סיפור הלידה של שני וליאב מתחיל שלושה וחצי שבועות לפני בואם לעולם והוא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלהם, אז תצטרכו להתאזר במעט סבלנות .

מאת: שרית

סיפור הלידה של שני וליאב מתחיל שלושה וחצי שבועות לפני בואם לעולם והוא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלהם, אז תצטרכו להתאזר במעט סבלנות .שמירת הריון
ביום ראשון אחד (23.2.97) הגעתי לרופא שלי, דר' מלינגר (המלאך האישי שלי שליווה אותי ומלווה אותי עד היום, לעולם אהיה אסירת תודה לו) לבדיקה שגרתית שנקבעה לי לשעה 18:00. כרגיל, הגעתי מוכנה לשבת בתור אז הבאתי איתי ספר קריאה. אבל איך שהגעתי, סוזי, המזכירה שלו, אמרה לי להיכנס מהר כי אין אף אחת בתור. ואני, בריצה קלה (באמת!) נכנסת אליו, מניחה את התיק והספר שלי על כסא, מתיישבת מולו ונותנת לו את תשובת בדיקת הסוכר. הוא בודק ואומר שהכל בסדר, והוא גם אומר לי שנראה לו שלא תהיה לי לידה מוקדמת אפילו שזה תאומים. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בכלל הזכיר לידה מוקדמת. בכלל לא לקחתי את זה בחשבון. אבל אז הוא מחליט לבדוק אותי.
אני קמה, משאירה הכל על הכסא ונכנסת לחדר בדיקות, נשכבת כרגיל בכסא (הכל כך מוכר לי...) ומחכה. הוא נכנס, מתיישב מולי ומתחיל לבדוק אותי.
איך שהוא מתחיל הוא אומר: "איזה אדיוט אני, בשביל מה פתחתי את הפה?". אני, שלא ממש מבינה מה קורה, שואלת אותו מה קורה ואם משהו לא בסדר.
והוא "מבשר" לי שיש לי פתיחה של 5 אצבעות וצוואר רחם מחוק לגמרי. לי אין מושג מה זה אומר אז אני שואלת: "נו, ו...?" והוא אומר לי:"שרית, את ממש בלידה" והוא שואל אותי אם יש מישהו איתי כאן, אני עונה לו שהגעתי לבד. הוא שואל אותי איפה בעלי ואני אומרת שהוא בבית. הוא מבקש את מספר הטלפון של הבית ויוצא למשרד שלו כדי להתקשר לבעלולי. כל הזמן הזה אני שוכבת בכסא הגינקולוגי כי הוא לא מרשה לי לזוז!. אני שומעת אותו מתקשר לבעלולי ואומר לו שאני אצלו ושהוא שולח אותי לבית חולים ושיגיע לבית החולים. בעלולי כמובן שואל מה קרה ודר' מלינגר מספר לו שאני מתחילה לידה. כשהוא מסיים הוא מתקשר לוולפסון לחדר לידה ואני שומעת אותו מספר להם שהוא שולח להם אישה בשבוע 25 + יום בהריון יקר (ivf).
כשהוא מסיים, הוא מזמין אמבולנס! ונכנס שוב לחדר שבו אני שוכבת. אני שואלת אותו מה יקרה אם אלד עכשיו. והוא עונה לי שהמצב ממש גרוע ושהסיכוי שהם ייוולדו חיים מאד קטן. אין לי מושג למה, אבל משום מה לא נלחצתי , איך שהוא ידעתי שיהיה בסדר (מפתיע, אני יודעת). המשכתי לשכב שם ולחכות לאמבולנס כשכל הזמן הזה דר' מלינגר נכנס ויוצא מהחדר. בחדר ההמתנה כבר חיכו לו המון נשים אבל זה ממש לא עניין אותו. סוזי המזכירה אומרת לו שהיא הסבירה להן מה קורה אבל הוא לא ממש מתייחס (במשך השנים לאחר מכן כל פעם שסוזי ראתה אותי היא דאגה לספר לכל מי שבקליניקה שאני היחידה שיצאתי משם באמבולנס, ממש הישג j). סוף סוף האמבולנס הגיע ודר' מלינגר נכנס ומעדכן אותי. שני הפראמדיקים מגיעים והוא מעדכן אותם במצבי ושהוא לא מוכן שאלך ברגל, אז משכיבים אותי על כסא ומרימים אותי לאמבולנס (בדרך עוד יש לא מעט מדרגות וזה היה מפחיד!). הוא מלווה אותנו לאמבולנס (תוך כדי כך שהוא שם את כל הדברים שלי לידי וצוחק עליי שהבאתי ספר) ומבטיח לי שהוא יתקשר אחר כך לבית החולים.
הגענו לבית החולים והכניסו אותי מיד לחדר לידה. הרופאים והאחיות התנפלו עליי , חיברו אותי למוניטור ולאינפוזיה עם רטודרין (תרופה להפסקת צירים) והבהירו לי שהכי חשוב עכשיו זה לדחות כמה שיותר את הלידה וש"כל שעה חשובה" (משפט ששמעתי כל כך הרבה בזמן השמירה).
אחרי שלושה ימים בחדר לידה הועברתי למחלקת נשים לשמירת הריון, שכבתי במיטה מוטה, עם הראש למטה והרגליים למעלה במשך שלושה שבועות וחצי מבלי לזוז (כן, גם את הצרכים עשיתי בסיר). במשך כל הזמן הזה דר' מלינגר התקשר כל יום וכשהצליח, גם היה מגיע אליי לחדר, מעודד ואומר שהוא מקווה שנגיע לשבוע 28-29.
נכנסתי לשגרה, ביקורים משפחתיים בבוקר ואחה"צ, מוניטור פעמיים ביום, החלפת מקום האינפוזיה פעם ביום לפחות (כי יש לי בעיות של ורידים) עד שכמעט לא נשאר איפה לדקור אותי, המבקר האחרון לאותו יום (בדרך כלל בעלולי) דואג שיהיה לי הכל נגיש (כוס חלב - בשביל הצרבת, סיר - לפיפי, פלאפון -כמובן!, נייר טואלט ובקבוק מים). כך במשך כמעט חודש.
עד הלילה של ה-17.3, אחרי שכולם הלכו, התחילו כאבים חזקים. קראתי לרופאה והיא הגבירה את כמות התרופה, אבל זה לא עזר. סבלתי בשקט (טיפשה, עכשיו אני יודעת) וספרתי את השעות עד הבוקר. בבוקר בהחלפת משמרת של הרופאים, הרופא הבכיר מגלה שלא רק שיש לי צירים ופתיחה של 9 אצבעות, אלא שאני גם מדממת (הפרדות שליה). ההחלטה - מיד לחדר לידה.
שניה לפני שהורידו אותי לחדר לידה, כאילו משום מקום, דר' מלינגר, המלאך שלי, מופיע ומחליט לעשות לי אולטראסאונד. הוא בודק את העוברים ומודיע לי ששני עם הראש למטה (ממש בתעלת הלידה) ושליאב באלכסון. הוא אומר לי שיתחילו בלידה רגילה בתקווה שברגע ששני תצא, ליאב ישנה תנוחה ויצא גם הוא.

