סיפור הלידה של דניאלה

ביום חמישי, 27 לאוגוסט, סיימתי את העבודה בשעה 20:00, נפרדתי מכולם (לא תכננתי לעבוד אחרי שבוע 40) ונסעתי לבריכה. היינו מעט בנות, אז המדריכה פינקה אותנו בוואטסו ורייקי והיה ממש נהדר. הגעתי הביתה בשעה 22:15, רגועה.. נינוחה.. והזמנתי את שרון (הדולה שלי, שתקראו עליה עוד מעט) לעיסוי ליום למחרת. זו בצחוק עוד אמרה, אם לא תזעיקי אותי באמצע הלילה אז ניפגש בבוקר. הכנתי לי נקניקייה בלחמנייה (סוף תשיעי.. מותר לי!!!) בין לבין ראיתי טלויזיה בסלון, התרוממתי ופתאום.. פלופ!!!! הרגשתי כאילו שפכו עליי כוס מים..חחחחחחחחח.. צעקתי לעצמי.. יואווו איזה מגניב... רצתי לשירותים לבדוק שהכל נקי ... והתקשרתי לבעלול להגיע הביתה, מסכן שלי.. עבד באותו היום משבע בבוקר.. תארו לעצמכם איזו עייפות. בינתיים אכלתי את הנקניקיות . הגענו לבית החולים בסביבות 23:30... בירוקרטיה של ניירת, והתחברתי למוניטור. אני שוכבת לי בסבבה.... ועל המוניטור רואים צירים... 50...60...70... צירים ממש גבוהים ושום כאב, ואני אומרת.. "מה? זה צירים? חחחחחחח קטן עליי!!!" ותומר אומר "מאמי.. לא יפה.. תתאמצי קצת", שכבתי לי בערך שעה בקבלה... עד שהגיעה הרופאה. בודקת. אותי ... בלה בלה בלה.. ואומרת לי כך "יש לך צירים.. לא סדירים... מחיקה של 100 אחוז , אבל אין פתיחה.. יש לך 2 אפשרויות... הראשונה להתאשפז במחלקה ולחכות שיהיו צירים, והשנייה היא לקבל זירוז (פיטוצין) ולהתחיל לידה" לא רציתי זירוז, וגם רציתי להתייעץ עם שרון, אז יצאתי מהחדר, דיברתי עם תומר ושרון והחלטתי שמחכים, מה קרה? כּולה לפני שעתיים ירדו לי המים. נכנסתי חזרה לרופאה והודעתי לה שאני רוצה להתאשפז. זו דפקה לי מבט... ואמרה לי בשיא הגועל ובשיא חוסר הרגישות "אם כך, אני חייבת להגיד לך שאם את לא לוקחת זירוז את מסתכנת בזיהום ותמותה". ישבתי המומה על הכיסא.... ראבק!!! זה מה שיש לך להגיד למישהי שבאה ללדת... בפעם הראשונה... ובכזו גישה מגעילה? התעצבנתי והחלטתי שיהי מה.. אני לא יולדת במשמרת שלה!!! לקחתי את הדברים שלי והלכתי למחלקה. במחלקה קיבלו אותי נורא יפה, הכינו לי מיטה צ'יק צ'ק... לקחו מדדים והיו ממש ממש מקסימים. שלחתי את הבעלול הביתה לישון...השעה היתה כבר 03:00 נכנסתי גם אני למיטה ונרדמתי תוך שנייה. 05:39 התעוררתי מכאבים.. צירים.. אמאאאאאאאאאאאא איזה כאבים... הבא היה ב 06:00.. אח"כ ב 06:06 אח"כ ב 06:12... זהו.. ראיתי כוכבים בעיניים. התקשרתי לשרון ובזמן שאני מדברת איתה אני אומרת.. רגע... ציר!!!! ואני צועקת... אלוהים ישמרני איזה כאבים היו לי חשבתי שאני מתה, שרון מדברת איתי מהאוטו ואני צועקת לה בטלפון.. ופתאום.. בעעעההה... התחלתי להקיא.. איכסססססססססס.. לא ידעתי איפה להחזיק.. הכל ממש התמוטט עליי. הערתי את תומר, אמרתי לו לבוא מיד... לקח לשניהם בדיוק 15 דקות להגיע.. אבל אלו היו 15 הדקות הארוכות בחיי.. אני זוכרת שפשוט התחלתי לשרוט את הקירות והחלונות. שרון התחילה לעשות לי עיסויים ולהרגיע אותי. בינתיים הצירים הלכו והתחזקו וכבר לא יכולתי לסבול את הכאבים.. אמרתי שאני רוצה אפידורל... לא זוכרת מי היה לידי.. אבל כנראה שאף אחד לא שמע כי אף אחד לא התייחס ואז שרון אמרה, רוצה אפידורל? עניתי שכן.. אז היא אמרה לי "תצרחי" ..... ויאללה בלגאן!!!!! הרמתי שם צעקות.. יאווווווווווו נראה לי יולדות אחרות פשוט ברחו משם. הביאו לי כסא גלגלים.. תומר הסיע אותי לחדר לידה ואני צורחתתתתתתתתתתתתתת היה רגע שאמרתי לו.. "תעצור את האוטו.. אני לא מסוגלת להיות בתנועה" ופשוט נעמדנו באמצע המסדרון. צ'יק צ'ק צ'וק חיברו אותי למוניטור.. לנוזלים.. קראו למרדים... תוך 25 דקות הייתי בגן עדן. אוף... איזה קשה זה היה.... שרון אמרה לי שהצירים שהיו לי היו בעצמתם כמו צירי לחץ, לכן ההחלטה ללכת על אפידורל היתה נכונה לי באותו הרגע, שמונה וחצי בבוקר... מחוברת לאלף ואחד דברים, משותקת בפלג גופי התחתון, אבל מה? לא מרגישה כלום.... ומחכים... ומחכים... אחרי שעה וחצי..