אנו מתבגרים ותוהים איזה מין הורים נהיה כאשר יגיע זמננו. אנו משוחחים, מתכננים, מתלבטים ולפעמים מתווכחים עם בני זוגנו בנוגע לזמן הנכון לעשות ילדים. ההורים רומזים בעדינות, ואולי לא כל כך בעדינות, שהם מחכים לנכדים. אנחנו עשויים לחכות כמה שנים, על מנת לסיים לימודים, או לרכוש בית מתאים למשפחה.

מאת: עילי קרלן, פסיכולוג קליני ומטפל מיני מוסמך

אנחנו עשויים לחכות כמה שנים, על מנת לסיים לימודים, או לרכוש בית מתאים למשפחה. אנו מקפידים להשתמש באמצעי מניעה למרות אי הנוחות ותופעות הלוואי הלא נעימות, כדי למנוע הריון לא רצוי. לכן, כאשר סוף סוף מחליטים שהזמן הגיע, ולא קורה כלום, אנחנו בהלם; כל כך התרכזנו ב"מתי" לעשות תינוק, שכלל לא חשבנו "האם" נוכל לעשות זאת. אנחנו מבינים אז שייתכן ואנו חלק מאותם 15% מהזוגות שחווים בעיות פוריות.

 

כך מתחיל לו תהליך של בדיקות רפואיות, מין לפי לוח זמנים, או טיפולי פוריות. בחלק מהמקרים מאבחנים בעיה אצל אחד מבני הזוג. זוגות אחרים נופלים לקטגוריה של "בעיות פוריות בלתי-מוסברות". ברי המזל שביניהם יזכו לפתרון מהיר יחסית לבעיה, ולמינימום הטרדה ממנה, אך עבור אחרים היא הופכת למשבר חיים משמעותי. אנשים שלא חוו זאת, פעמים רבות אינם מבינים עד כמה זה מטריד. למעשה, אנשים רבים, בפרט נשים, טוענים כי זו החוויה הקשה ביותר שעברו בחייהם.

 

תהליך הטיפול יכול להיות הפכפך ומסעיר המניע אותנו בין רגשות של תקווה וייאוש. כל סבב חדש מביא איתו תקווה, אך פעמים רבות גם אובדן. כל הפלה מכאיבה פי כמה וכמה, שכן אין דרך להביע את האבל או להשיג תחושת השלמה: אין טקס, אין הלוויה, רק להתכונן לסבב הבא של הטיפול. בני הזוג חווים רגשות של חרדה, דיכאון וחוסר אונים שפעמים רבות הופך לכעס - כעס על עצמם, על בן/בת הזוג, משפחה, חברים, רופאים - אך בעיקר כעס כלפי מצב בלתי הוגן שבו אין להם באמת שליטה. זוגות המתמודדים עם חוסר פוריות נוטים לראות פוריות בכל מקום סביבם: נשים בהריון, בריתות, הורים עם זאטוטים..שכולם עלולים ליצור רגשות חזקים של קנאה, שבמהרה הופכים לאשמה.

שיתוף הסביבה בתהליך

זוגות רבים חשים אמביוולנציה לגבי שיתוף משפחה, חברים ועמיתים במה שעובר עליהם. מצד אחד הם זקוקים נואשות לתמיכה והבנה. מצד שני, הם עלולים להיתקל בתגובות מתסכלות או פוגעות. כיוון שהם בעיצומו של משבר, הם פגיעים במיוחד לתגובות שנתפסות בעיניהם כאדישות או חסרות רגישות. למעשה, אנשים אינם תמיד יודעים כיצד לנהוג עם זוג העובר טיפולי פוריות. בדומה לגירושין או הפלות, אנשים אינם יודעים אם עדיף להעלות את הנושא ולשאול, או לכבד את הפרטיות של בני הזוג. הם אינם בטוחים אם רצוי שיתנו עצה, עידוד או נחמה. דווקא בגלל חוסר הנוחות והמבוכה שהם חשים, הם עלולים להגיב בצורה לא מתאימה - לא לשאול כלל, להיות חודרניים, או לתת עצה שטחית. ייתכן ובאופן לא מודע הם אף יתרחקו מהזוג הנמצא במשבר. חוויה זו יכולה להיות מכאיבה ביותר עבור בני הזוג.

