פתאום ראיתי את רונן בוכה וחברה שלי שליוותה  אותי בלידה התחילה לבכות וצעקה רוית יש לך בת.

היתיי בהלם. אני זוכרת שאמרתי לרונן ,רונן יש לנו בת. הכל היה כמו חלום. רק אחרי דקות ארוכות הניחו אותה עלי אבל ממש לכמה שניות כי לקחו אותה לבדיקות. לא היה לי זמן לעכל. לא האמנתי.

אחרי שיותם נולד החלטתי שבפעם הבאה אני לא מעונייננת לדעת את מין הילוד. הסיבה? כשנאמר לנו עם יותם שיש לנו בן יומיים שלמים לא הפסקתי לבכות. אני מתביישת אפילו לכתוב ולחשוב על זה. איך יכולתי לבכות על זה שיש לי ילד? הרי כל כך הרבה בנות לא מצליחות להרות. היו מתחלפות איתי בשנייה ואני בוכה?

 

כשהוא נולד הוא הכניס לנו כל כך הרבה שמחה ואור הביתה שלא האמנתי  איך יכולתי לבכות.

כבר אז הכנתי את רונן שאני לא רוצה לדעת את מין העובר. הוא היה בטוח שלא אעמוד בסקרנות. ( הוא גם היה בטוח שלא יהיה לנו ילד נוסף...)

 

המסע התחיל עוד לפני שנה בערך. בטלפון לחמוטל המדהימה.

שהדריכה אותי תמכה בי ונתנה לי את כל הטיפים האפשריים להגביר את הסיכוי לבת.

וגם במהלך ההריון תמכה בי עודדה אותי הקשיבה לי.

ההריון היה רצוף חרדות.

עשיתי הכנות המון זמן לפני. דמיון מודרך שבו דמיינתי איך אני יולדת בת דמיינתי את הטלפון להורים שלי.

 

לפני שנכנסתי להריון היו לי המון מסרים גם לשם ( עכשיו אני מבינה שהם היו מסרים)

בערב יום העצמאות עשינו עם כמה זוגות חברים על האש. יצאתי מהבית שלהם לכמה דקות ופתאום התנגן בישוב שלנו השיר רונה שלי רונה ( עוד לפני הכניסה להריון היה לי ברור שזה השם) ובאמת למחרת היה לי ביוץ.

 

נתקלתי בשם הזה עוד המון פעמים.

 

גילית שאני בהריון. היה לי ברור שאני לא רוצה לדעת את המין אז זה ממש לא הטריד אותי. ההריון  עבר עם המון חרדות והתעסקתי רק בהריון.

אני חושבת שבתוך תוכי ידעתי שזאת בת אבל לא רציתי לפתח תקווה.

 

שבוע לפני הסקירת מערכות עופרי ניגש אלי ושאל אותי אם אנחנו יודעים מה יש לנו. אמרתי לו שלא וגם אנחנו לא רוצים לדעת עד ללידה.

הוא אמר לי אמא יש לנו בת ונקרא לה רונה.

הייתי בהלם. הרי אני ורונן ממש לא דברנו על שמות ובטח ובטח לא ליד הילדים.שאלתי אותו למה דווקא רונה? ( הרי זה לא שם כל כך נפוץ) והוא ענה לי שהוא ראה את זה בתוכנית טלויזה ואהב את השם.

 

בערב שבועיים לפני הלידה חלמתי על סבתא שלי ז"ל ( קראו לה רגינה ורונה נקראת על שמה ולא על שם רונן ד"א.) היא באה אלי לחדר שינה והייתה מאושרת מאד.

שוב היה לי ברור שאם זאת בת זאת רונה.

  

ביום רביעי בבוקר בבדיקת מוניטור שגרתית ראו שדופק העובר מהיר. הפנו אותי למיון יולדות.

הזעקתי את רונן מהעבודה ובמקביל את ההורים שלי שיקבלו את הבנים כשהם חוזרים מבית הספר.

הייתי בטוחה שאני עולה למוניטור מקסימום מעקב כמה ימים והביתה.

כל הדרך בכיתי בגלל יותם. המחשבה שהוא יחזור מהגן ולא ימצא אותי בבית הרג אותי.

 

אני אפילו לא זוכרת את הנסיעה לבית חולים.

