זה קרה לפני 10 חודשים ...במרץ שבוע אחרי היומולדת שלי...קיבלתי מתנה ענקית וכפולה, לידה מיוחדת ובן בכור מושלם ביותר.

 

הלידה עצמה הגיעה בהפתעה גמורה לא היתה לי הכנה לזה, זה התחיל בבוקר אחרי בשבוע 37+4 כשהתעוררתי בבוקר עם מגן תחתון רטוב וקצת דם בהיר...

עברה בראשי המחשבה שמדובר במי שפיר אך הנחתי שזה בריחת שתן או בסגנון, לגבי הדם לא היה לי מושג אך לא הרגשתי לחץ הלכתי לרופא להבדק והוא אכן אמר לי שזהו הפקק הרירי והכל בסדר שהגוף מתכונן אבל יש זמן ...לא לדאוג.

מה שכן, כדאי למען הסר ספק להבדק במיון שם לגבי המים, פן תהיה בריחה והמים יזדהמו.

אז חלטנו אני ובעלי לא לסוע למיון בשעות לחץ אלא למחרת בבוקר.

 

נסענו לבי"ח העמק הגענו לבדיקה ואחרי זמן ממושך עשיתי בדיקה והרופאה אמרה שהיא ממש לא בטוחה בתוצאות ורוצה להמתין שעתיים ושנעשה שוב...

טוב הסתובבנו שעתיים ועשינו שוב בדיקה, וגם הפעם הרופאה אמרה שזה ממש לא ברור והיא לא רוצה לשחרר אותי ללא תוצאה וודאית ועוד שעתיים...

ושוב בדיקה בינתיים בעלי היה חייב לחזור הביתה להאכיל את הכלבים בבית ולארגן כמה דברים.

בבדיקה השלישית הרופאה אמרה לי שהיא עשתה כמה בדיקות שונות ואכן יש לי בריחה של מי שפיר ושהיא ממליצה להגיע לזירוז ולידה.

 

הייתי בהלם!! מה לידה? לא הרגשתי עד כה ציר אחד ועכשיו כבר לידה?? כן היא אמרה, יש סיכון שמי השפיר יזדהמו עקב הניקוב לכן מסוכן למשוך את ההריון...

הייתי בשוק ..מזל שבעלי החכם הזה הרגיש שכדאי להביא איתו את תיק הלידה שהכנתי בבית (טוב לא סתם בחרתי אותו הוא גאון).

בקיצור שמים אותי במחלקת השגחה בהריון בסיכון, דחפו לי אנטיביוטיקה כל 4 שעות...האמת בדיעבד זה היה מיותר ממש. 

והציעו לי 2 אופציות להכנה לחדר לידה כשיתפנה מהלילה או לחכות לבוקר, אחרי התלבטות החלטנו לתת זמן ולחכות לבוקר.

 

גם בבוקר משכנו את הזמן אבל שום ציר שום הרגשה והרופאים החלו ללחוץ, האמת התרגשתי כלכך שהסכמתי ללכת על זירוז וגם חששתי מסיבוכים וזיהומים. בעלי נסע להתרענן בבית ולהתכונן לשעות ארוכות בחדר לידה, ואני נשלחתי לחדרי לידה גם אני הייתי מוכנה לסשן של שעות ארוכות.

 

בשעה 10:30 בידיוק קיבלתי את המנה הראשונה של הפיטוצין,  התעניינתי עם המיילדת מה הממוצע של השעות והיא המקסימה אמרה לי "תראי הממוצע בלידה ראשונה עם זירוז זה 12-16 שעות וצירי לידה בין 2-4 שעות...אבל תשמעי ראיתי פה ניסים של בנות שעשו את הכל ב 6 שעות"..

אמרתי פששש כל הכבוד להן. בקיצור היא אמרה לי תתרווחי לך יש זמן והלכה להכין לי כוס נס, אני החלטתי להכנס לקצת למדיטציה להתחבר לגוף...

בשעה 11:00 כבר הרגשתי משהו בבטן המיילדת באה ואמרה "וואוו רואים צירים טובים במוניטור" ואני כזה "מה זה הצירים ככה זה? זה ציר גדול? קטן עלי!!!..

תוך שעה כלומר בסביבות 12 בעלי הגיע וכשנכנס לחדר כבר הייתי בתנועה עם ציר כל דקה..."מה זה?? אין הפסקות בין ציר לציר?" שאלתי את המיילדת...

היא אמרה לי "טוב נראה שזה הולך לך יפה אפשר לעצור את הזירוז". בעלי, הסתכל עלי ברחמים ואמר "מה ככה זה יהיה עכשיו 12 שעות? אבל אני רעב"  לא מרגיע ממש...

התחלתי להרגיש ממש קושי לא היה רגע שלא כאב אז ביקשתי גז צחוק, שאפתי עמוק עמוק ופתאום נשאבתי לניתוק נוירולוגי פסיכואקטיבי כמו שואב אבק ששואב לך את המציאות לשניה..."ואו זה ממסטל" אמרתי לבעלי שלא יכל לעמוד בפיתוי של לנסות בעצמו, וכך הוא תמך בי כל ציר אני שאפתי וכל נשיפה שלי הוא שאב, היה כואב אבל מצחיק...