לבלוב או משבר בזוגיות

משך הזמן, זוגות רבים הופכים ליותר ויותר מבודדים. ייתכן ויפסיקו לשתף אחרים על מנת שלא להעלות ציפיות ותקוות שיעמידו אותם בפני סבב חדש של שאלות. ייתכן גם שימנעו מאירועים חברתיים ומשפחתיים שעלולים לחשוף אותם לשאלות קשות או להעלות תחושות מכאיבות. באופן טבעי, בני הזוג פונים יותר אחד אל השניה בשביל תמיכה רגשית והבנה. בחלק מהמקרים זה מחזק ומאחד את הקשר. אך פעמים רבות, כיוון ששני בני הזוג נמצאים במשבר מתמשך ובעקה, אין להם המשאבים הרגשיים הדרושים לתמוך זה בזאת. ייתכן והם חווים רגשות מטרידים של כעס, אשמה, או אכזבה מעצמם או מבן/בת הזוג. הם עלולים לשמור את הרגשות הללו בבטן מפחד שיפגעו בשני או יזיקו לקשר. לדוגמא, בעל שאובחן כסובל מבעיית פוריות עלול להרגיש אשמה על כך שהוא "מונע" מאשתו תינוק. הוא עלול לטפח פחדים מפני נטישה, או פחד שאשתו תנטור לו טינה בחשאי. לחילופין, אישה עלולה לחוש כעס בלתי רציונאלי על חוסר המוטיבציה של בעלה לעבור טיפולי פוריות. כאשר זוגות אינם מבטאים את רגשותיהם על מנת להימנע מעימות, הם עלולים למצוא עצמם מנוכרים זה מזו.

 

סיבה נוספת שבני זוג מתקשים להבין ולתמוך זה בזו היא שגברים ונשים מגיבים באופן שונה לבעיות פוריות. באופן כללי, נשים יותר מוטרדות רגשית מהבעיה. הן נוטות יותר לבטא חרדה, דיכאון, ולחוש מבודדות. ייתכן שזה נובע באופן חלקי מהעובדה שתהליך ההפריה והלידה מתרחש בגוף האישה: מעגל הביוץ שלה, נשיאת הביצה המופרית, והרגשת הצמיחה או האובדן של העובר ברחמה. זה עשוי להסביר גם מדוע נשים נוטות לקחת חלק יותר פעיל במהלך טיפולי הפוריות, מקביעת מין מראש ועד קביעות תור אצל הרופא, גם כאשר חוסר הפוריות הוא בגבר.

 

התגובות הרגשיות של הגברים נוטות להיות יותר מגוונות, ופחות עוצמתיות משל הנשים. פעמים רבות גברים חשים שמצופה מהם להיות חזקים, תומכים, וחסינים. ואכן, החברה מחזקת זאת. לדוגמא, כאשר טיפול נכשל, או לאחר הפלה, אחרים עשויים להתייחס לאובדן שחשה האישה, ולשכוח שהגבר גם הוא אבל. כתוצאה מכך, גברים פחות יכירו וישתפו אחרים ברגשותיהם. גברים אף מתמודדים באופן שונה מנשים: הם נוטים להשקיע אנרגיות בעבודה ובערוצים אחרים. הם מנסים "להמשיך עם הדברים". השוני באופן שבו גברים ונשים מגיבים ומתמודדים עם בעיות פוריות עלול להוביל לאי-הבנות וקונפליקטים בין בני הזוג.

