חודשים, שנים, ציפיתם לבשורה הזאת והנה היא הגיעה: התשובה חיובית, יש הריון. חלקכם מאד שמחים, שמחה שאינה ניתנת לתיאור במילים, יחד עם זאת עד מהרה תגלו כי הרגשות שלכם מאד מורכבים: שמחה וגם עצב, תקווה וגם חרדה עצומה, שלווה וגם דאגות, תחושת שלמות וגם התלבטויות רבות, תחושות מאיימות וגם תחושות מרגיעות, השלמה וגם תהיות, כמו בכל הריון רגיל. ובכל זאת יש הבדל.

מאת: יעל איתן-שילר פסיכולוגית חברתית, מנחת קבוצות מוסמכת, מתמחה בטיפול משפחתי, זוגי ואישי, מכון ברקאי.

 חודשים, שנים, ציפיתם לבשורה הזאת והנה היא הגיעה: התשובה חיובית, יש הריון.
חלקכם מאד שמחים, שמחה שאינה ניתנת לתיאור במילים, יחד עם זאת עד מהרה תגלו כי הרגשות שלכם מאד מורכבים: שמחה וגם עצב, תקווה וגם חרדה עצומה, שלווה וגם דאגות, תחושת שלמות וגם התלבטויות רבות, תחושות מאיימות וגם תחושות מרגיעות, השלמה וגם תהיות,
כמו בכל הריון רגיל. ובכל זאת יש הבדל.

"אני לא יודעת למה אני מרגישה עצב ושמחה בו זמנית...אני כל הזמן אומרת לעצמי כמה ברת מזל אני שיש לי את העובר הזה שגדל בתוכי..זה נס...אבל כשאני חושבת על זה הייתי רוצה שיהיה שלי, באמת שלי. אני כל כך מבולבלת. איך ממשיכים?" *

הורים יכולים לאהוב את ילדם וגם להרגיש עצובים על הילד שאותו לעולם לא יהיה להם. האפשרות להביע את צערם לא מפחיתה את אהבתם אבל מאפשרת לאהבה הזאת להתקיים באווירה משוחררת מאשמה ומבושה. הבנה זו יכולה להקל על ההתמודדות עם הדילמות הגדולות בהן יפגשו בדרכם לקבל את התרומה ובעיקר לאחר ההריון והלידה.
השימוש בתרומת ביציות או זרע מעלה בפני ההורים דילמות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות שדומות לאלו שעולות בתחום האימוץ: האם לספר על התרומה ומתי? איך לספר? למי לספר? בעבר, בכל הנוגע לאימוץ, הומלץ להורים לא לספר לילד על מוצאו האמיתי. הטענה הייתה שאין מה לסבך את חייו של הילד עם מידע כל כך מבלבל ומצער. מעט התייחסות ניתנה לבעיות שיכולות להיווצר כשיש סוד במשפחה או לשאלות שהילד עשוי לשאול בהמשך, שאלות שההורים לא ירצו או לא יוכלו לענות עליהן בכנות. נטייה זו לגבי שמירת סוד השתנתה. (brandon & warner, 1977; pannor & baran, 1984; haimes 1988; lamport, 1988; macintyre, 1990).

האם לספר לילד אודות התרומה – הגישה המודרנית
ממחקרים עולות שתי גישות עיקריות ומנוגדות (le lannou et al., 1998). הראשונה היא, שבאופן כללי, לילדים יש את הזכות לקבל מידע לגבי סיפור הולדתם ולגבי מוצאם הגנטי. הגישה ההפוכה היא, שהאנונימיות מגנה על הילד ועל הקשרים במשפחה.
הסירוב של ההורים לחשוף בפני הילד את התרומה יכול לנבוע מרגשות שליליים ולא פתורים של ההורים כלפי אי הפריון שלהם, מכך שעדיין לא עיבדו את הנושא בעצמם, מפחד גדול מדחייה, מדאגתם שהמידע עלול לפגוע בילד ואף לגרום לו לטראומה, או מהעובדה, שכשילדם יבין את המשמעות של תרומה, הוא יאהב פחות את ההורה שנושא באי הפריון, או שהורה זה יאהב פחות את הילד. בנוסף, הורים עשויים להיות מודאגים מתגובת האחרים שילדם יחלוק עמם את סיפור מוצאו. חוסר הנוחות עם הגילוי יכול להוביל את בני הזוג לשמור את המידע לגבי התרומה בסוד.

הבנה עמוקה של חשיבות הקשר ההורי, לעומת הקשר הגנטי, כגורם המשפיע על טבע ההתקשרות שנוצרת, מקלה על ההחלטה האם לחשוף את מוצאו של הילד בפניו או להסתירו לעד. כאשר ההורים מבינים שהקשר שלהם עם ילדם הוא הרבה יותר בטוח ומוגן ממה שחשבו החשיפה נעשית קלה יותר. יחד עם זאת, אם ההחלטה היא לספר לילד, צריך גם להחליט על העיתוי הנכון כדי שהילד לא ירגיש נבגד ע"י הוריו, ששמרו זאת בסוד עד אותו הרגע.

