נכנסתי לבדיקה ואיך שהמתמר הווגנילי נכנס, שואלת אותי הטכנאית: " עשית הפריות או טיפולי פוריות?" ואני עונה "לא ממש, רק לקחתי סט אחד של איקקלומין" והיא עונה, "אז זהו, שיש לך שני שקי הריון"

"יש לך תאומים"

מזמינות אתכן גם לכנס מיוחד בזום להריון תאומים לחצו כאן לפרטים.

זה מתחיל מכך שאני תמיד הצהרתי שלא יהיו לי ילדים מוקדם. וברור שידעתי כי ברגע שארצה תוך שניה זה יקרה.

אז זהו, שלא.

4 שנות נישואים מלאות חווית ומעברים.

אנחנו חוזרים משנה בלונדון בה למדתי תואר שני והרגשתי כי כל העולם פרוס לרגליי.

מוצאת עבודה מצוינת, נתי מגיש בקשה לקורס צוערים והנה הגיע הזמן לצאצאים.

ברגע שהחלטנו כי הולכים על זה, תוך 3 חודשים נכנסתי להריון שמחה וששון. מודיעים להורים ולחברות.

ובשבוע שמיני הולכים לאולטראסואונד שמראה כי אין דופק...

הפלה בלניאדו, ניחומים מהמשפחה - גם מי שלא ידע כי אני בהריון, ידע עכשיו..

וכולם אומרים, תוך חודשיים מקסימום את שוב בהריון.

ברור , לא? לא.

מנסיון לנסיון הביטחון הולך וקטן, עוברת חצי שנה וכלום לא קורה. בינתיים כל החברים מסביב כבר עם ילד שני בדרך והלחץ מתחיל לבעבע. את כבר לא צעירה  כבר בת 28 וקצת,  אתם נשואים כבר יותר מ-4 שנים, מה יהיה?

השנתיים הבאות, לא היו "הקלות" בחיינו. משברים, מחלות ומעברי דירות.

וכלום בעניין הרחבת המשפחה. הרגשנו מן תקיעות שכזו. מעין הרגשה שזו תקופה "נעאכסית" שהכל בה לא הולך ולא רואים את האור.

אני הרגשתי כי כל מה שמנסים לא עובד, לא רק במישור הפיזי גם בעבודה ובכלל, צריך לשנות מקום ולשנות מזל.

עזבתי  את העבודה, הרגשתי רע פיזית ונפשית, נתי לא מצא עבודה נורמלית בתחום ההיי טק ואני לא הצלחתי בכלל למצוא עבודה אחרת. אמי חלתה בסרטן, אחי התגרש ומה לא?!

נציין כי כל השנתיים הללו, המתנו לתשובה ממשרד החוץ. כל הקורסים הוקפאו לזמן לא מוגבל.

רצינו לגור בירושלים, אבל גרנו בפרדס-חנה. חשבנו על סבא וסבתא קרובים, בית עם גינה לילדים.

אבל גינה יש, הורים נלהבים יש אפילו שני כלבים וילדים אין.

בחודשי הקיץ, מצאתי רופא במקרה. איש יקר, שאינו רק רופא אלא בן אדם.

הוא ישב איתי וחישב, והסביר ועקב ולבסוף הציע." תראי, את אומנם עוד לא בת 30 אבל המחזור לא יציב, את מנסה די הרבה זמן אולי תשקלי לקחת איקקלומין?"

מה? שאני אקח תרופות? אולי זה קשור למקווה? שו"ת אינספור לרבנים, אתרי אינטנט וכו' לא מביאים את הבשורה. אסור וזהו. אם את מבייצת לפני המקווה, את בבעיה.

לא עזרו כל מחאותיי הפמינסטיות, אף רב לא מאשר.

והרופא אומר: תראי, זה יכול להיות זה, אבל זה גם יכול להיות בעיה אחרת, המחזור שלך לא יציב את חלשה גופנית.

בואי ננסה.

והחלטנו ללכת על זה. אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים. כל הסרטים על הפריית מבחנה והזרקות כבר עוברים לי בראש. אני "אופטימית" סדרתית וישר חושבת על הצעדים הכי הכי מתקדמים...