בשלב הזה היה נורא נורא כואב אז התחננתי לאחות שתבדוק והיא אמרה שזה נורא מוקדם ולא נראה לה אבל יאללה...ופתאום "ואו, כל הכבוד את מעולה תנוחי מה יש פתיחה של 3"..."מה? כבר? 3? טוב מגניב תנו לי גז...."

 

בשלב הזה אני במוניטור בקשר יציב בין ציר לשאיפה מהגז...ובעלי חופר על הרעב שלו.."צא!! לך...תאכל, יש זמן ..." אז הוא יצא זה היה ב 12:30 ככה...בינתיים אני בחדר מתפתלת מצד לצד מציר לציר ואין זמן מנוחה וזה נהיה קשה!!! והמיילדת מפרגנת לי כל הכבוד את מחזיקה יפה מאוד את הציר..מה יפה מה??? הגז כבר לא משפיע ואני אומרת לה "תקשיבי אני לא עומדת בזה יותר אני חייבת לנשום חייבת הפסקה בין הצירים"... אז היא החליטה לבדוק ופתאום "ואו יא מהממת, איך את עושה את זה אני בהלם את עם 8 תוך חצי שעה איזה יופי מהר תקראי לבעלך" ואותי זה לא מעניין מה שהיא אומרת אני כואבת כל כך אני לא יכולה לקרוא לו..אז היא אומרת לי מה המספר והאמת כמעט ושכחתי אותו מהכאב אבל הצלחתי והוא עונה לה והיא כזה "בוא!" ..בדיעבד הוא סיפר שהוא בדיוק סיים לאכול ובא לגלגל לו סיגריה ולא הספיק וכבר היא התקשרה, הוא היה ממש מופתע.

 

כשהוא עלה לחדר כבר היתה פתיחה 9 לא יכולתי צרחתי לה שאני רוצה סמים!!! שאני חייבת הפסקה אפידורל עכשיו!!!! אבל היא אמרה שזה מאוחר מדי בגלל הפתיחה והיא הלכה להביא את הציוד ללידה ואז ציר ובום!! מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע וכולי מים..כל כולי מים!!

"זה בסדר זה בסדר" בעלי אומר וצועק לאחות שרצה לחדר ואומרת לי לנשום ואני מה לנשום???? אני לא מצליחה זה נלחץ!!

אין לי שליטה על הלחץ הזה...והיא אומרת לי לא מאמי לא ללחוץ תנשמי.

אבל אני לא יכולה והמיילדת מנסה לארגן את מה שצריך ללידה אבל אני כבר שם היא מבינה שהיא חייבת לעזוב את ההכנות ולבוא טוב לא היה לה ברירה עם השאגות שלי שמיד תבוא להוציא אותו...ואני לגמרי הייתי לא אני עצמי אלא סיר לחץ שלא שולט באיבריו ומין שער מעבר בין העולמות שדרכו בני הבכור מגיע...

ברגעים אלו לא שמעתי כלום חוץ מאת בעלי שמתפעל אותי מתי לנשום מתי ללחוץ הוא היה מדהים המתווך שלי בין המיילדת למוח שלי הכל עבר דרכו...

 

פתאום הוא צועק לי "מאמי הראש, אני רואה ראש... יש לו מלא שיער" ואני ברגע זה רק מבקשת בשאגה אדירה "תוציאו אותו" ולוחצת 1..2...3...והופ...שחרור עצום. תחושה של הקלה מטורפת, סערת רגשות שעולה ברגע... רגע מאוד נעים ושום דבר לא אכפת ולא משנה ופתאום התחושה הזו...הדבר החמים הזה הנעים הזה ששוכב על החזה שלי ומסתכל עלי "ברוך הבא לעולם ילד שלי"...והוא כזה רגוע...שוכב מסתכל עלי ואני עליו...מסביב כולם צוהלים מפרגנים והמיילדת בחדר מתרגשת וחוזרת ואומרת זה נס זה נס... ולי יש רגע של שקט עמוק של התפלאות והודייה וחיבור עמוק ביותר אליו.

 

בשעה 13:31 לאחר 3 שעות ודקה נולד בני הבכור רפאל מאיר, הוא בא לעולם כמתנה מושלמת בתוך עטיפת לידה כלכך טובה בעיני, הלידה הזו הייתי מתנה משמיים, קלה, מהירה,  ללא סמים קשים והכל עבר בשלום, הבנתי שיש בי כוחות עצומים ובעלי המושלם היה גיבור ברגע האמת...הרבה מהחוויה הטובה היא בזכותו. ואני עד היום נהנת מכל רגע מהמתנה המדהימה הזו שקיבלתי ליומולדת  שלי את המשפחה הקטנה שלי.