לצערי, המחקר אודות החוויה הרגשית של הילד ומשפחתו, בנוגע לחשיפת התרומה לעומת שמירתה בסוד, הנו מצומצם ומוגבל. רוב הידע שיש לנו היום נלקח ממחקרים שנעשו בתחום האימוץ (melina, 1989; watkins & fishr, 1993).
 lifton (1998) מתייחס לנוכחותה הנצחית של "רוח" ההורים הביולוגיים במשפחה המאמצת. ניתן להלוות את הביטוי גם למשפחות שבהם יש ילד שנולד כתוצאה משימוש בתרומה, שבהן "רוח" התורם/ת עשויה לפקוד את המשפחה בסיטואציות שונות, במיוחד באירועי חיים חשובים כמו ימי הולדת, סיום תואר, כאשר עולות בעיות בריאותיות, או כאשר ילד התרומה נעשה בעצמו הורה. הזוג צריך לדעת, שגם אם התרומה לעולם לא תוזכר, הילד עשוי להרגיש בתחושה תמידית של סודיות שמרחפת באוויר
(schaffer & diamond, 1993). זוגות רבים מוצאים הקלה בידיעה, שבניגוד לאימוץ, הילד שלהם לא ננטש ע"י הוריו הביולוגיים וכאשר יספרו לו על נסיבות הולדתו, הוא לא עשוי לחוש בתחושת הדחייה שילדים מאומצים חשים בה כאשר מספרים להם על אימוצם.
למרות זאת ההמלצה על שיתוף וגילוי היא לא המלצה גורפת ויש לשקול זאת בהתאם לכל משפחה. בכל מקרה, גם אם בני הזוג מחליטים לפתוח את הנושא בפני הסביבה, ובבוא היום בפני הילד שיולד וגם אם לא, מומלץ מאד להיעזר באיש מקצוע, שיסייע להביע את המחשבות והעמדות האישיות והזוגיות ולשוחח על ההשלכות של כל החלטה על עתידו של הזוג ועתיד ילדו (בר-חווה, 2003).

חשוב לי לציין, שבמאמר יש מידע רב הנשאב מתחום האימוץ. זה נכון שאנו מקבילים את תחום התרומה לתחום האימוץ, אך זאת רק בסוגיות הקשורות להחלטה הקשורה בחשיפת הסוד. יש הרבה הבדלים אשר עומדים בבסיס ההחלטה של זוגות רבים לעבור את כל הטיפולים הכרוכים בקבלת תרומה – זרע או ביצית – ולא לבחור באופציית האימוץ. קשר גנטי עם אחד מההורים, החוויה הפיסית, הרגשית והחברתית הגדולה של ההריון, של הבאת חיים לעולם, הנקת תינוק, החוויה הזוגית בהריון - לכל אלה יש משמעות עצומה עבור כל זוג שהוא ויש לכך משמעות גם עבור ילדם.
אני מודה, כי במאמר קיים חוסר איזון בין כמות המידע הנוגע להחלטה "כן לספר" לעומת כמות המידע הנוגע להחלטה "לא לספר". הסיבות לכך הן מצד אחד אובייקטיביות – זהו היחס הניתן לכך גם בספרות המקצועית. ומהצד השני סובייקטיביות – מטרתו של המאמר היא להביא את הדעות הרווחות בעשור האחרון בתחום זה.

א. מדוע לא לספר?
הקהילה הרפואית, בחלקה, עדיין מאמינה בסודיות. בעבר, רופאים נהגו להציע לשמור בסוד את השימוש בתרומה, כך נהגו בכל הנוגע לתרומת זרע. רק ב 1984, כאשר נולד הילד הראשון מתרומת ביצית, החל להתפתח תחום מחקרי, שבדק את ההשפעה של השימוש בתרומה על הקשרים המשפחתיים ואת השלכות ההחלטה לחשוף או להסתיר את מוצא הילד - על הילד ועל משפחתו. 

ההימנעות מחשיפה מאפשרת השגתן של מספר מטרות. זו נראית הדרך לכך שההורה הלא גנטי ייתפס כשווה ערך וקשור באותה מידה לילד כמו ההורה הגנטי, לכך שהילד ייהנה מקשר חזק עם ההורה הלא גנטי כמו הקשר עם ההורה הגנטי, לשמור על המראה של "משפחה נורמלית", להימנע מלצער את הילד עם האמת לגבי מוצאו, לאפשר לאי הפריון של ההורה הלא גנטי, מצב אשר בד"כ גורר אחריו סטיגמה שלילית, להישאר אנונימי לאחרים (rowland, 1983; snowden et al. 1983; daniels and taylor, 1983; cook et al., 1995). החלטה זו מגנה על הזוג ועל הילד מפני תגובות שליליות של החברה. (nachtigall et al.1997). בנוסף, התורם/ת, בד"כ, לא ברי-מעקב והם אנונימיים ולכן יש הטוענים שיש ערך קטן מאד בחשיפתם.
לסיכום, בבסיס הגישה היא האמונה, שהפרטיות של ההורים והיתרונות המשוערים של ההסתרה עבור הילד והוריו – משקלם רב יותר מאשר התוצאות השליליות של השמירה על סודות משפחתיים שכאלה, מאשר זכות הילד לדעת את מוצאו ומאשר צרכים רפואיים, כאלה ואחרים, הנגזרים מהמוצא.

ב. מדוע כן לספר?
1. משמעויות של שמירת התרומה בסוד

בניגוד לאימוץ, מאחר מדובר בהריון שהושג כתוצאה מתרומת זרע או ביצית, עשוי להיות קל יותר לשמור עובדה זו בסוד. אבל, לשמירת סוד מסוג זה עלולה להיות השפעה הרסנית על הרווחה הנפשית של הילד ועל משפחתו.
לסודות ושקרים בתוך המשפחה יש מחיר גבוה והם עלולים להשפיע על איך שהילד יחווה את העולם
(sants, 1964; brandon and warner, 1977; karpel, 1980; snowden & mitchell, 1981; rowland, 1983; baran & pannor, 1989; mahlstedt & greenfeld, 1989). ההסתרה יוצרת מתח משפחתי, שילדים מרגישים בו ללא קושי, בשל אווירה של חוסר נוחות ושקרים בסיסים שמוסתרים. טבעם של סודות אלה להתגלות, בסופו של דבר, ברגע הכי פחות מתאים ואז אין שליטה עליהם.
גם אם הסוד יישמר, יש סיכוי שהוא יועבר מההורים לילד בדרכים לא מודעות ויכרסם בנפשו. הילד יכול לחוש שמשהו לא לגמרי בסדר ויכול להפנים בקלות את הלא בסדר הזה, לחוש שהבעיה היא בו.
כאשר בני זוג חושבים על האופציה של שמירת התרומה בסוד, מעניין יהיה לבדוק כיצד התמודדו עם סודות במשפחות המוצא של כל אחד מהם.