באותו הזמן בדיוק, נתי נקרא לפתע לראיון מחודש למשרד החוץ, כן פותחים קורס. הוא במילואים, אני אצל ההורים. מה את אומרת? כן, ברור שכן! אתה חייב לנסות מה אתה חושב פעמיים? אני קמה מהמיטה ועושה סלטות באוויר, מתקשרת לכל החברים ואלה שלא, נתי התקבל!!!! עוברים לירושלים!!

סוף סוף משהו מתחיל לזוז בשנתיים המחורבנות האלה!

ספטמבר 2004. נתי יוצא למילואים ואני ל"נופשון" אצל אמא ובן זוגה בת"א.

המחזור כרגיל מגיע... הדמעות שמלוות אותו כחברות גם כן. עוד פעם. אוף.

אבל מצב הרוח מרומם. אנחנו עומדים בפניי חוויה חדשה: קורס הצוערים! עוברים לירושלים! הדבר שאני הכי רוצה.

ומה בעניין האיקקלומין? לאחר לילות וימים מול הפורומים באינטרנט החלטתי:

זהו, אני הולכת על זה. קצת התלבטות והופ הכדור בפה.

מצליחים להתארגן תוך כדי מילואים שיצא "בימים הנכונים".  הקורס מתחיל עוד חודש! איזו התרגשות!!

ר"ה בתל-אביב. אני הולכת למקווה שהלכתי אליו לפני החתונה (אמא שלי עד היום קוראת לו "מקווה המזל")

יוכ"פ בפרדס חנה. משום מה הצום עובר לי קשה מתמיד. אולי זה החום, אולי...

אני מתפללת כמו שלא התפללתי לפני.

קצת רגישות בחזה, אבל אני לא מטפחת תקוות, זה בטח מוקדם מידיי וזה גם קורה לפני המחזור.

בסוכות, הבית כמרקחה, מחפשים דיירים, עוברים לדירה פצפונת שמצאנו במקום מקסים בירושלים.

זהו, עולים לעיר הקודש להתחלה חדשה. הדירה. פורקים ארגזים מעמיסים אני עובדת כמו חמור ומידיי פעם מרגישה שוב את הדקירות המוזרות בחזה.

כל המשפחה מתגייסת לעזור במעבר.

שבוע אחרי סוכות, נתי מתחיל את הקורס. אין לי עבודה, הוא יקבל שכר מינימום אבל למי אכפת?

משנה מקום משנה מזל.

שבת ראשונה בדירה בירושלים. יום שישי בבוקר, טוב המחזור כבר ממש מאחר והסימנים די ברורים. נתי נשבר ואומר : "אני לא מחכה עוד, יאללה אני יוצא לבית מרקחת להביא בדיקה"

ואני, ככה הפטרתי, טוב אם אתה רוצה.. (כולי כמובן רועדת ומפחדת לקוות לטוב...)

נתי חזר ועמו המקלון המכריע...

נכנסתי לשירותי ועוד לפני שהספקתי לומר "ג'ק רובינסון" הפס נהיה מהר כ"כ כחול, שאני צעקתי לנתי " אוהו איך אני בהריון!"

שנינו קפצנו משמחה, אבל אמרנו שלא נשלה את עצמנו ועד לבדיקת אולטראסאונד ווידויי דופק אנחנו לא אומרים כלום ולא מפרסמים לאף אחד!

כמובן שבמוצ"ש כבר התקשרתי לאמא שלי –אני ויכולת האיפוק שלי...

ביום א' נתי צעד ליומו הראשון בקורס הצוערים וביום שני היה אמור להיות טקס הפתיחה ובדיקת אולטראסאונד לי.

למה אולטראסואנד? כי כבר הספקתי לקרוא ולפחד שיש הריון מחוץ לרחם, ויש הריון כימי ובאמת שהרגשתי רע, הייתי בטוחה שאני לפני שפעת כל רגע והיו לי כאבי מחזור. אז ככה בשביל הירגע.

נכנסתי לבדיקה ואיך שהמתמר הווגנילי נכנס, שואלת אותי הטכנאית: " עשית הפריות או טיפולי פוריות?" ואני עונה "לא ממש, רק לקחתי סט אחד של איקקלומין" והיא עונה, "אז זהו, שיש לך שני שקי הריון"

"יש לך תאומים"

ואני מרוב אלם והלם, הדבר הראשון שיציא לי מהפה היה: "אה, אז בגלל זה אני מרגישה כ"כ רע !" והיא ישר אומרת לי : "את לא שמחה? את צריכה לשמוח!" במין טון מטיף. " ברור, ברור שאני שמחה!!!" ולעצמי אמרתי שהיא אפילו לא יודעת עד כמה!