הלידה
הגעתי לחדר לידה, החדר מתמלא תוך שניות בהמון רופאים, כולל דר' מלינגר שנשאר כל הלידה (למרות שלא היה חייב), ועוד רופא מופלא אחד, דר' אמזל, נאונטולוג (רופא פגים) שלימים הפך לרופא הילדים של הילדים שלי ותמיד כשאנחנו הולכים אליו אני מספרת להם שהוא בעצם היה הראשון שקיבל אותם לעולם.
הכינו את החדר במשך שעה לפחות, אינקובטורים, בלוני חמצן ועוד ועוד כדי להיות מוכנים. כשהחליטו שהכל מוכן, פקעו את מי השפיר שלי והתחילה הלידה. ואני כל כך לא מוכנה, כל הזמן שמרתי אותם בפנים ופתאום מבקשים ממני ללחוץ. מה זאת אומרת ללחוץ? לא מכירה בכלל את המונח הזה. אבל אחרי כמה לחיצות שני יוצאת לאוויר העולם. שמו אותה על הבטן שלי אבל רק לשניות ספורות כדי לחתוך את חבר הטבור, בקושי ראיתי אותה, רק יד קטנה, מה זה קטנה, פצפונת! דר' אמזל לוקח אותה מיד לטיפול בפגיה. אני עוד מספיקה לשאול אותו אם היא בסדר וכל מה שהוא אומר לי זה שיש דופק ושהיא נושמת.
אבל אז התחיל סיפור חדש, ליאב, שפתאום היה לו מקום בבטן החליט לעלות למעלה (ראש למעלה ורגליים למטה). אז ניסו להפוך אותו, כמה פעמים, וזה כאב!. הוא כבר נכנס למצב של מצוקת עובר אז הריצו אותי לניתוח קיסרי, חירום, בהרדמה מלאה. כשהתעוררתי סיפרו לי שנולד לי בן ושהוא אפילו בכה קצת ושהוא בפגיה.
18.3.03 - אני אמא!!! אמא של שני שנולדה בשעה 9:48 בבוקר ושל אחיה ליאב שנולד בדיוק 22 דקות אחרי בשעה 10:10. הצלחתי להגיע לשבוע 28 וחצי, עשיתי את הלא יאומן, כנגד כל הסיכויים והסטטיסטיקות. בחודש שמירה הצלחתי להעלות את משקלם מ-500 ג"ר ל-1065 ג"ר ול-1050 ג"ר בהתאמה.
נתתי להם עוד קצת זמן להבשיל ברחם, עכשיו זה כבר תלוי בהם, בתינוקות הקטנים האלו, חסרי האונים שנאלצים להתחיל את חייהם עם המון בדיקות, דקירות וכל כך הרבה מכשולים.