 

לאחר שהוחלט שהבעל, ג'ים, נחוש בדעתו לשמור את התרומה בסוד, המטפל ביקש מבני הזוג לחשוב כיצד נושאים של פרטיות וסודות נוהלו ע"י משפחות המוצא שלהם. סבא של ג'ים נולד מחוץ לנישואים. סבתו נישאה כשהייתה בהריון, אבל לא נישאה לאב של הילד. בעיירה הקטנה כולם ידעו את הזהות של האב הגנטי אבל הנושא אף פעם לא דויין במשפחה בפתיחות. ככל שהרהר על כך, ג'ים החל להבין את המנהג במשפחתו לשמור בסוד, בעיקר דברים הקשורים להריון ולידה. בעזרת המטפל והתמיכה של אשתו הוא צעד אחורה וחשב שוב על האסטרטגיה שבחר. הוא הגיע למסקנה שבמשפחה שלו זה לא היה מוצלח – כולם במשפחה ידעו שיש סוד אבל לא ממש ידעו את התוכן שלו. יותר חשוב מזה: האווירה של סוד יצרה הרבה בעיות עבורו: "תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל אף פעם לא יכולתי להצביע על מה זה. אם היו דברים שגרמו לי להרגיש בלבול, אשם, בושה, לא יכולתי לפנות לאחד מהורי.  למדתי לקבור את הרגשות כבר מגיל צעיר, להתמודד לבד, לא להעציב אחרים עם זה". ג'ים הגיע להבנה שאם הוא יבחר בסוד הוא יטיל על בנו את אותו הכובד של הבלבול והבושה בחייו.

ראיונות עם מבוגרים מאומצים מראים, כי ילדים אכן רגישים לסודות מוסתרים הנרמזים מתוך ההבעות של ההורים, כעסם והימנעותם משיחות על נושאים ספציפיים (mcwhinnie, 1984). המתח הנלווה לשמירת סוד, בשילוב עם תגובות ההימנעות המתוארות, יכול להוביל להשפעה נפשית מזיקה על הילד, שסקרנותו הטבעית מניעה אותו לשאול שאלות טבעיות על הסיפור המשפחתי (mahlstedt & greenfeld, 1989; matot & gustin, 1990).
הסוד יכול להישמר רק כל עוד יודעי הסוד זוכרים ולא שוכחים שמדובר בסוד, אך תמיד קיימת סכנה אמיתית שאדם אחר יחשוף את הסוד מבלי שהתכוון לכך. חשיפות שכאלו יכולות להתרחש בזמן ויכוח משפחתי, בתקופה של משבר הגורם ללחץ רב, או שיגיעו מחבר משפחה או חבר אחר שסופר לו על התרומה או נודע לו על כך בטעות (brandon, 1979; mcmichael 1980; singer & wells, 1984).
ע"מ שהסוד לא יתגלה, ההורים צריכים לנקוט במניפולציות הסתרה רבות, לא רק עם הילד שלהם אלא גם עם סביבתם (mcwhinnie, 1984). פעמים רבות הם מתקשים לפנות לקבלת עזרה או עיצה חיצונית בנושא. החרדה שנוצרת עקב כך, עלולה לקלקל את הקשר הזוגי ולגרום לבעיות מיניות ולקשיים רגשיים (matot & gustin, 1990). חשיפת התרומה "בטעות" יכולה להיות טראומטית עבור הילד, בין אם הוא ילד או מבוגר (singer & wells, 1984; baran & pannor, 1989).

triseliotis מצא, שכל מבוגר מאומץ שהוא בדק,שסופר לו על האימוץ בשלב מאוחר בחייו או דרך צד שלישי, היה כעוס ועצוב. הבגידה באמון גרמה לנזק בלתי הפיך לקשרים המשפחתיים. רוב המאומצים טענו שזה היה קל יותר להיות מודע לעובדות כואבות על עצמם מאשר לחיות עם שקרים ולחוות את הזעזוע שנגרם לאמון שלהם בהוריהם
(triseliotis, 1973).
בשנת 2000 התפרסם מחקר שנערך בבריטניה וכלל 16 משתתפים שנולדו כתוצאה מתרומת זרע ואשר הוריהם שמרו זאת בסוד שנחשף בטעות. המחקר העלה, כי כל המשתתפים חוו תחושת הלם כאשר נודעו להם נסיבות הולדתם. הם דיווחו על משבר זהות, תחושת נטישה ומשבר אמון אל מול ההורים. על כן הסיקו החוקרים, כי הסתרת מידע לגבי נסיבות ההולדה עלולה לפגוע בהתפתחות הרגשית של הילד.
מחקר נוסף על ילדים בוגרים, שנוצרו מתרומת זרע, הראה, כי חלקם חשדו 'שמשהו לא בסדר במשפחה שלהם'. בעצם, אחד הנבדקים אמר " חיפשתי הוכחה ל'אימוץ' שלי הרבה שנים בהיותי ילד... יכולתי לחוש את מעטה הסודיות ותחושה של בושה ממשהו, אבל לא יכולתי לדעת ממה". כאשר בסופו של דבר סופר להם על מוצאם רוב הבוגרים דיווחו על תחושה של חוסר אמון בהוריהם (turner & coyle, 2000). אם הילד מגלה את מוצאו האמיתי במקרה, בשל רשלנות, או מאוחר בחייו, הוא יחווה גם את הכאב שבמידע שנחשף בנוסף לפגיעה מכך שהמידע נחשף באיחור.
חשיפה בטעות היא סבירה עוד יותר בהתחשב ביכולות ההולכות ומתפתחות של הגנטיקה והרפואה.

 

2.  ריבוי מחקרים מתקדמים בנושא גנטיקה, הידע הגדל על מחלות גנטיות, והחשיבות הרפואית של לדעת את הרקע הגנטי של האדם

למירה, ששקלה שימוש בתרומת ביצית, הייתה היסטוריה של סרטן השד במשפחתה. אמה בדיוק נפטרה מסרטן השד ואחותה החליטה לכרות את שני שדייה כמניעה. למירה היה חשוב ליידע את בתה, שתיוולד לאחר השימוש בתרומת ביצית, כי היא אינה ממשיכה את השושלת הגנטית הזאת ולא תידרש לנקוט באותו אמצעי למניעה.