את נמצאת במצב שאת כ"כ שמחה, נרגשת ומאושרת ואין כ"כ למי לספר, נתי בקורס והפלאפון סגור. ואני לא יכולה לספר לסבים לפני שמספרים לאבא לא?!

אז ככה ששלחתי לנתי sms וכתבתי לו "מזל טוב, כפול שניים".

וכעבור מספר שעות הוא מתקשר ואומר בהתרגשות: "מה? זה מה שאני חושב שזה?" כן כן!

טקס הפתיחה היה מרגש ביותר בעיקר לשנינו מבלי יכולת לומר לאף אחד למה...

למרות שהבטחנו לא לספר להורים עד לבדיקת הדופק לא התאפקנו ולכולם אמרנו "תגידו מזל טוב" והם אמרו ואז המשכנו "תגידו עוד פעם" והם אמרו שוב ולא הבינו מדוע, אולי רק אימתו לעצמם את העובדה שהם חשבו תמיד שאנחנו פסיכים...

ואז שאלנו " נו, אז למה אמרנו לכם לומר פעמיים?"

"למה?" באה התשובה.

"תחשבו" ואז ההבעה המפוקפקת בעיניי המשיב" רגע, זה תאומים?!?!"

ושמחה וששון.

הכי מצחיק היה לספר לאמא של נתי, עשינו את תרגיל ה"פעמיים מזל טוב" ויצאנו למסעדה. ואז בדרך החוצה היא שואלת אותי " רגע, זה באמת שניים? או שאתם צוחקים עלינו?"

לכל מי שסיפרנו, וזה לא היה הרבה, היתה אופטימיות זהירה. הם הכירו את ההיסטוריה ועד בדיקת הדופק לא ממש שמחים באמת.

ראיתי בעיניים של ההורים של נתי את הציפייה והרצון לשמחה העצורה. הם מחכים כל כך הרבה זמן לנכדים ואנחנו לקחנו ת'זמן... כבר 5 שנים מאז החתונה.

הלכתי לבדיקת האולטראסאונד לדופק לבדי. נתי לא יכול היה  ואני חששתי, אך הרגשתי הפיזית היתה כה רעה שנתתי לעצמי את הביטחון שרוב הסיכויים שיהיה בסדר.

ואכן כך היה! יש דופק בשניהם. ביקשתי שתבדוק שוב רק להיות בטוחה.

הרופא, טרח לומר כי יכולה להיות תופעה של תאום נעלם והפלה יותר שכיחה עם תאומים, אבל לי לא היה אכפת. בפעם הראשונה מזה שנתיים, הייתי אופטימית ושמחה.

התקשרתי לחברתי הטובה, אמרתי לחמותי, שנשמה לרווחה. ובהדרגה הודענו לאחים.

לא אכביר בהרגשות ההריון שלי. התחלתי את ההריון בתת משקל, ירדתי עוד מרוב בחילות וקבס שהיו כל יום כל היום. אפילו להסתכל בתמונות של אוכל העלה בי בחילה.

ביליתי את רוב תחילת ההריון שוכבת על הספה ומודדת האם  האורך שלה שווה משני הצדדים, ראיתי כל ערוץ טלוויזיה אפשרי , קניתי לי זוג דגי זהב  כדי שיעבירו לי את הזמן בבהייה... ורק ביקשתי את נפשי ללוח השנה:" נו, מתי כבר יגיע החודש הרביעי???".

למזלי היתה לנו כלבה בשם מולה שהצילה אותי ולקחה אותי לטיולים כל בוקר וערב כדי שאזוז ואנשום קצת אויר. אבל לעבור ברחוב "עמק רפאים" לא יכולתי. ריח המסעדות מכל עבר "הצילווווו!!!"

לחפש עבודה לא היה טעם. הרגשתי  שלא יכולתי לחשוב מהיכן אני מביאה התלהבות, מרץ ומעוף למקום עבודה חדש שבו אני אמורה להוכיח את עצמי. ובכלל, אנחנו טסים בעוד שנה אז בשביל מה? ולכן, הלכתי לראיונות עבודה רק לצורכי הפרוטוקול (כפי שחבר של נתי אמר לי פעם, ראיונות עבודה זה התחביב שלך, את לא באמת מחפשת...). וכך חיינו ממשכורת המינימום של משרד החוץ.