בפגיה
אחרי ניתוח קיסרי אסור לקום מהמיטה, לכן, מגיעה אליי רופאה מהפגייה כדי לעדכן אותי במצבם. חיים i (זה השם שנותנים בפגיה, שם המשפחה ואם זה תאומים או שלישיה אז 1,2,3 לפי מי שנולד ראשון) בסדר גמור. אם לא יהיו סיבוכים, היא רק צריכה לגדול.
אבל חיים ii (ליאב), במצב יותר קשה. ואני שואלת בתמימות: "אבל הוא יהיה בסדר, נכון?" והיא עונה לי שאי אפשר לדעת.
24 שעות אחרי הלידה אני יכולה סוף סוף ללכת לראות אותם. כל כך קטנים(!!), הראש של שני בגודל של האגרוף שלי. וליאב - שוכב באינקובטור פתוח, שקוף כולו, רואים לו את כל הורידים ואין לו אפילו פטמות, מונשם לגמרי (הוא נולד עם ראות לא מפותחות) אבל כל כך יפה!. שמונה ימים של הנשמה, והוא יוצא מזה, דר' אמזל אומר שהוא פנתר, אריה, שורד ועוד כל מיני.
שלושה חודשים הם שהו בפגיה, 70 יום של דאגות יום יומיות, כל יום מגיעים לפגייה כדי לשמוע האם הם עלו במשקל, שאין זיהומים (ברוך השם), שהם התחילו לנשום לבד (וואו, איזו הקלה), שאפשר כבר להאכיל אותם מבקבוק, וגולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, שהם עוברים סוף סוף לעריסת תינוק רגילה. אין יותר אינקובטור וחוטים ומכשירים.
ב-27.5.97 קיבלנו שיחת טלפון הביתה מבית החולים בה בישרו לנו שאנחנו יכולים לבוא לקחת אותם הביתה. אימא שלי ואני מכינות להם את החדר, פורשות מצעים, ממלאות טיטולים בשק החיתולים, מכינות את הסלקלים וביחד עם בעלולי נוסעים לקחת אותם הביתה.
סוף סוף!!!
מאז, תמיד כששואלים אותי מה היום המאושר בחיי אני אומרת שזה היום שבו הבאנו את שני וליאב הביתה.


שרית
אמא גאה של שני וליאב (ועכשיו אתם גם מבינים למה )