כיום, הטכנולוגיה הגנטית המתקדמת מאפשרת למידע גנטי רגיש להיות זמין יותר, בעיקר לגבי סיכונים גנטיים שהילד יורש מהוריו הביולוגיים (odonovan, 1988). ככל שלגנטיקה תפקיד חשוב וגדול יותר באבחון ובטיפול במחלות ובהחלטות הקשורות לרבייה, ההיסטוריה הגנטית הולכת ונעשית יותר ויותר חשובה וקריטית (lamport, 1988). לדוגמה, הרבה זוגות עושים בדיקות גנטיות לפני שמנסים להיכנס להריון. טרום הבדיקות בני הזוג נשאלים על אילן היוחסין שלהם. ילדים הנולדים מתרומת ביצית או זרע אמנם לא יכולים לקבל מידע גנטי מלא אודות התורם/ת, אך ידיעת מוצאם האמיתי תאפשר להם לא להניח באופן מוטעה, שההיסטוריה הגנטית של ההורה הלא ביולוגי שלהם היא גם שלהם עצמם. לסיכום, חשיפה מוקדמת היא קריטית גם לבריאות הפיסית של הילד.
(sant, 1964; mcwhinnie, 1967; triseliotis, 1973;brandon and warner, 1977; ches, 1986).

 

 

3. הזכות לדעת  היא נושא נוסף, המהווה סיבה טובה לספר לילד אודות מוצאו האמיתי (daniels & taylor, 1993). ב 1980 טען חוקר בשם karpel , שההחלטה לחשוף את האינפורמציה "צריכה להתבסס על הרלוונטיות של המידע לזה שאינו מודע לה". בדומה לכך, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש טוענים, כי זכותו של הילד לדעת אינפורמציה רלוונטית בנוגע למוצאו (diamond et al.,1999) . הבחירה לא לחשוף מזניחה את זכות הילד לאוטונומיה ולאינפורמציה על עצמו. למרות שלהורים יש אכן את הזכות לאוטונומיה יש אמונה בסיסית שחשיבות הילד צריכה תמיד להיות עליונה. (asche, 1985; daniels & taylor, 1993).

לסיכום, החוקרים מאמינים שההורים צריכים לשאוב את המידע הרב ביותר אודות ההיסטוריה הבריאותית של התורם/ת ולהעביר לילד את המידע על השימוש בתרומה כבר בילדותו המוקדמת, כאשר מתחילה להתפתח ההבנה שלו את תהליך הרבייה (mcgee, at al. 2001).

ג. בני הזוג והסביבה התומכת. למי לספר?

בשלב ההחלטה על התרומה

בגלל שנושאים אלו עדיין חדשים יש מעט מחקרים או ספרות שאפשר להיעזר בהם ע"מ להדריך זוגות כיצד ומה לספר למשפחה, לחברים ולילד. נשים, בד"כ, נוטות להיות יותר פתוחות לגבי השימוש בתרומת ביצית לעומת גברים ששוקלים תרומת זרע. הן מרגישות טוב יותר כאשר הן משוחחות ובסוף תמיד מרגישות שהשיחה וההתייעצות עם אחרים עזרה להן בנוגע לדילמה של האם להשתמש בתרומת ביצית או לא. פעמים רבות קורה שבני הזוג משתפים את סביבתם בהתלבטות האם להשתמש בתרומה ובסופו של דבר, כאשר הם מחליטים לעשות זאת הם מרגישים, שהיו אולי מדי פתוחים כשחשפו את בעייתם ורוצים את פרטיותם בחזרה. את הפתרון לכך הם מוצאים בכך שהם מספרים לסביבתם על כך שהם מנסים מחזור הפריה אחרון, במרכז פוריות אחר שהצוות בו יותר אופטימי לגביהם. האישה נכנסת להריון, אבל בעזרת תרומה של ביציות, אך הסביבה, קרי חברים, משפחה, אינם יודעים זאת. בעוד שבכך בני הזוג החזירו לעצמם את פרטיותם, יכול להיות לזה אפקט מצער על נשים אחרות, אשר חוות בעצמן טיפולי פריון. כי להכיר מישהי שעברה הרבה מחזורי הפריה ואז "באורח נס" נכנסה להריון, לזה יכולה להיות השפעה על נשים לעשות מחזורי טיפול נוספים לפני הפנייה לתרומת ביצית, גם כאשר אפסו הסיכויים להצלחתם (diamond et al., 1999).

בספרות מוזכר זוג אשר היה מטופל במכון לטיפול פסיכולוגי "אקרמן" בניו-יורק, אשר עשה כבר הרבה מחזורי טיפול והתלבטו לגבי מחזור טיפול נוסף. הם היו מותשים רגשית מהכישלונות ומרוקנים מבחינה כלכלית. גורם משמעותי שהשפיע עליהם מאד בהחלטתם, בסופו של דבר, ללכת לסיבוב נוסף, היה שחברתם בת ה 47, נכנסה להריון במחזור טיפול שהוגדר כאחרון. מה שהזוג לא ידע, זה שאותה חברה הייתה גם כן מטופלת במכון אקרמן והיא נכנסה להריון כתוצאה משימוש בתרומת ביצית אבל החליטה לשמור זאת בסוד.

בשלב ההריון ולאחר הלידה

"כאשר אמרנו שנילי בהריון המשפחה שלה באו וטפחו לי על הגב ואמרו 'עשית עבודה טובה' וכל מני דברים כאלה. הרגשתי איך אני מתכווץ מבפנים; הרגשתי כמו רמאי גדול. הלכתי משם...וזאת רק ההתחלה. זה הולך לקרות יותר ויותר, אני יודע".