אני, שכ"כ אוהבת לבשל, לא יכולתי להיכנס למטבח, אפילו לא לפתוח מקרר ולראות גבינ"צ קורצת במבט מעורר בחילה. אז מכל עבר הגיע אליי אוכל שהזמנתי לפי תקופות: תקופת הלזניה והריזוטו של חמותי. קציצות ושניצלים של אמא, מרק עדשים של חברתי שלי וכבד. כבד הייתי מוכנה בכל מקום וכל שלב ובכל צורה . מ"ציון הגדול" ו"הקטן" חם, קר, קצוץ. אבל בעיקר, ממסעדת "אוליב" בעמק רפאים!

כך הגיע החודש הרביעי, ואני צפיתי. כלום לא עבר. הכל נשאר אותו דבר. ואז קניתי את ספר "הריון בגדול" המיוחד להריונות מרובי עוברים ושם היה כתוב: "נכון שבכל הספרים אומרים כי מהשבוע ה-12 אפילו ה-14 את חוזרת לעצמך. ואת  שואלת את עצמך, רגע אבל אני עדיין מרגישה פיכסה?, אז זהו, שאת בהריון תאומים, את הציפייה להקלה קחי לעוד חודש לפחות ואולי אפילו רק ללידה..."

למזלי, בשבוע 16 השתפר המצב, פניי נפרדו סוף סוף מהצבע הירוק במקום בחילה היתה צרבת- אבל זה קטן עלינו.. אפשר לנשום.

מצאתי כל מיני עבודות מזדמנות אבל בעיקר מצאתי את ד"ר רבינוביץ' משערי צדק.

היינו חדשים בירושלים ולא ידעתי את מי לקחת בתור רופא מלווה. חברה המליצה ומאז ועד היום (4 שנים ועוד ילד נוסף, אנחנו בקשר). לא רק מקצועי ועדין. גם פסיכולוג ובעיקר בן אדם ובן אדם טוב.

בשבוע 16 גילינו שיש הפרש במשקלים של העוברים

אבל לא נלחצנו.

המשכנו במעקב.

למזלי, חברים טובים שלנו הודיעו שגם הם בהריון ומצפים לתאומים בדיוק באותו תאריך. קצת לפני  חג השבועות. כך שאני וחברתי היינו מבלות שעות טלפון רבות בתמיכה וקיטור הדדיים.

היא רצתה בנות אני רציתי בנים. ושנינו קיבלנו ההיפך...

 סקירה, שאלתי את ד"ר רבינוביץ' אם הוא בטוח שאין איזה בולבולון נסתר בכל זאת. לא היה.

ולי לקח שלושה ימים לעכל את העובדה שהבית ברבות הזמן יתמלא ורוד, שמלות מלמלה וגינוני נסיכות מפונקים. ולחברתי לקח זמן לקבל כי כל הנ"ל הוא רק חלום ולה הולכים להיות שני נינג'ות...

אני הרגשתי שהיה לי חשוב מאוד לדעת את המין. לא מספיק כל עניין ההריון מלחיץ וחרדתי, רצוי שנדע לקראת מה אנחנו הולכים ולמי אנחנו מצפים. מבדיקה אחת לשניה התברר כי פער המשקלים רק הולך וגדל וצריך לעשות מעקב רציני יותר. זה שכיח בתאומים, וזה לא מעיד על משהו רע אבל יש לעקוב כל שבועיים.

למרות שהרופא ציין כי לא חייב קיסרי ואני  אוכל לסחוב עד שבוע 36 (קשה לו להאמין שיותר כי אני מאוד קטנה) התחלתי להרגיל את עצמי לכך שיכול מאוד להיות שאלד פגים וקראתי מאה פעמים את הפרק על ה"ניתוח הקיסרי" בספר. לא יודעת, היתה לי הרגשה כזו ויחד עם זאת, ידעתי עמוק בפנים שזה יהיה בסדר.

