזור לו להתמודד עם המשמעויות של החשיפה והתחייבו לחשוף בפניו את המידע בזמן שיהיה הכי נכון עבורו והכי פחות מפריע או פוגע בהתפתחותו ובקשרים המשפחתיים.

 

 

מחקרים:

מחקרים שבוצעו לאחרונה הציגו מידע לגבי התהליך שעוברים ההורים המיועדים בדרכם להגיע להחלטה לגבי חשיפת המידע לצאצא שייוולד באמצעות תרומה של זרע או ביצית. שיהאב וחב' חקרו 141 זוגות שהשתמשו בתרומת זרע או ביצית. %77 מהזוגות חשפו או תכננו לחשוף את המידע בפני הצאצאים, 16% לא תכננו לחשוף ו- 7% לא החליטו. וייל וחב' ראיינו 41 נשים שהשתמשו בתרומת ביצית אנונימית ודיווחו ש- 26% מהמקבלות תכננו לחשוף את טבע ההתעברות לצאצא. במחקרם של גוטליב וחב' 52% מהזוגות שקיבלו תרומת זרע סיפרו או תכננו לספר לילד, בעוד ש- 19% לא התכוונו לספר ו- 29% עדיין לא החליטו או לא השיבו על השאלון.

במחקרם של לאלוס וחב', שבדק זוגות שהשתמשו בתרומת זרע, נמצא ש- 61% חשפו בפני הצאצאים את המידע אודות התרומה אבל לא חשפו את זהותו של התורם ואת האפשרות ליצירת קשר עמו בעתיד.

במחקר אחר, הירשברגר וחב' ערכו סקר בקרב נשים שהרו כתוצאה מתרומת ביצית, ביחס להחלטות החשיפה שלהן. המחברים מצאו כי החלטות החשיפה נשקלו כשרווחת הילד הייתה המרכיב המרכזי בהחלטה. המעניין הוא שלמרות הדאגה המשותפת לרווחת הילד, כוונת הנשים לחשוף השתנתה מאישה לאישה.

מתוך המחקרים עולה כי אין פיתרון מנצח! גם הורים שבחרו לחשוף וגם אלו שבחרו לא לחשוף ביטאו את הדאגה שלהם ביחס לתוצאות של החלטת החשיפה על ההתפתחות הפסיכולוגית של ילדם וההשפעה על אושרו. יחד עם ההחלטה האמיצה לחשוף, הורים שבחרו בחשיפה חוו חוסר וודאות לגבי תגובת הילדים לחשיפה וההשפעה של זה על הקשרים המשפחתיים. הם השמיעו מגוון דאגות שכללו דאגה לגבי דחייה חברתית של ילדי התרומה וחוויה של סטיגמה, אובדן האמון מצד הילדים כלפי ההורים ופגיעה בהתפתחות הרגשית או ההתנהגותית של הילדים. עיקר הדאגה נגעה לקשרים עם בני המשפחה המורחבת, בייחוד עם הסבים והסבתות במשפחות בהן עובר מסר חזק של שימור המקורות המשפחתיים.

לעומתם, אלו שבחרו לא לחשוף ביטאו חששות מההשפעות האפשריות שיש לחיים עם סוד בתוך המשפחה, לרבות חשש ברור מחשיפה טראומטית של המידע בפני הצאצא. זאת משום שחלק גדול מההורים שבחרו לא לחשוף בפני הצאצא עדיין חשפו את המידע לפחות בפני אדם אחד או יותר. על כך נוספה הידיעה שעלולים להיות מצבים של חיים ומוות או תנאים רפואיים חמורים שבגינם ידרשו לספר לילד את האמת אודות מוצאו, אך בתזמון מאוחר ומאולץ.

 

גורמים המשפיעים על החלטת החשיפה

ההחלטה אודות החשיפה מושפעת מגורמים רבים, אשר עולים מהערכים של הזוג, מאמונותיהם, מההיסטוריה האישית של כל אחד מהם ושל שניהם יחד, כמו גם מהסביבה החברתית, הדתית, התרבותית וממבנה המשפחה העכשווי והקודם. הערכים והאמונות כוללים ערכים של "הזכות לדעת" ו"החובה להגן". ההיסטוריה האישית כוללת עדויות אישיות על אירועים מיוחדים במהלך חייהם, לדוגמה, בן זוג יכול לספר על חוויות כואבות בילדות או על זיכרונות של סודות משפחתיים; גורמים חברתיים, תרבותיים ומשפחתיים כוללים את הרקע הדתי והתרבותי שלהם, את המבנה המשפחתי הגרעיני שלהם, מסרים מילוליים ולא מילוליים שעברו בין הדורות בנוגע להורות וילדים ועמדות אישיות של בני הזוג הנוגעות לתפקידים נשיים וגבריים בחברה; סביבה חברתית כוללת דוגמאות קיימות של מבנים משפחתיים חליפיים (כמו משפחה חד הורית, למשל) וסביבה פוליטית פתוחה וליברלית התורמת להפחתת החשש מפני סטיגמה.