 

זוגות עשויים לחוות רגעים לא נעימים עם חבריהם וחוג המכרים, לאחר שצאצא התרומה נולד. בד"כ, כשנולד תינוק כולם משתוקקים למצוא דמיון למשפחה. במקרה של ילד שקיבל את הגנים של שני הוריו, אם הילד לא דומה לאחד ההורים, אותו הורה עשוי לחוש מעט אכזבה. אם הילד לא דומה בכלל לשני ההורים מתחילים להתבדח על "ההורות" של הילד. אבל, כאשר מדובר בתינוק מתרומה, חוסר הדמיון להורה שלא קשור אליו קשר גנטי עלול לגרום לאותו הורה להרגיש זר.

ההורים צריכים לשקול למי, אם בכלל, היו רוצים לספר על התרומה. אם הם מתכוונים לספר לילד בגיל צעיר, יש להם יותר חופש לגבי למי הם היו רוצים לספר משום שהם לא יהיו מודאגים לגבי שמירת הסוד מילדם. אבל, אם אינם מעונינים שהילד ידע הם צריכים לקוות שאנשים אלו יהיו דיסקרטיים כאשר הילד יולד.

"דבורה ודן היו מאד פתוחים בנוגע לחוויות שלהם, שנגעו לאי הפריון ולטיפולים וגם לאופציה להשתמש בתרומת זרע. בנוסף, הם השתוקקו להתראיין למגזין מפורסם שפרסם את תמונותיהם לצד סיפורם. לאחר שבתם נולדה, הם הצטערו על המחיר ששלמו בנוגע לפרטיותם שנפגעה. אחרי שאנשים התחילו להתייחס ל"תינוקת התרומה החמודה", דן ודבורה התחילו לדאוג בנוגע להשפעה שתהיה לזה על ביתם. למרות שלפני הלידה הם היו להוטים להתראיין, לאחר הלידה הם דחו כל בקשה לראיון עמם."

 

זוגות שרוצים פרטיות גמורה צריכים לספר אך ורק לילדם. בכך הם שמים גבול מסביב לאינפורמציה ומגבילים את הגישה אליה לסביבה. יהיה זה יעיל עבור הזוג להקים לעצמם מערכת תמיכה אלטרנטיבית המורכבת מאנשים עליהם ניתן לסמוך באופן מלא, חברי משפחה או חברים שנבחרו בקפידה או הורים אחרים שעשו ילד ע"י קבלת תרומה.

ד. מתי לספר לילד?

בספרות ישנן דעות קונפליקטואליות לגבי הזמן הנכון ביותר לספר לילד. annette baran & ruben
 pannor (1980) טוענים, שהזמן האידאלי לספר לילד הוא בגיל 10 ויכול להבין את תהליך הרבייה.
carol lieber wilkins (1995) מציעה לספר לילד בגיל 3 או כאשר הילד מתחיל לשאול שאלות על סיפור הולדתו. הרעיון שעומד מאחורי טענתה הוא, שכאשר המידע מוצג לילד כשהוא צעיר זה עשוי להקל עליו את קבלת המידע כחלק מסיפור הולדתו.
החוקרים התומכים בטענה זו מוסיפים כי מידת הפתיחות בנושא יכולה לגדול ככל שהילד גדל ומתבגר ושואל יותר שאלות. לכן, ככל שההורים יצברו יותר פרטים על התורמת ככה יהיה להם יותר מידע שיוכלו להציע לילד. יותר מזה, הילד יעריך את זה שההורים מעונינים לתת לו את המידע החשוב הזה.

בספרות האימוץ קיימת המלצה להורים להתחיל לשוחח על האימוץ כאשר ילדם עדיין תינוק הלומד ללכת ולהמשיך את השיחה לאורך החיים המשפחתיים. חשיפת המידע לא מתרחשת ברגע אחד, אלא היא תהליך דרכו הילדים מגיעים להבנה מה קרה להם ולמה (grotevant & mcroy, 1990; melina, 1989).
החוקרים טוענים, שהמידע שההורים חולקים עם ילדם לגבי השימוש בתרומה אמור להיעשות בהתאם לשלבי ההבנה של הילד. בגיל צעיר, הילדים עלולים לא להבין את הסיפור ואת המידע שההורים מעבירים להם, אבל עם הזמן הם יעבדו את המידע ויאחדו אותו עם הבנתם. ההוכחה לכך תהיה בסוג השאלות אשר ישאלו ע"י הילד ובתגובות שלו למידע. ההורים יצטרכו לחזור שוב ושוב על הסיפור בכל תקופת זמן. מחקרים מראים, שהילדים קולטים רק את המידע שרלוונטי לתקופה הנוכחית בחייהם (פיאז'ה, 1955). ילדים צעירים יתייחסו לסיפור בהתאם לרמה שלהם וכשהם גדלים הסיפור גדל ביחד אתם. חשיפת המידע מול הילד איננה אירוע חד פעמי. זהו תהליך מתמשך שבו מעלים את הנושא מספר פעמים ועונים על צורכיהם של הילדים, שהולכים ומתרחבים ככל שהם גדלים והבנתם מתפתחת. זה מעיד על כך, שהחשיפה איננה נגמרת אלא נשארת כמרכיב מתמשך ביחסים הורים-ילד (hajal & rosenberg, 1991; ( dudley & neave, 1997.
כאשר החשיפה היא מוקדמת והדרגתית התהליך הסיפורי לא מתקבל אצל הילד כאירוע טראומטי או כאירוע בפני עצמו - מה שכן קורה כאשר דוחים את החשיפה ועושים זאת בבת אחת כשהילד בוגר.

לחשיפה מאוחרת (לאחר גיל 12-10) מיוחסת בספרות השפעה שלילית ומזיקה על הילד (le lannou et al., 1998). המוצא של הילד מאד חשוב והשאלות והמידע הנדרש בהקשר זה נעשה יותר משמעותי כאשר מתפתחת הזהות העצמית בגיל ההתבגרות.

ה. איך לספר?