חברתי הטובה התחתנה לקראת סוף חודש שביעי, ולמזלי הספקתי להיות בחתונה (לא ממש הצלחתי לזוז, כבר הייתי במצב מתקדם של דובה וממש ממש הקשה עליי ללכת ובעיקר לרקוד..) הסתפקתי בישיבה ליד מעגל הרוקדים ובניפנופי הזדהות. קצת התאכזבתי שאני לא יכולה לשמח אותה בריקודים בחתונה שלה. היא השתוללה אצלי בחתונה והיה לי קצת עצוב (אולי זה ההורמונים ...) מה שהרגיז אותי יותר היתה הריונית אחרת שראתה אותי יושבת בעוד היא מפזזת. היא נגשה אליי ואמרה: " מה קרה? למה את לא רוקדת? אני  גם בחודש שביעי ואין לי שום בעיה" "יופי לך!" אמרתי, " לי יש תאומים, זה כנראה קצת יותר כבד ומסוכן לפרוץ לרחבת הריקודים בשלב זה" יא מעצבנת...

בכל תקופת ההריון מהרגע שמתחילים להרגיש ידעתי להבחין מי זו מי. הגדולה יותר שכבה למטה וזזה בתנועות עדינות, ואיטיות, שוחה לאיטה. ואילו השניה ישבה למעלה. בועטת, זזה בלי מנוחה. היינו משחקים איתה משחק. דוחפים מעט את היד שלנו פנימה והיא היתה עונה בבעטה חזרה.

אנקטודה קטנה:

עוד לפני שידעתי שיהיו לי בנות בכלל. החלטתי כי אם תהיה לי בת אקרא לה אביה.

מכמה סיבות.

האחת אהבתי את השם. פגשתי בו לראשונה כשהיינו בחופשת בר מצווה של אחי הגדול לפני (20 שנה..) במלון "אביה סונסטה" בטאבה (שעוד היתה שלנו) ואני ראיתי את התמונה של האישה על שמה נקרא המלון וכבר אז בגיל 8 התאהבתי בה, היא היתה כ"כ יפה ומיוחדת, אגדית שכזו. וזכרתי את השם.

הסיבה השניה: אבי נפטר כשהייתי בת 6. הוא היה רק בן 36 ומת בתאונה. ואני רציתי לקרוא על שמו אך לא בשמו. ואביה היה נשמע לי שם שמאזכר יפה בתוכו את המילה "אב".

והסיבה השלישית שרק חיזקה את הראשונות, כל מי שפגשתי בשם זה (ולא היו הרבה) היתה מיוחדת. משהו אצילי, רוחני שכזה.

בקיצור, שם עם אופי.

כבר בחודש שישי אמרתי לנתי, אני אומרת לך שלתאומה שיושבת למטה אצלי אני קוראת אביה. זה פשוט מתאים לה לאופי...ולעליונה רצינו שם נמרץ כזה, ולא מצאנו.

בשבוע 32 הלכתי שוב לאולטראסואנד. יום חמישי. הפעם הקטנות פתחו פער של 600 גרם. היינו בדרכנו לשבת אצל אימי ובן זוגה, מואיז, בתל אביב. ובדרך התקשרנו לגיסתי ,שהיא רופאת ילדים בהר הצופים, לברר בקשר לתוצאות. איך שהיא שמעה על המשקל והפער היא אמרה בנחישות: "תעשו אחורה פנה, ובואו מהר לבית חולים, פער כזה בשלב כזה ובמשקל כזה נמוך של הקטנה מחייב בדיקה של רופא, עכשיו!"

אביה שקלה 1600 לפי ההערכה ורוני 1100.

פה נלחצתי. כמו שאנחנו ככה בסיור "משפחתי" בבית קברות. (הרגשתי שאני חייבת לעלות לקבר של אבי, סביי ודודתי לפני הלידה) בבת-ים, חזרנו לכביש מספר 1 לירושלים.

ד"ר בחו"ל. מה נעשה?

נסענו מהר להר הצופים. גיסתי חיכתה לנו אבל ד"ר יגל כבר יצא.

עשו לי שם אולטראסונד והתגלה פער של קילו. התלבטו אם לאשפז או לא. ואז, מנהלת הפגיה אמרה כי כרגע, ישנה בעיה בפגיה בהר הצופים ואם במקרה יצטרכו ליילד אותי בכל מקרה יעבירו את התינוקות לבי"ח אחר. כך שעדיף כבר לנסוע לשערי צדק.

ככה כבר לילה, אני מתה מרעב והצרבת נותנת את אותתותיה.