השפעה על חיי המין

השאלה אינה האם בעיות הפוריות ישפיעו על חיי המין של הזוג, אלא כיצד. רוב הזוגות חווים חוסר סיפוק או בעיות בתפקוד באיזשהו שלב בתהליך. בחלק מהמקרים בעיות הפוריות מקלקלות את החוויה המינית עד שהמשבר נפתר. כל אחד מהגורמים שצויינו עד כה - חרדה, דיכאון, כעס, אשמה, דימוי גוף שלילי, תשישות, ומין לפי לוח זמנים - יותר ממספיק בשביל לדכא תשוקה או לתרום לבעיה בתפקוד. הן נשים והן גברים חווים ירידה בליבידו וביכולת להגיע לאורגזמה באופן נפוץ במהלך התקופה הזו. אולם בעוד שנשים יכולות להיות פסיביות יותר במין, ולהגיע או לא להגיע לאורגזמה, הרי שמהגבר מצופה שיתפקד ויגיע לאורגזמה למרות כל מה שעובר עליו רגשית. במקרים מסויימים, הלחץ, החרדה, והדיכאון יכולים לגרום לגברים לבעיות זיקפה.

 

החובה לעשות דבר מה, כמעט אוטומטית מוקיעה את הספונטניות וההנאה שבזה. אם נאלץ אדם בעל אהבה עזה לשוקולד לאכול קופסת שוקולדים לפי לוח זמנים שוב ושוב, בין אם מתחשק לו ובין אם לא, בסופו של דבר החוויה תהיה שלילית ולא נעימה עבורו. הדבר דומה לתהליך שמתרחש עם מין שנקבע מראש. זוגות מתקשים להינות ממין כאשר הוא הופך להיות האמצעי שמקדש את המטרה. גם כאשר לאחד מבני הזוג יש חשק ספונטני, הוא עלול לדכאו ולא לממשו כיוון שמצפה לו "ביצוע תחת פקודה" בימים הקרובים. אם כך, אין זה מפתיע כל כך שזוגות רבים מדווחים על מריבות קשות ביותר סביב זמן הביוץ. ייתכן גם שהמין יהפוך לזירה שבה מתרחשים הקונפליקטים של בני הזוג: מי נושא את נטל הטיפול, הבדלים במוטיבציה לעשות ילד או לעבור טיפולי פוריות, או תחושה של חוסר תמיכה.

 דימוי גוף

משבר פוריות עלול להוביל לרגשות עוצמתיים, מטרידים ומבלבלים סביב דימוי הגוף. פעמים רבות הוא נחווה כמכה אדירה לדימוי הגוף המיני ולהערכה העצמית. אין זה נדיר שנשים בעיצומו של משבר פוריות מתארות את איבר מינן או רחמן כ"ריק", או כ"חור שחור שבתוכו דברים רק מתים", או שגברים מרגישים "פגומים" או "אימפוטנטים". לרוע המזל, הרגשות השליליים הללו אינם מוגבלים לתפקודי רבייה; הם עלולים להתפשט ולהדביק את הדימוי העצמי, וכך לגרום לאדם להרגיש בלתי-מושך ובלתי-נחשק מינית. רבים מתקשים להינות בגופם במהלך התקופה הזו, במיוחד באותו החלק שמהווה את המקור לקונפליקט ולרגשות השליליים.

 

בזמן המשבר, זוגות עלולים להרגיש שמה שהיה פעם המרחב הפרטי שלהם - גופם וחיי המין שלהם - כעת נחשף ופתוח לעיני כל העולם. ייתכן ויחוו זאת כחדירה לפרטיות, ואיום לכבודם. המיניות מאבדת את המסתוריות שלה, וזוגות רבים תוהים האם אי פעם יהנו שוב ממין. כואב להם לראות כיצד דבר שפעם היה ביטוי טבעי וספונטני לאהבתם, הפך לשגרה קבועה, מתוחה, או ריקנית. המין, שבעבר היה רומנטי ומלא תשוקה, כעת מעורר השראה והתלהבות הדומה לזו שבצחצוח שיניים. הן הגברים והן הנשים מביעים צער סביב אובדן הקשר המיני עם בן/בת הזוג.