החוקרים ממליצים על צורה מסוימת של סיפור: 'סיפור על אמהות ואבות שלא יכלו להביא לעולם ילד ונזקקו לעזרתו של גורם שלישי, שנתן להם משהו שהיה חסר להם אבל הוא חשוב מאד. בעזרת אדם זה לאמהות ולאבות האלה יש ילדים'. בגיל מבוגר יותר אפשר להגיד משהו כמו: "לאמא ואבא היה קשה לעשות תינוק שיגדל בתוך אמא, בגלל שלאמא לא היו מספיק ביציות. אישה נחמדה נתנה לנו קצת מהביציות שלה ככה שיכולנו לעשות תינוק".
ילדים קולטים מהר שהנושא מותר לשיחה כאשר ההורים משוחחים על כך בנוחות. זה לא מספיק להגיד לילד "תרגיש נוח לשאול כל שאלה" ולהשאיר את זה ככה. ההורים צריכים לשוחח על הנושא בצורה פתוחה וטבעית, אחרת הילד יהסס לשאול שאלות בנוגע למוצא שלו, בשל תפיסתו את הנושא כקשה מדי וכואב מדי עבור ההורים. לפעמים הורים מאמצים תופסים את השתיקה של ילדם כאילו נוח לו עם המידע ששמע ושאין לו כל בעיה עם היותו מאומץ או שאינו מתעניין בנושא. אבל, מאומצים בוגרים מספרים שעל כל שאלה שהם שאלו את הוריהם המאמצים היו להם עוד 99 שאלות שהם נמנעו מלשאול
(diamond et al., 1999).
כאמור, סיפור התרומה הוא תהליך שבו הסיפור מסופר ומסופר מחדש, מתעצב ומתעצב מחדש ו"מקושט" באינפורמציה נוספת וספציפית לאורך זמן, ככל שהילד מתבגר ומבשיל מבחינה אינטלקטואלית וקוגניטיבית ויכול להבין את האינפורמציה. הורים שמרגישים נוח עם החשיפה, בד"כ מתחילים לדבר על כך כשהילד עדיין תינוק, על מנת לתרגל אמירת דברים שהם חוששים שיהיה להם קשה להגיד אותם או שיהיו כואבים עבור הילד.

הספר: "my story" (cook, 1991) מציע עזרה להורים הנדרשים לספר לילדם את סיפור הולדתו. לפי הספר יש להתחיל לספר זאת לילד בגיל 18 חודשים ומעלה.
ספר נוסף בנושא: "let me explain: a book about di"  (schnitter, 1995) מיועד להורים לילדים בגיל 6-4 שנים, שנוצרו מתרומת זרע.
פידבק חיובי ניתן ע"י הורים רבים לספר הראשון. שני הספרים מומלצים מאד ע"י קליניקות רבות בחו"ל.

 

ו. התקשרות וקשר

 "היו זמנים שהרגשתי כאילו משהו זר גדל לי שם בפנים...כאשר התחלתי לטפל בו, הרגשתי כאילו אני מטפלת בתינוק  של מישהי אחרת...אבל הרגש הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן".

 

למרות שמצופה שהקשר יחל כבר בהריון, בתהליך של תרומת זרע או ביצית, על כל מורכבויותיו, ההתקשרות יכולה להתעכב עד השלבים המאוחרים של ההריון או אפילו עד לאחר הלידה. בגלל שתהליך התרומה הוא לא שגרתי, ההורים תמיד מוטרדים מהזרות שבתהליך. אבל, כאשר ההריון מתקדם והעובר מתפתח רגשות הזרות אמורים לדעוך. מידה מסוימת של קושי להתקשר לעובר היא טבעית, אך אם חוסר היכולת להתקשר אינו משתנה ככל שההריון מתקדם כדאי לקבל יעוץ.

נושאים הקשורים להתקשרות יכולים להשתנות בהתאם להאם מדובר בתרומת ביצית או זרע. אחת הדאגות הנוגעות לתרומת זרע היא, שלגבר, משום שהוא לא משתתף ברבייה, יהיו בעיות בהתקשרות שלו עם הילד. כדי להקל על הקשר הזה על הרופא לעודד את הגבר להיות נוכח בהזרעה. הנוכחות שלו והתמיכה שלו בבת זוגו ברגע קריטי זה מספקת בסיס להתקשרות לילד וכן מחזקת את מערכת היחסים הזוגית. המין של התינוק יכול גם להשפיע על ההתקשרות שלאחר הלידה, אבל לא בדרך כלשהי שניתן לצפות מראש.  zolbrod (1993( מצא שגברים שיש להם קשר קרוב עם אביהם נוטים לחוות רגשות חזקים יותר של אובדן כאשר מדובר בצורך של תרומת זרע, אבל יש להם מוטיבציה פנימית אמיתית יותר בקשר אב-בן.

 

כאשר יש שימוש בתרומה יש נטייה לשייך תגובות, האופייניות לשלבי התפתחות נורמליים ולדינמיקות משפחתיות טבעיות, לעובדת התרומה. לדוגמה, מאד שכיח ומקובל במשפחות, שהילד קרוב יותר לאחד ההורים, בתקופה מסוימת. במצב שבו מעורבת תרומה, אם בתקופות מסוימות ההורה שלא קשור לילד גנטית אינו קרוב לילד כמו ההורה הגנטי, הזוג עלול לשייך את זה לחסר בקשר גנטי עם אותו הורה במקום לקשר זאת להתקשרות נורמלית משתנה.

 

פרנק ושריל נישאו כאשר הם היו בשנות השלושים המאוחרות שלהם. הם מייד החלו בניסיונות להרות. כאשר שריל אובחנה כסובלת ממנופאוזה מוקדמת הם הבינו שיוכלו להביא לעולם ילד רק על ידי תרומת ביצית. לשריל, שגודלה ע"י אמא קרה ומרוחקת, היה מודל אימהי עלוב ובהתחלה היא מצאה עצמה מתקשה להיקשר לבנה, מתיו. במשך הזמן, היא הצליחה להתגבר על קשייה ויצרה קשר חם ביותר עמו. אבל, ברגעים או בתקופות שבהם מתיו הראה העדפה לאביו, שריל מיד פירשה את זה שמתיו דוחה אותה בגלל שהיא אינה אמו "האמיתית".
באופן דומה, בחודשיו הראשונים של מתיו, כאשר פרנק הרגיש את קשייה של שריל להתקרב אל מתיו הוא פירש את זה כקרירות ודחייה. בעיות אלו הוחמרו ע"י הנטייה של פרנק להתייחס למתיו כ"ילד שלי". ביטוי זה היה מכאיב ביותר עבור שריל: " "בכל פעם שהוא אמר 'הילד שלי' זה הזכיר לי שאני איני אמו הביולוגית". בכל פעם ששריל נזכרה בעובדה זו היא נטתה להתרחק ממתיו.

