4 בבוקר, מעירה את אריאל. נראה לי שהמים מתחילים לרדת. פתאום – בחילה, אני רצה לשירותים ומקיאה. שונאת להקיא!!! מתיישבת על הרצפה בשירותים ומרגישה שוב זרם של מים יורד. אריאל מזמין מונית, אני מתלבשת – ויוצאים.. בדרך שלחנו לאמא הודעה שזה מתחיל, ושתמצא דרך להגיע.

יום רביעי: אני מתעוררת בבוקר, וההתכווצויות שאני מרגישה כבר המון זמן - קצת כואבות. אני מאושרת: זה מתחיל! היום עובר – ואין התקדמות. כאבים עמומים, התכווצויות לא סדירות.

 

הולכים לישון ב 22:00, כמו בשני הלילות האחרונים, כי כל פעם הייתי בטוחה ש"מחר אני יולדת"... הכאבים מתחילים להתגבר. אני מצליחה בקושי לישון, מידי פעם מתעוררת מציר חזק, אריאל מתעורר מהנשימות שלי... ב1:20 מתעוררת סופית. מתחילה להסתובב בבית. צירים כל 8 דקות. כואב, אבל נסבל. 4 בבוקר, מעירה את אריאל. נראה לי שהמים מתחילים לרדת. פתאום – בחילה, אני רצה לשירותים ומקיאה. שונאת להקיא!!! מתיישבת על הרצפה בשירותים ומרגישה שוב זרם של מים יורד. אריאל מזמין מונית, אני מתלבשת – ויוצאים.. בדרך שלחנו לאמא הודעה שזה מתחיל, ושתמצא דרך להגיע.

 

יום חמישי 5:00 בבוקר. מגיעים לבית החולים. הכל שקט, המסדרונות ריקים. נכנסים לחדרי הלידה. אין עוד נשים שמחכות כרגע. היא לרשותי. בדיקות בסיסיות ו- פתיחה של 4.5!! נהדר!!! פחדתי שישלחו אותנו להסתובב... מתקשרת לאמא, היא לא שמעה את ההודעה... היא ואבא יוצאים לירושלים.

 

נכנסים לחדר הלידה. אני מתמקמת לי על הכדור, מסתובבת ונושמת עם כל ציר, וקופצת בקצב המוניטור בהפסקות שבין לבין. אני במצב רוח מרומם. בשעה 7 נכנסת מיילדת חדשה, חמודה מאוד, שמגלה שעוד אין לי צמיד. אריאל מבקש : אם כבר צמיד – שיהיה יפה! היא מציירת לי פרחים על הצמיד... מחליטה לבדוק פתיחה – מצוין!! 6 !! אנחנו ממש מתקדמים מהר! היא מופתעת, וגם אני, חשבתי שזה הרבה יותר גרוע!!

 

הזמן עובר. הצירים מתחילים קצת להתגבר. המיילדת נכנסת שוב לבדוק פתיחה. פתאום הפרצוף שלה משתנה. מה קרה? כנראה פעם קודמת בדקתי בציר, אז היה נדמה י שזה יותר... אנחנו רק ב4.5... מה שאומר - לא הייתה שום התקדמות מאז שנכנסנו לחדר הלידה!! אני מתחילה להבין שהעסק לא כ"כ פשוט... מתקשרת לאמא, קצת בלחץ, שתבוא כבר!! האוטו שלהם נתקע בכניסה לעיר. הכל נראה פתאום תקוע. המיילדת אומרת שנראה לה שצריך פיטוצין. הגוף שלי צריך עזרה כנראה. אני לא מתלהבת בכלל, אבל כנראה שאין ברירה... המשמעות הבעייתית הנוספת של זה היא שחייבים ניטור קבוע, והוא חייב להיות מדוייק, מה שאומר שאני חייבת לעלות על המיטה, ולהגיד שלום לכדור ולכל התרגילים שהתאמנתי עליהם בהריון... הדמעות עולות לעיניים. אמא מגיעה, ומעודדת. היא מחזיקה לי את היד, מרטיבה את הפנים. אריאל נושם ביחד איתי עם כל ציר.

 

הפיטוצין עובד. כואב לי. לא רוצה אפידורל. נושמת בקול, מנסה לזוז במיטה עד כמה שאפשר. אני יושבת, לא שוכבת. עוד ציר, ועוד ציר. הפתיחה לא מתקדמת בקצב משביע רצון. מגבירים את המינון של הפיטוצין. כן, אם תהיתי לעצמי בהתחלה, עכשיו כבר לא היה לי ספק. לידה – זה כואב. הכוח שלי הולך ואוזל. אני כבר כמעט לא מדברת. עסוקה בעצמי, מקשיבה לגוף שלי.