הגענו למיון יולדות. בקשו מרונן שימתין בחוץ. חברו אותי למוניטור, הראה דופק מהיר וצירים לא סדירים. אולטרסאונד הערכת משקל ופתיחה. הייתה לי פתיחה של 2-2.5 ס"מ.

הרופאה רצתה להשאיר אותי למעקב אבל לא הייתה שלמה עם ההחלטה. התייעצה עם רופא בכיר שאמר לה להכניס אותי מיד לחדר לידה לזירוז.

 

יצאתי החוצה לרונן ספרתי לו שנותנים לי זירוז והתחלתי לבכות. נלחצתי מאד מהזירוז התרגשתי כל הרגשות צצו ועלו.. במקביל קראנו לחברה טובה שלי שהיא דולה וליוותה אותי בלידה.

בשתיים התחילו לתת לי זרוז. אחרי שעתיים ראו שהחום שלי מתחיל לעלות והדופק שלי גם מתחיל להשתולל.

הרופאה נכנסה ואמרה שבגלל החום מיילדים אותי בכל מקרה ( לפעמים אם זירוז לא מצליח מחזירים חזרה למחלקה)

העלו לי מעט את המינון של הפיטוצין. התחילו צירים חזקים יותר אבל נסבלים.

זיווה החברה שלי עיסתה לי את הרגליים עשתה לי דמיון מודרך רונן ניגב לי את הפנים עם מגבונים, הרטיב לי את השפתיים כל הזמן.

הרופאה נכנסה רצתה לנטר לי את מיי השפיר. סרבתי. היא כעסה עלי שסרבתי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה בלידה הזאת והייתי מאד מכוונת מטרה. רונן וזיווה מאד תמכו בי ונתנו לי את הביטחון ואת הכוחות שאני פועלת נכון. הרופאה מאד לא אהבה את זה והצליחה לערער לי את הביטחון.

זיווה כיוונה את המיטה למצב ישיבה ( לדעתי זה מה שגרם ללידה להתפתח) המיילדת והרופאה נכנסו וכעסו עלינו והחזירו אותי למצב שכיבה.

הם ביקשו לשים מוניטור לראש העובר מוניטור פנימי סרבתי גם לזה. נראה לי שהרופאה ממש התייאשה ממני.

בסוף היא לא שאלה אותי היא באה ואמרה לי שהיא מחברת אותי אני לא שמעתי הייתי באמצע ציר. היא חיברה אותי למוניטור פנימי ואמרה שאני בפתיחה של 6.

איך שהיא יצאה מהחדר התחלתי להרגיש שאני בתהליך לידה. אמרתי לרונן שאני מרגישה את הראש והמיילדת בחדר ולא מגיעה. התחלתי לבכות שאני יולדת. הרגשתי ממש חוסר אונים כי המיילדת לא באה. היא לא האמינה שאני בתהליך לידה כל כך מהר.

 

כשהיא הגיעה הראש כבר היה בחוץ. ותוך דקה רונה  נולדה.

הכנתי את עצמי ללידה קשה. כשנגמרה הלידה הייתי כל כך עסוקה בזה שהלידה נגמרה שבשניות הראשונות לא חשבתי לשאול מה נולד. זה היה שניות. גם בגלל שהיא נולדה במצוקה לקח להם כמה דקות עד שהניחו אותה עלי.

 

פתאום ראיתי את רונן בוכה וחברה שלי שליוותה  אותי בלידה התחילה לבכות וצעקה רוית יש לך בת.

היתיי בהלם. אני זוכרת שאמרתי לרונן ,רונן יש לנו בת. הכל היה כמו חלום. רק אחרי דקות ארוכות הניחו אותה עלי אבל ממש לכמה שניות כי לקחו אותה לבדיקות. לא היה לי זמן לעכל. לא האמנתי.

חלום חיי התגשם. התחלתי לבכות ועדיין לא מעכלת שבאמת הפעם זה אמיתי.

 

רונן התקשר הביתה ההורים שלי היו עם הבנים. הוא ביקש מההורים שלי שישימו אותו ברמקול ובישר להם.

 

הם מאד מאד התרגשו.

 

חלום חיי התגשם.

הודתי לה' על הלידה שעברה בשלום. על הילדה שהעניק לי ועל הבעל המופלא שלח לי שבלעדיו לא היתיי עוברת את זה.