 

אצל זוגות אחרים, כדי להתגבר על העדר קשר גנטי, בן הזוג שסובל מאי פריון עשוי לפצות על כך בצורה של עבודה קשה במיוחד כדי ליצור קשר חזק וחם עם הילד. במספר מקרים, בהם השתמשו בתרומת ביציות, הגברים הרגישו שהנשים כה נחושות להתקרב, להתקשר עם ילדן ולפצותו על העדר קשר גנטי, עד כדי כך שהגברים הללו הרגישו שאין להם מקום במשפחה.

 

לג'סיקה ובוב נולדו זוג תאומים, בנים בריאים, שנוצרו בעזרת תרומת ביציות. לג'סיקה היה חשוב במיוחד ליצור התקשרות חזקה וחמה עם הצאצאים. היא תיארה זאת כך: "אם היה מדובר בביציות שלי האם הייתי כה להוטה על להכניס חלקים מעצמי לתוכם? אני חושבת שבאותה תקופה הייתי אובססיבית עם ההנקה וזה רק הגדיל את העומס הפיסי והרגשי שלי". אחת התוצאות המכאיבות של התהליך הזה היא שג'סיקה התמרמרה על כך שהיא צריכה לחלוק את הטיפול בילדים עם בוב. היא העבירה עליו ביקורת באופן קבוע, על איך הוא מחזיק אותם, משחק איתם וכו'. היא רצתה אותם לעצמה בלבד ולהרחיק את בוב מהם.

 

ז. הירושות של אי הפריון

במשך השנים בני הזוג עשויים לקבל ביקורים חוזרים של "רוח" הילד שרצו, הילד שקשור אל שניהם בקשר גנטי מלא. הם עשויים לחשוב "הילד שלי בטח היה לגמרי שונה מזה שיש לי עכשיו". ה"רוח" של התורם/ת גם היא עשויה להופיע במועדים מסוימים ולהעסיק מאד את בני הזוג.

"אני רואה אותנו כאחרי האי פריון, עם ילד ועם חיים, לא ממש בצורה שציפינו לה אבל חיים מאושרים, בסה"כ. עבור אישתי, אי הפריון מעולם לא עבר. היא תמיד ערה לכמה ילדים יש לאחרים. השוני העיקרי הוא שאני רואה את אי הפריון כדבר ששיך לעבר, היה ונגמר, והיא רואה את זה כהווה אין-סופי."

הרבה זוגות חווים את אי הפריון כמשבר חיים מרכזי, שעלול להיות טראומטי כמו גירושין או מות של ילד (humphrey, 1986). רובם אף מדווחים על כך שאי הפריון ממשיך להדהד גם לאורך העתיד. בראייה טיפולית הנסיון הוא לסייע לזוגות להפוך את האירוע הקשה הזה להזדמנות לצמיחה זוגית.
בגלל שאי הפריון זהו פרק אפל ומכאיב בחייהם של זוגות, הם בד"כ נמנעים מלשוחח על כך לאחר שהם נעשים הורים. יחד עם זאת, חלקם מגיעים לאחר שנים לטיפול זוגי, אם כי נדיר שהם מודעים לירושות של אי הפריון, שלעיתים עומדות בבסיס הפנייה. הם אינם נוטים לקשר בין הרלוונטיות של הקשיים הנוכחיים שלהם לבין אי הפריון. במקום זה, הם פונים לטיפול עם מגוון קשיים במערכות יחסים.

בד"כ, הידיעה שאי הפריון עדיין משפיע על חייהם, מציקה לזוג המגלה זאת. במקרה כזה, המטפל יכול לשאול על הרגשות הכואבים שקשורים לאי הפריון, בייחוד על רגעים ספציפיים שבהם רגשות אלו עלו ועולים. ע"י 'נירמול' רגשות האובדן הממושכים שלהם המטפל מאפשר להם להרגיש נוח יותר כשמשוחחים על ההשפעות של אי הפריון. מה שעשוי לעזור זה לבדוק את היכולת של כל אחד מבני הזוג לתקשר עם השני כאשר הרגשות הכואבים הללו עולים.

 

ח. מחקרים

ההחלטה אם לספר על התרומה ולמי גורמת למבוכה ולתהיות רבות אצל זוגות. shover (1992), מצא
ש 75% מהזוגות אשר עברו תהליך של תרומת זרע מאמינים שאין לספר לילד על הנסיבות שבהן נולד. ממצאים דומים נמצאו בהרבה מחקרים אחרים הקשורים לתרומת זרע (bolton et al., 1991; owens et al., 1993; klock et al., 1994). adair & purdie  (1996( מצאו, שהרבה זוגות, שטענו כי בכוונתם לספר לילד, בסופו של דבר לא סיפרו.

בדומה לכך, מחקרים מראים שהרוב הגדול של ההורים לא חושפים את השימוש בתרומת ביצית בפני הילד שנוצר מהתרומה (klock and maier, 1991; klock et al., 1994). הטענות של הזוגות עוסקות ברצון להגן על הילד, באמונה שאין צורך לספר וברצון להגן על בת הזוג. הסיבות של ההורים, שהחליטו כן לספר, כוללות את האמונה שלילד יש את הזכות לדעת ואת הרצון להימנע מחשיפה שתגיע ממקור אחר.
במחקר שהשווה את איכות מערכת היחסים הורה-ילד מבחינה רגשית וחברתית, במשפחות בהן התקבלה תרומת זרע, כאשר ההורים חשפו זאת בפני הילד וכאשר ההורים בחרו לשמור את המידע בסוד, נמצאו הבדלים המצביעים על קשר הורה-ילד חיובי יותר במשפחות שבהן התרומה נחשפה (lycett, daniels, curson, golombok, 2004).
בדומה לכך, במחקר שבדק את ההבדל בקשר הורה-ילד במשפחות שקיבלו תרומת זרע או ביצית, לעומת משפחות רגילות, בהן הקשר הגנטי משותף לשני ההורים, נמצא קשר הורה-ילד חיובי יותר במשפחות התרומה ויותר מעורבות רגשית עם הילד (golombok et al, 2004).
במחקר בו נשאלו הורים, שחשפו את התרומה בפני הילד, "האם זה היה משתלם לספר?", ענו כולם "כן".
(lindblad, gottlieb, lalos, 2000).