תמיכה והדרכה

זוגות רבים אינם זוכים להדרכה מספקת כאשר הם מתחילים את התהליך, וזה חבל. אף שלא ניתן להימנע מקשיים מסויימים, זוגות אשר מחנכים את עצמם בנוגע להשלכות הרגשיות שיש לבעיות פוריות יכולים להימנע מחלק מהמהמורות שבדרך. לדוגמא, זה קריטי שבני הזוג יביעו את רגשותיהם אחד עם השני ולא ימתיקו אותם. בני הזוג יחוו תחושות מטרידות ועוצמתיות שעליהם להכיר בהן. אף על פי כן, חשוב להכיר ולכבד הבדלים באופן שבו גברים ונשים מתייחסים ומתמודדים עם חוסר פוריות. הבעל אינו חייב להיות שותף לעוצמת הכמיהה של אשתו לילדים או טיפולים על מנת לאהוב ולתמוך בה. אם ישנם הבדלים במוטיבציה בנוגע לעשיית ילדים וטיפולי פוריות, חשוב שיהיו ברורים מההתחלה. דחיקת בן/בת זוג להחלטה כל כך גורלית. עלולה להביא להשלכות והדים משמעותיים מאוחר יותר. עם זאת, ברגע שההחלטה מתקבלת, חיוני שבני הזוג יחלקו את האחריות לטיפול ביניהם.

 

הימנעות ממצב של בידוד היא קריטית עבור זוגות עם בעיות פוריות. עם זאת, עליהם לשקול את היתרונות והחסרונות של העיתוי, המידה, והאנשים שאותם הם ישתפו. לפעמים בני הזוג צריכים להבהיר לאחרים כיצד הם רוצים שינהגו. לדוגמא, לומר להוריהם שמתערבים יתר על המידה "תפסיקו לשאול בכל פעם שאנחנו מדברים. אנחנו מבטיחים להתקשר ולספר לכם כשיש חדש". בני משפחה וחברים שרוצים לתמוך צריכים ללמוד על ההשפעות הרגשיות שיש לבעיות פוריות, על מנת שיהיו יכולים להבין את הכאב והקושי שבתקופה. כך יהיו מוכנים יותר להקשיב, להבין ולהציע אהדה, ולא רק רחמים או עצות שטחיות גרידא. אם לא ברור כיצד צריך לנהוג, גם אפשר לשאול את בני הזוג כיצד היו רוצים שנתייחס לנושא.

 

לבסוף, בני הזוג צריכים להכין את עצמם לתקופה ממושכת של חוסר ודאות. יהיו זמנים בהם יצטרכו להיות חזקים ונחושים; פעמים אחרות הם יצטרכו להניח לעצמם להביע ולהכיר בתסכול ובחוסר האונים. הם יאלצו ללמוד להתאבל על אובדנים שאינם מוחשיים - אובדן דימוי עצמי, חיי מין, תמיכה חברתית, הפלה - ולא להמשיך כאילו לא קרה דבר.

 

זוגות רבים עדיין נושאים עימם את צלקות החוויה, אפילו שנים אחרי טיפולי הפוריות. לדוגמא, בעל שבאופן פסיבי השתתף בטיפולי הפוריות ולא הביע את הסתייגותו מהבאת ילדים. האישה עדיין נוטרת לו טינה על כך שהרגישה לבד בתהליך ונשאה את הנטל על גבה, בעוד הבעל מרגיש שלא התחשבה בו וברצונותיו. דוגמא נוספת יכולה להיות בעל שמתעקש על שמירת האבחנה וטיפולי הפוריות כסוד. הזוג נאבק לבד במשך שנים, ללא תמיכה ממשפחה וחברים. הזוגות הללו מבינים מאוחר יותר שאין זה מספיק שעברו את משבר הפוריות. התקופה הקשה אולי חלפה, אך היא השאירה את חותמה באופן שבו הם התמודדו והתייחסו אחד אל השני במהלכה.