הכל התחיל ביום ראשון ה19.10.15 - לאחר יום שבו כמעט ולא הרגשתי תנועות, החלטתי לנסוע בערב למיון כדי לבדוק שהכל תקין עם בוטן.

הגענו למיון, אחרי מוניטור, אולטרסאונד ובדיקת פתיחה שהראתה על פתיחה של 1 ס"מ, שוחררתי הביתה. באמצע הלילה התעוררתי כהרגלי לשירותים כמעט כל חצי שעה. באחת הפעמים שמתי לב לדימום שהיה לי בניגוב. מכיוון שמטבעי אני לחוצה ובהריון בכלל...מיד התקשרתי לאחיות שאמרו שככל הנראה,מדובר בפקק הרירי, שמתחיל ליפול ויכול מאוד להיות שזה כתוצאה מזה שבדקו לי פתיחה במיון.

 

למחרת, 20.10.15-ניגשתי בכל זאת לרופא, כדי לעשות אולטרסאונד (לחוצה כבר אמרתי?) כמובן שהכל היה בסדר. בדיקת פתיחה נוספת הראתה שהמצב נשאר כמו שהיה.

הרופא לא היה אופטימי במיוחד ואמר שבהריון ראשון, בדרך כלל עוברים את המשוער ומגיעים לזירוז..אז שלא אצפה ללדת בשבועיים הקרובים (הייתי כבר בשבוע 39+4).יש לציין שמאוד שנאתי את הרופא באותו הרגע...

במהלך היום היו לי צירונים מידי פעם, אבל לא התרגשתי, כי משבוע 26 הייתי עם צירים מוקדמים. אז לא ייחסתי לזה חשיבות.

את היום העברתי בניקיון של הבית, פיתוח התמונות של צילומי ההריון וסידור שלהן באלבום.

בשעה שתים-עשרה בלילה, הלכנו לישון.

 

בשעה 1 וחצי, התעוררתי עם כאבי-בטן. הייתי בטוחה שהם כתוצאה מכך שאני צריכה לשירותים. חזרתי לישון (ניסיתי לפחות). אבל אחרי 10 דקות שוב כאב בטן חזק. נשארתי לשכב במיטה, אחרי 10 דקות נוספות-שוב כאב חזק. הפעם כבר הבנתי שאלו צירים ולא כאבי בטן.

קמתי מהמיטה, הלכתי לשבת בסלון עם הטלפון, בניסיון לתזמן את הצירים. עד השעה 2 וחצי בערך הצירים היו כל עשר דקות ודי נסבלים. משעה 2 וחצי המרווח ביניהם התקצר לחמש דקות, בין ציר לציר והם נהיו יותר כואבים.

החלטתי שלפני שאני מעירה את בעלי, אני נכנסת לאמבטיה עם מים חמים. הייתי באמבטיה בערך חצי שעה. בזמן הזה המרווח בין הצירים שוב התארך ואני שריחמתי על בעלי, שהיה עייף מאוד, החלטתי שאני לא מעירה אותו ושאלך בבוקר למיון, לבדוק מה קורה.

יצאתי מהאמבטיה, התלבשתי ובאתי להיכנס למיטה. איך שהתיישבתי על המיטה,שוב ציר, אבל הפעם ממש חזק. אחרי שלוש דקות, שוב פעם. חיכיתי קצת לראות מה קורה,ובמשך רבע שעה כל שלוש דקות ציר חזק מאוד. 

החלטתי להעיר את בעלי. הוא קם,התלבש ויצאנו לדרך. במהלך הנסיעה (מאשדוד לאשקלון) הצירים ממשיכים להגיע כל שלוש דקות.

 

הגענו למיון, נשכבתי למוניטור שהראה צירים יפים מאוד כל שתי דקות.כ אב לי לשכב והייתי חייבת לעמוד, אז האחות ניתקה אותי מהמוניטור, בדקה פתיחה-1.5 ס"מ, בלי יותר מידי שינוי.