החוקרות rumball & sdair (1999) עשו מחקר ובו השתתפו זוגות שהביאו את ילדיהם לעולם בעזרת שימוש בתרומת זרע. זוגות אלה הביעו שאיפה להיות פתוחים וכנים עם הילדים שלהם, הרגישו שחשוב שהם יקבלו מידע על תורם הזרע והגדירו זאת כחלק נורמלי של חייהם. טענתם הייתה, שחשיפת הנושא מול הילד כשהוא עדיין צעיר מהווה יתרון, כי הילדים מעבדים את המידע העובדתי בראש במשך כל הזמן. למרות זאת, רוב הזוגות, בזמן בו בוצע המחקר, החליטו עדיין לא לחשוף בפני ילדיהם את המידע על התורם.

לפי הדיווח של ההורים, שכן סיפרו על התרומה לילדם, כאשר הילדים קיבלו דיווח על סיפור הולדתם הם הגיבו בשאלות פרקטיות על התורם ועל משפחתו, או שלא ממש הגיבו. ההורים חזרו וסיפרו את הסיפור עם קצת יותר פרטים, כך שיוכלו להבינו יותר, ככל שהילדים התבגרו. ההורים שנקטו בגישה זו מאמינים שכשהילד גדל עם סיפור התרומה הוא תופס אותו כ"no big deal". רוב המשפחות במחקר לא התחילו ביוזמתם לספר לילד אלא עשו זאת בתגובה לשאלות טבעיות ששאל. שאלות אלה מאפשרות להורים להוסיף באופן הדרגתי פרטים נוספים, בכל פעם שהם נשאלים. ההורים העריכו כי הדיבור על הנושא בשלב מאוחר יותר יהיה קשה יותר. החשיפה המוקדמת נתנה להם הזמנות לרכוש מיומנות בטכניקות החשיפה והדיבור על הנושא.

הניסיון ממחקר זה הוא, שחשיפה הדרגתית לאינפורמציה, בצורה המתאימה לרמת ההבנה המשתנה של הילד, משפיעה מעט על הילדים בגילאים השונים. המחקר גם חשף צורך של הרבה הורים לקבל הדרכה לגבי שיטות להעברת המידע לילד אשר פיתחו הורים אחרים במצבם: הדרך להעלות את הנושא, שימוש במונחים ספציפיים ובשפה המתאימה לרמה ההתפתחותית של הילד ודינמיקה המתאימה לשיחת החשיפה. ההורים דיווחו על צורך לשוחח על כך עם אחרים, בעיקר בשל צורך עז בתמיכה. החוקרים הסיקו שתמיכה שכזו יכולה להינתן בדרכים שונות, כולל השתתפות בקבוצות תמיכה של זוגות במצבם ותמיכה המתקבלת מיועצים בקליניקה. במחקר הוצע יעוץ נפשי ע"י מומחים ו 94% מאוכלוסיית המחקר דיווחה על יתרונות של ההזדמנות שניתנה להם. היועצים עודדו את בני הזוג לחשוף בפני הילד את נסיבות הגעתו לעולם ולעשות זאת בהיותו צעיר.
לסיכום, מחקר זה הראה, שרוב ההורים לא סיפרו לילדיהם את סיפור התרומה. קשיים נבעו מההתלבטות לגבי הגיל המתאים ביותר עבור הילד לשמוע את הסיפור ולגבי הדרך הנכונה ביותר להסביר זאת. ההורים הרגישו שהם זקוקים להדרכה ולתמיכה לגבי מה לספר ומתי. ההורים שכן בחרו לספר זאת לילדם אמנם היו מודאגים לגבי שאלות שיפנו אליהם הילדים בעתיד ומתוצאות הדיווח, אבל רובם חשו הקלה על כך שחשפו זאת.

ט. אפשר וכדאי לשוחח על כך
השאלות הבאות פותחות דיון כדי לסייע לזוג לשוחח על היבטים רגשיים משמעותיים ביחס לתרומה.

-         האם אתם מתכננים לספר לילדכם?

-         באיזה גיל?

-         האם אתם מתכננים לספר למשפחה ולחברים על שימוש בתרומה?

-         אם תנקטו בגישה הפתוחה, איך תרגישו בנוגע לפתיחות שלכם עם אחרים כאשר הילד שלכם יולד?

-         האם אתם חושבים שתצטערו על כך?

-         איך אתם חושבים שזה יהיה עבורכם לספר לאחרים על כך?

-         באיזה שלב הייתם מספרים? בהחזרה? בהריון?

-         למי תספרו ולמי לא?

-         מה המשמעות עבור כל אחד מכם של לספר ושל לשמור בסוד?

-         איזו תגובה תהיה למשפחה שלך לתרומה? איך תגיב לתגובות של משפחתך?

-         מה כל אחד מכם חושב שהשני ירגיש אם יהיה לכם ילד מתרומה?

-               אם לילד שלך תהיה בעיה פיזית, רגשית, חברתית איך תרגיש אז ביחס לשימוש בתרומה?

 

*במאמר מובאים ציטוטים של נשים וגברים ממשיים, שחשפו את מחשבותיהם ורגשותיהם בנוגע לקבלת תרומה במהלך תרפיה נפשית, אישית או זוגית, במכון אקרמן, ניו-יורק.