נכנסים למיון שע"צ. עושים מוניטור הכל בסדר. אבל רוצים לחכות לרבינוביץ' ולרופאים הבכירים. בנתיים, מאשפזים אותי במחלקת נשים.

מיותר לציין, כי ממש לא היה לי תיק לבי"ח עדיין ולקחתי את התיק שהכנתי לשבת ועימו נשארתי ללילה.

ב-2 בלילה נתי נסע הביתה ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צרבת.

כל הלילה התהפכתי על משכבי ולפנות בוקר שמעה אותי האישה מהמיטה ליד החלון, אישה מקסימה. ושאלה אותי " אולי להביא לך כוס חלב? זה עוזר" ואני מרוב ייאוש, עייפות ועצבים רופפים, התפרקתי ועניתי בבכי "לא, אני לא יכולה לשתות חלב, אני רגישה ללקטוז" ופרצתי בבכי...

רציתי, כמו מסוממת את התרופה שלי: זנטק. ריפוי  הקסמים למקרי צרבת קשים.

יום שישי בבוקר. שבוע לפני ליל הסדר אותו אנחנו אמורים לחגוג אצל ההורים של נתי בכרכור.

ב-7 נתי כבר בדרכו לבי"ח מספר כי הביא הכל ואני כמו ב"קריז" תגיד זנטק יש? "אה..." אני שומעת את נתי, "אה.. לא..." ואני עונה בבכי מתגבר עוד יותר "נתי, לא אכפת לי מה יש רק את זה תביא לי! תחזור הביתה ותביא לי". סוף סוף הגיע ה"סם" שלי ואני יכולתי שוב לחשוב.

ביקור רופאים.

ככה: יש אכן פער, הקטנה-קטנה מידיי לגודלה וגילה, רוצים לעשות מעקב חלבון בשתן, כי ישנם סימנים קלים של התחלת רעלת. מחכים לד"ר רבינביץ' שיחזור ביום א' ואז יקבלו החלטה.

זה מתחיל להישמע רציני. אני בכל זאת אופטימית, אבל מזהירה את ההורים של נתי שיתכוננו כי כנראה את ליל הסדר נעשה בבית חולים. הם אומרים ש"מה פתאום, ובטח זה רק בדיקה. אני אלד בזמן, עוד חודש וחצי לפחות. הם מכירים כאלה שסחבו עד שבוע 40 עם תאומים". ובאמת, רק אני וגיסתי (הרופאה) האמנו כי אני אלד בעתיד המאוד קרוב...

מה אגיד? התקופה של האשפוז היתה כמו שהייה בבית הבראה. התחברתי עם שאר המאושפזות. אני והאישה ליד החלון היינו הקבועות וכל פעם התחלפה ההריונית במיטה האמצעית. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה (היא חרדית וזו לידתה השביעית והיא כבר חודש כאן), הכרתי הריוניות שנמצאות בשמירה בבית חולים כבר חודשיים, באו לבקר אותי, ובעיקר נחתי. בלי דאגות. אני בהשגחה, עושים לי מוניטור שלוש פעמים ביום. ורמת החרדה יורדת. טוב מאשר לשבת בבית ולדאוג.

אני, משמשת כאיש סוד לגיסי שמחליט להתארס עם חברתו ולא מספר לאף אחד, ומראה לי בסתר את הטבעת שקנה לה. קוראת ספרים (אבל באמת מי יכול להתרכז?), מתחברת עם הצוות ומידיי פעם משמשת "מוצג" לאישה בהריון תאומים, חודש שמיני שנראית כמו אחת בחודש שביעי (אולי..) עם אחד "ותגידי, כמה עלית?"

 אבל, מיום ליום, רמת החלבון בשתן עולה, הרגליים נפוחות מבצקת, ולחץ הדם לא גבוה מאוד, אבל משתולל.

חשש לרעלת קלה.

רוני לא ממש עולה במשקל ומתחילים דיבורים על ניתוח בקרוב.

כל יום שעובר "דילמת ליל הסדר", מקבלת פתרון אחר מצד הרופאים. בהתחלה זה : "רק לנסוע לכרכור ולחזור". בהמשך, "אולי תעשו בירושלים ותצאי ותחזרי". ולאחר שבוע אשפוז לקראת שבת " טוב, כדאי שנתי יזמין מקום. את ליל הסדר תעשו בבית חולים, אנחנו לא מסתכנים בשחרור שלך אפילו לא לכמה שעות..."