 

13:30. המיילדת שלי מופיעה עם רעיון – יש פה מישהי שעובדת 3 פעמים בשבוע בשעות הבוקר, מדריכה ביוגה והרפייה. היא בדיוק התפנתה מלידה אחרת, רוצה שתיכנס אלייך? אני מהנהנת בראש בתקווה. נכנסת ג'יזל – המלאך המושיע של הלידה שלי. היא מחילה לעסות לי את הגב בתנועות חזקות. מלמדת אותי לתעל את כל מה שעובר עלי – אל האוויר שאני מוציאה, ו"לשלוח אותו רחוווווווווווווק, רחווווווווווווק........" להרפות את שרירי הפנים, "לשלוח עיניים אל מאחורי הראש" אני ממש מרגישה שזה עוזר. שאני מצליחה להתמודד כשהיא פה.

נכנסת רופאה שלא הכרתי. בודקת פתיחה – 9.5!!!! יש!!! אני רואה קרן אור בקצה המנהרה. ג'יזל ממשיכה לעסות. זה כואב – אבל כנראה שאנחנו ממש לקראת הסוף!

 

יעל המיילדת נכנסת שוב, רוצה לבדוק בעצמה. פתיחה 7. מה???? שוב זה קורה לי????? אני כמעט נופלת לייאוש. ג'יזל לא נותנת לי ליפול. היא אומרת: זה לא מעניין אותך המספרים. לא מעניין אותך מה אומרים לך. את עכשיו עסוקה בלנשום – וזהו!!! לא לחשוב על כלום!!! לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

ב14:30 היא הייתה צריכה ללכת, בכיתי לה שתישאר, אבל זה היה בלתי אפשרי... אבל אמא שלי למדה את הטכניקה, והמשיכה את העיסויים וההרפיות. אמא שלי היתה מדהימה, ממש!! לראות אותי ככה סובלת, ולא לעזוב אותי לרגע, ולחזק כל הזמן...

 

ב15:00 שוב התחלפות משמרות. נכנסת מיילדת חדשה. מיילדת כבר 50 שנה (מה שאומר – בערך בת 70...) מתחילים צירי לחץ. אני מרגישה אותם היטב, בזכות שלא לקחתי אפידורל. עוד אחד מהדברים המדהימים בלידה הזו: היו לי ממש רווחים בין הצירים, גם בסוף. זה איפשר לי לקחת אוויר, להירגע בין ציר לציר, לאגור כוחות.

המיילדת אומרת לי לשכב על הגב, וכך תהיה לה גישה לאיזור והיא תוכל לעסות לי עם שמן שקדים. אין לי כוחות להתנגד, למרות שאני יודעת שזו התנוחה הכי פחות הגיונית ללידה. אני שוכבת ולוחצת. מה זה לוחצת? את כל נשמתי הוצאתי בלחיצות האלה. עוד ציר – לחיצות מטורפות – והפסקה. עוד אחד – לחיצות – הפסקה. ועוד אחד, ועוד אחד... זה לא ייגמר לעולם???? אמא אומרת לי – תראי, כבר מכינים את הדברים בשביל לקבל אותה, עוד קצת וגמרנו... איפה? עוד ציר, ועוד ציר... וכל פעם הדופק שלה יורד, ונכנסים רופאים לראות מה קורה, ולמה לא מתקדמים. אני מתחילה לבכות. לוחצת, לוחצת, הציר מפסיק, ואני בוכה כמו ילדה קטנה. אריאל בשלב הזה עם ספר תהילים, בוכה יחד איתי...

 

המיילדת אומרת שאין ברירה, חייבים לחתוך. אחרת זה כבר יהיה בעייתי. שתחתוך, העיקר שהיא תצא כבר!!! זה לא עוזר. מסתבר שהיא היתה במנח עורפי, ולא הצליחה לצאת!!!

 

הרופא מסתכל. אם בציר הבא היא לא יוצאת – נצטרך לעזור לה. מביאים ואקום לחדר. לא רוצה וואקום!!! אני לוחצת חזק... וארוך... ופתאום – זהו! תעצרי! הראש בחוץ! עוד לחיצה קטנה – והתינוקת המקסימה שלי מונחת לי על הבטן. קטנה שלי, יפה שלי, מתוקה שלי, אני מדברת אליה, קוראת לה. כמה חיכיתי לך. מניחה עליה יד. אני באפיסת כוחות, אבל מאושרת. רוצה להישאר איתה ככה בזמן שתופרים אותי, אבל לוקחים לי אותה כי היא מתחילה להתקרר.

 

(שלב התפירות היה סיוט בפני עצמו. נמשך שעה, עם שני רופאים שחופרים לי בפנים ותופרים אותי מכל הכיוונים, אבל מה זה חשוב – היינו אחרי!!!)

 

היתה חוויה מיוחדת במינה. תודה רבה לכל מי שליווה אות ועזר כ"כ! ולבורא עולם שנתן לי לגלות כוחות שלא חשבתי שיש בי - ונתן לי מתנה יקרה מכל - בת מקסימה ואהובה!!