אההה..הקלה מתוקה.

תינוק בוכה, אמא בוכה, נשים במסכות וחלוקים מחייכות עם העיניים ומברכות מזל טוב בין ההמולה של חדר עמוס. 

הרגע ילדתי את הילדה הראשונה שלי, הבת היפה והמושלמת שלי. 

רק שעוד לא סיימתי, ואיכשהו שכחתי את.. השלייה. 

עור על עור, הם שמים אותה על החזה שלי כדי שהתהליך החיבור יתחיל. כל כך מתוק. אבא בוכה דמעות של אושר, אמא בוכה דמעות של אושר. הנסיכה שלנו הגיחה לעולם. הכל מסתדר בחיים. רגשות אופוריים של אושר מקיפים את המשפחה הקטנה שלנו. עשר אצבעות ידיים קטנות, עשר אצבעות רגליים קטנות. 

אוי אלוהים אדירים! מה זה הכאב הזה?? הכאב המוכר המפלח לאורך הבטן שלי?? צירים?? יש לי תאומים??

"אוקיי, עכשיו הזמן ללדת את השלייה".

רגע, מה? ללדת? כבר ילדתי! רואה את היצור הקטן על החזה שלי? רואה את הילד הקטן הזה שדחפתי מחוץ לוגינה שלי? כבר הייתה לי חוויית לידה של 27 שעות. הלידה כבר קרתה. אני סיימתי, זאת בטח טעות. 

אאוץ'! אלוהים אדירים! זה בטוח היה ציר. מה לעזאזל?

אני מנסה לאחוז ביצור הקטן, המתוק והחלקלק שנתנו לי, בזמן שהכאב מקרין על הבטן הנפוחה מלידה שלי ועד לאזור האינטימי. 

אני כל כך מבולבלת. תינוק על החזה שלי, צירים לאורך כל החלק האמצעי שלי. אני לא יכולה להבין כלום ממה שאומרים. אני כל כך עייפה. 

אלוהים אדירים! זה בטוח היה ציר!

האחות לוקחת את המלאך המתוק שלי מהחזה שלי. אחרי שהיא מעבירה את היצור המושלם הזה לאחות אחרת, האחות הראשונה מתחילה לעסות את הבטן שלי. 

כשאני אומרת "לעסות את הבטן שלי" אני מתכוונת לכך שהיא באמת חושבת שהבטן שלי היא חתיכת בצק, והמטרה שלה בחיים היא להעניש אותה עד לכניעה. היא לוקחת את העבודה שלה ברצינות ונראה שהיא נהנית מזה הרבה יותר מדי.

"אוקיי, הנה זה בא"

כדאי מאוד שאני אקבל עוד ילד מזה. או לפחות סוג של מדליה. 

"תני דחיפה קלה"

מה? לא עשיתי את זה כבר?

כאב, כאב מזורגג. 

סוף סוף, הקלה מתוקה שוב!

"זהו זה, נגמר!"

או אלוהים תודה לאל, תודה לאל על ההקלה הזאת שוב! סיימתי! עשיתי זאת! זה נגמר!

"אוקיי, עכשיו רק נשאר לתפור את הקרע שלך"

שיט