מתחילים לשאול, אם עשינו בדיקות גנטיות ואם היה בסדר. למה? זה אומר משהו? יכול להיות שרוני כ"כ קטנה ולא גדלה כי יש פגם גנטי... אמאל'ה...

ד"ר רבינוביץ' מרגיע : " תראי, כל המעקב היה תקין, אין סיבה לחשוש, תרגעי, אבל אנחנו לא לוקחים סיכונים".

יום חמישי בלילה.

מחר ערב שבת ומחרתיים ליל הסדר.

אמא ומואיז מבטלים את הנופש שקבעו בטבריה ומעבירים אותו לירושלים "לכל מקרה". אין על אמא שלי. היא מלכה ויש לה אינטואיציות של קוסמת.

גיסתי מוודאת איתי אם ביקשו ממני לצום. אני אומרת שבהתחלת הערב כן. אבל לאחר המוניטור החליטו שלא.

טוב. היא וגיסי דני נוסעים להורים בכרכור.

השעה 12 בלילה. עושים שוב מוניטור. מגיע הרופא התורן. "טוב, המוניטור לא כ"כ טוב, הוא מראה כי העוברית העליונה במצוקה והיא כבר שבוע לא ממש גדלה. תתחילי שוב צום, נחכה עד הבוקר ונחליט אם נחכה עד אחרי החג או שזה יהיה מוקדם יותר" .

ואני ככה בפאנן לא ממש קולטת שצום משמעו ניתוח וניתוח משמעו שאני הופכת לאמא אוטוטו...

בקוד מדיטאטיבי, גיסתי רבקה, מתקשרת :" נו, מה קורה?" אנחנו אומרים כי בקשנו ממני לצום.

"או.קי., אנחנו חוזרים לירושלים" ומנתקת. הם, שני משוגעים, נכנסים לאוטו בשתיים בלילה וחוזרים כל הדרך לירושלים. (ותודה לכביש 6).

טוב, פה אנחנו כבר מתחילים להבין שכנראה זה קרוב. מאוד.

כל המשפחה נכנסת לחמ"ל. אנחנו לא ישנים בלילה מהתרגשות. נתי ישן על הספסל במחלקה.

 

יום שישי י"ג ניסן 22 לאפריל 2005

בבוקר, מגיע הרופא, ד"ר יוטבת. ואומר" אז מה? את רוצה מתנת אפיקומן לפסח?"

"מה?" אני שואלת בהלם.

"כן, עוד חמש שעות את בניתוח, שיהיה בהצלחה וחג שמח"

אה... רגע! אני אומרת. "מה עוד חמש שעות?, אני לא מוכנה, זה מוקדם, לא חשבתי שבכלל הם יצאו החוצה.. אני חשבתי שאני אשאר בהריון תמידי ,לא?"

ד"ר רבינוביץ' מתקשר להסביר ולהרגיע "תראי, את בשבוע טוב שבוע 33+1 זה בסדר, קיבלת זריקת סטראואידים להבשלת ריאות, הן מספיק מפותחות להיות בחוץ ועדיף כך. הקטנה מראה סימני מצוקה במוניטור ועדיף כרגע שתהיה בחוץ מאשר בפנים. אני כבר מגיע לבי"ח נפגש בחדר ניתוח".

מכינים אותי לניתוח. בינתיים אמא ומואיז כבר מגיעים עם חומוס ופיתות לכל החמ"ל שהגיע מקצווי הארץ.

נתי ואני מפרקים את ה"בית" שלי במחלקת נשים. האחיות היו בטוחות שעברתי דירה לשם, היה לי כ"כ הרבה ציוד...

מסירים לק, מגלחים, שמים אינפוזיה ויאללה נוסעים.

אני כל הדרך אומרת מזמורי תהילים וכל שמע ישראל אפשרי. משביעה את נתי שיקרא לגדולה אביה אנה (על שם אבי וסבתי האהובה) ולקטנה רוני כפי שהחלטנו לא מזמן, זה עלה כאשר היינו בבדיקה אצל רבינוביץ' וככה גלגלנו שמות תוך כדי בדיקת אולטראסונד ולפתע אמרנו "רגע ד"ר רבינוביץ' ,קוראים לו רוני. זה שם ממש ממש חמוד. קופצני, חמוד עם אופי ממש כמו הקטנה שלנו, האקטיבית מקומה שניה" הלוואי שתקבל את האופי של הד"ר גם כן...