גם המבנה של המשפחה, במיוחד בנוגע לאחים, נמצא משמעותי בתהליך קבלת ההחלטה. הורים שהיה להם כבר ילד מתרומה ציינו כי הניסיון המשותף והתמיכה הרגשית של האח הפכו את החשיפה לקלה יותר. הורים שהיה להם כבר ילד שאינו תוצאה של תרומה חששו שהחשיפה תשפיע על הצאצא שנולד מתרומה באופן שלילי ותסבך אותו מבחינה רגשית. היחסים של ההורים לעתיד עם ההורים שלהם, גם הם נמצאו כמשפיעים על תהליך קבלת ההחלטה; כאשר ההורים לעתיד נתמכו רגשית ע"י הוריהם (הסבים והסבתות) או בני משפחה קרובים אחרים, תהליך ההחלטה היה קל יותר ופחות מורכב.

 

 

חשיפה: מתי ואיך?

קיימות שתי אסטרטגיות חשיפה נפוצות בקרב ההורים שהשתמשו בתרומה:

1. אסטרטגיית החשיפה המוקדמת – לפי אסטרטגיה זו יש להתחיל לספר לילד אודות נסיבות הגעתו לעולם כבר בשנות חייו הראשונות (גיל 3-4) ולהשתמש במילים המתאימות ליכולת השכלית של אותו גיל. הורים הנוקטים באסטרטגיה זו מאמינים כי ע"י הצגת סיפור התרומה כעניין טבעי ועובדתי, עובדת החשיפה לא תיתפס כ "ביג דיל". באסטרטגיה זו הילד גדל עם המידע והמידע גדל (ומתרחב) עם הילד. כך נמנעת אפשרות לפגיעה באמון מצד הילד מפני שההורים לא חיכו יותר מדי זמן עד שסיפרו. הורים אלה מאמינים כי חשיפה הנדחית לגיל מבוגר יותר של הילד יכולה להיתפס ככזו שמסתירה מידע ויכולה להעביר מסר שהריון דרך תרומה הוא משהו גדול וחריג, לא נורמאלי, שהינו סיבה לבושה ולכן נשמר בסוד. שיתוף המידע באופן חוזר ונשנה בתוך ההקשר המשפחתי מביא להבנה ששימוש בתרומה של תאי מין הנו חלק מחיים משפחתיים נורמטיביים.

2. אסטרטגיית בחירת הזמן הנכון – אסטרטגיה זו מאופיינת ע"י האמונה כי ישנו זמן מיטבי או "חלון הזדמנויות" בהתפתחות הילד, בו הוא מסוגל לקבל ולהבין את המידע אודות התרומה באופן הטוב ביותר ולהבין את החשיבות לשמירה דיסקרטית של המידע. בניגוד לאסטרטגיה הקודמת, שבה הסיפור מסופר באופן הדרגתי מגיל מוקדם, הורים המשתמשים באסטרטגיית הזמן הנכון מתייחסים לחשיפה כאל אירוע ייחודי ויחיד. הם הגדירו את השנים הקודמות לחשיפה כמשמעותיות מבחינת ביסוס קשרים משפחתיים חזקים ויציבים, על מנת שיעמדו אח"כ בטלטול שעלולה לעורר החשיפה. הורים אלה מאמינים כי חשיפה תהיה חסרת חשיבות לילדים שלא יכולים להבין פרטים ביולוגיים של רבייה ודיווחו כי הם מתכננים לבצע את החשיפה כאשר ילדי התרומה יהיו בין הגילאים 8-12 שנה. אבל בפועל מצאו החוקרים כי הגיל בו החלו לחשוף היה 6-7 שנה.

 

 

תוצאות החשיפה

תוצאות החשיפה היו ברובן חיוביות ולוו בתחושת הקלה משמעותית אצל ההורים ובתגובות נורמטיביות אצל הילדים.

 

 

לסיכום:

נראה שהאושר והשלמות הנפשית של הילדים, הנולדים באמצעות תרומת זרע אן ביצית, נשקלים כיום באופן הרבה יותר משמעותי מאשר בעבר. מהמחקרים עולה כי פנייה לייעוץ אישי מסייעת להורים לעתיד להתמודד במצבים כאלה, במיוחד כאשר הסיוע ניתן ללא שיפוט או הבעת עמדה אישית ישירה של המטפל. בנוסף, השתתפות בקבוצת תמיכה או יצירת קשרים עצמאיים בין הזוגות, הוערכו כמסייעים לצמצם את תחושת הבדידות והסטיגמה בזכות נרמול החוויה של התרומה וגם תודות לסיפוק המידע הנגזר מניסיונות אישיים של הורים אחרים באותו מצב חיים.