האחות אמרה שבלידה ראשונה, זה יכול לקחת המון זמן, ושעם פתיחה כזאת לא מכניסים לחדר לידה ובטח ישחררו אותי הביתה. מיותר לציין שגם אותה שנאתי מאוד באותה שנייה.

יצאתי לחכות לרופא ובגלל שהיה עומס בחדרי הלידה ,יצא שחיכיתי לו כמעט שעה. בזמן הזה הצירים עדיין כל שתי דקות וכואבים מאוד.

אחרי שעה בערך נכנסתי לרופא. עשה אולטרסאונד ובדק פתיחה-שבאופן מפתיע תוך שעה קפצה ל 2.5 ס"מ.

בגלל שדיממתי הרבה, החליטו להכניס אותי כבר לחדר לידה.

איך שקמתי מהמיטה, ירדו לי המים, רק שבמקום מים, זאת הייתה שלולית של דם. כולם מסביב נכנסו ללחץ, העלו אותי שוב למיטה לעשות שוב אולטרסאונד, חשבו שמדובר בהיפרדות שלייה. הכל היה תקין, אבל הדימום לא פסק. תוך שתי דקות, כבר הייתי על המיטה בחדר לידה, עם עירוי, קטטר ומחוברת למוניטור.

השעה הייתה 6 ורבע בבוקר כשנכנסתי לחדר-הלידה ואמא שלי כבר הייתה בדרך לבית החולים. בשעה שבע וחצי בבוקר המיילדת אתי-מקסימה ומדהימה,אין דברים כמוה! 

באה לבדוק לי פתיחה-כבר 4 ס"מ. בינתיים הצירים נהיו מאוד מאוד כואבים. מאוד!

הרגשתי כל הזמן צורך ללחוץ, כאילו יש לי קקי. מסתבר שאלה כבר היו צירי לחץ.

כל כך רציתי אפידורל, אבל בגלל שעדיין לא הגיעו התוצאות של בדיקות הדם שעשו לי כשהגעתי,לא יכלו לתת לי ונאלצתי לחכות. בשעה 8 וחצי בבוקר, כבר לא יכולתי יותר עם הכאבים, התוצאות של בדיקת הדם כבר הגיעו וסוף סוף המרדים הגיע ושם לי את האפידורל ולאחר מכן המיילדת באה לבדוק לי שוב פתיחה, שכבר הייתה 8 ס"מ!! 

כולם היו בהלם כי מדובר בלידה ראשונה ותוך חצי שעה הפתיחה עלתה מארבעה ס"מ לשמונה.

בשעה עשרה לתשע, חצי שעה אחרי ששמו לי את האפידורל, עדיין לא הרגשתי שהוא משפיע עליי בכלל.

המרדים בא, הגדיל את הכמות של החומר ואמר שתוך עשר דקות, אני כבר אמורה לא להרגיש כלום.

מה שלא קרה. הרגשתי שאני חייבת ללחוץ, ממש הרגשתי שהתינוק יוצא.

המיילדת מיד הגיעה לבדוק פתיחה-ואומרת שהיא רואה את הראש כמעט בחוץ.

 

אחרי 5 לחיצות בלבד, בשעה 09:21 בבוקר, בתאריך 21.10.15 ובמשקל של 3.050, יצא לאוויר העולם-יאיר, בננו הבכור.

מתוק, מושלם, חמים ויפה תואר, שאין דברים כמוהו והפך אותנו להורים בפעם הראשונה. אמא שלי חתכה את חבל הטבור וההתרגשות הייתה בעיצומה. בכל זאת מדובר בנכד ראשון לשני הצדדים.

היום, כמעט שלושה חודשים אחרי הלידה, אני יכולה לומר בוודאות שאין אהבה טהורה כמו אהבה של אמא לילד.

הרגע הזה שבו הניחו אותו עליי, הוא רגע שאני לא אשכח לעולם :-)