ככה הוחלט על שמה של רוני. רוני בת שבע (על שם סבתו של נתי).

אני אומרת שלום לאמא בטלפון ולחמי וחמותי שבדרך.

ונכנסים.

בזכות העניין שד"ר רבינוביץ' מנתח אותי באופן פרטי הוא מאפשר לנתי להיכנס ויתרה מזאת, לרבקה גיסתי שאיננה עובדת בבית חולים הזה להיות בניתוח.

השעה 13:00 הניתוח מתחיל. אני קופאת מקור, מכניסים את המחט לזריקה הספינאלית.

נתי מחזיק לי את היד ואני מסתכלת הצידה ורואה את גיסתי מחייכת.

מתחילים. אני שומעת את ההוראות של רבינוביץ' :" תחתוך כאן, תכניס את היד, אני תופס פה" וכו. ממש סרט.

נתי עסוק בללטף אותי ואני רק מרגישה שמישהו בוחש לי בקרביים ועוד רגע יד של אחד הרופאים יוצאת לי מהגרון.

אני מושכת למרדים בחולצה בחוזקה:" תן לי עוד, אני ממש מרגישה לחץ חזק, הצילו!" הוא מרגיע "עוד שניה, תחזיקי מעמד ותראי שתרגישי טוב יותר"

אני לא כ"כ מצליחה לנשום והנה! רגע שקט, אני מרגישה שמשהו נשלף ו...בכי! השעה 13:13 אביה בחוץ, אני מתחילה להתרגש, אני רק שומעת אותה ולא רואה. ואומרים שמצטערים חייבים להעביר אותה לפגייה.

עוברות שתי דקות. שוב בחישות בקרביים ושליפה. השעה 13:15 אני שומעת את רוני. היא צורחת בקול רם.

ואני מתחילה לבכות בכי חרישי.

הן בחוץ, הן בסדר.

אני שומעת את רבינוביץ' אומר "צלם, צלם גם מפה! רבקה תרימי אותה למצלמה!"

עוטפים מהר ונותנים לי אותה לנישוק חטוף. ולפגייה.

זהו. נגמר.

מובילים אותי לחדר התאוששות. קר לי וכואב לי ,אבל לא אכפת לי! אני בהיי! הן בחוץ והן בסדר!

מסתבר שבזמן הניתוח כל המשפחה כבר הספיקה להגיע לירושלים. אומנם ערב חג אבל הם היו חייבים לבוא.

באופן יוצא דופן נכנסים אחד אחד ההורים והגיסים רק להגיד מזל טוב וחג שמח ונתראה במוצאי החג.

השבת יורדת ואני ראיתי את הבנות רק יממה אחרי הניתוח.

אין לתאר את ההתרגשות ורגש הפחד הבראשיתי לשלומן.

את ליל הסדר חגגנו נתי ואני בבית החולים. אמי ואחי שהיו בירושלים. באו לבקר ולעזור.

זה היה חג מעין כמוהו. התעלות נפשית ושמחה אמיתית. בימי האשפוז באו לבקר הרבה אנשים מכיוון והיה חול המועד וכולם בחופש.

הצוות של שערי צדק, במיוחד במחלקת נשים, מקסים!! רק טובות עליהם.

היו כאבים והיו קצת סיבוכים אחרי הניתוח. ריצות ושהיות בפגייה. עזרה אינסופית של נתי אמא וחמותי. במקום מסויים, זה שהבנות שהו בפגייה, אפשר לי להחלים מהניתוח וסיבוכיו בידיעה שהבנות נמצאות בידיים טובות בבית חולים. התודות לאחיות ולרופאים.

השהייה בפגייה, טומנת בחובה, עליות וירידות אבל הרבה אופטימיות וסבלנות.. אחרי ארבעה שבועות אביה יצאה מבית החולים ורוני שבוע אחריה.

וככה קצת אחרי חג השבועות, מתי שהיו אמורות להיוולד, ערכנו מסיבה לכבודן.

אביה ורוני התאומות שלי. הנס שלי והאור של חיי.

אתן הגדרתן את חיי מחדש! הכנסתן לי מימד של רגשות, דאגות, שמחה ואהבה שאין לה גבולות.

אתן הפכתן אותי - לאמא.