פתיחה של 2... אחרי שעתיים פתיחה של 3.. יש צירים, אין צירים, בקיצור.. לא זז, התחלתי את המשמרת שלי עם מיילדת מקסימה!!! בשם לורן, חמודההההההההההה... שרון ותומר היו נוכחים כל הזמן איתי בחדר. בעלול יצא להתאוורר מידי פעם, הביא אוכל לשרון, הביא לי קרטיב והיה די בטוח להיות שם איתי (אני מתה עליו!! כבר אמרתי?) . טוב.. בסביבות 12:00 הוחלט על זירוז... אבל אמרנו שנתחיל בקטנה שלא יהיה לי התקף פתאום, מחכים.. מחכים.. חצי שקית נגמרה וכלום!!! התחלנו להסתלבט שאולי אין כלום בשקית.... כנראה שאת הצוות הרפואי זה לא הצחיק, אז הם הביאו לי שקית חדשה, עם מינון כפול. מחכים.. ומחכים.. העניינים הלכו מה זה לאט... יואווו... ממש ממש לאט. בינתיים התחלנו לשחק בניחושים.. באיזו שעה היא תצא? לורן המיילדת הלכה והגיעה במקומה סימה, תבורך!!!! איזו אישה מקסימה!!! כל הזמן הזה שרון לא זזה מהמיטה שלי, עיסוי בכפות הרגלים, ברגליים, בשוקיים, בגב..יואוווו איזו מלכה!! ומדברים וצוחקים, והצוות הרפואי התייחס אליה ממש יפה. בשעות הצהריים המאוחרות, נכנס רופא, ד"ר שביט, קצת שחצן אבל מצחיק, בודק.. פתיחה של 7.. אמרנו יופי..מתקדמים. אחרי כמה זמן באה רופאה אחרת, בודקת אומרת פתיחה של 8, ואני.. נו.. תותי.. תצאי כבר!!!! פתאום!!!!! אני מתחילה להרגיש כאבים מפרקי הירך בצד ימין, שמאל משותק, לא יכולתי להרים את הרגל אפילו אבל ימין כואבבבבבבבב. ואז הבנו שהאפידורל לא משפיע על צד ימין וכל ציר מורגש שם. אמאאאאאאאא ... רק זה היה חסר לי. תוך שניה, אבל ממש תוך שניה, כאבי תופת!!! ואני מתפתלת וצועקת, הביאו את המרדים לתת לי תוספת של אפידורל, ושוב אמריקה, אממה, אחרי 10 דקות ההשפעה פגה ועוד פעם צעקות ועוד פעם תוספת, ככה 4 פעמים. בינתיים הגיעה הרופאה לבדוק ואומרת פתיחה של 9, סימה המיילדת בודקת אותי אומרת פתיחה של 8, הממ... משהו לא הסתדר לי, ואז מגיע ד"ר שביט (המלך!!) וסימה מעדכנת אותו שהרופאה אמרה שיש לי פתיחה של 9 אבל היא חושבת שיש לי 8, אז היא ביקשה ממנו שיבדוק הוא, הוא בודק ואומר לסימה שהיא צודקת, שיש לי פתיחה של 8. בקיצור, כנראה שהיה שם משהו ביניהם.. לא ממש עניין אותי, אבל כנראה שזה הרגיז מאוד מאוד את הרופאה. בינתיים אני שוכבת, כאובה בצד הימני שלי ויש צירים, ופתיחה של 8 כבר איזה שעתיים, אהה... כמעט שכחתי.. היה לי חום של 38.6 מעלות, השעה היתה כבר 21:00-21:30... והצוות היה מודאג מאוד מכך שאני מתקרבת ל 24 שעות לאחר ירידת מים וכולם קיוו שאלד מהר. המוניטור של תותי היה תקין במהלך כל הלידה, לא עלה ולא ירד.. דאגה אחת פחות. התחלנו לחיצות, ועיסוי פרנאום שעשתה לי מתמחה מקסימההההההה בשם ויולט, שרון מצד שמאל, תומר מצד ימין, ואני דוחפתתתתתתתת ואני לא מרגישה שמשהו מתקדם. וכולם: "יופי!!! את לוחצת נהדר!!! תמשיכי ככה!!!" ואני לא מרגישה שמשהו זז, תותי ממש יושבת לי על הצלעות, ופתאום שואלים אותי "מה הגובה שלך?" הבנתי שהם מניחים שהיא ארוכה..(אני כּולה מטר שישים) כי התחת שלה היה ממש בגובה הצלעות שלי כשהראש היה ב +1 בספינות. ולוחצת ולוחצת.. וכלום!! וכאבי תופת!! המרדים כבר לא היה מוכן לתת לי תוספת של אפידורל כיוון שעברתי את המינון אז הרגשתי כל ציר וציר. ואז באה הרופאה (המעצבנת!!) ואומרת לי "אם את רוצה שאני אעזור לך אז אני מציעה שנעשה וואקום". אני שמעתי וואקום, התחלתי לצרוח!!! "לא רוצה וואקום... לא רוצה וואקום, אני מעדיפה קיסרי ולא וואקום" והתחלתי לבכות.. בפעם הראשונה שממש חששתי ממשהו ופשוט התחלתי לבכות. כל היום המזורגג הזה ובסוף וואקום? לא מוכנה!!! מעדיפה שיהיה לי נזק ולא לתותי (ראיתי מקרים של וואקום ב"שניידר" שלא נדע, בגלל זה לא רציתי). שרון התחילה להרגיע אותי ולדבר איתי ולהסביר לי שקיסרי זה ניתוח ואין מה להיכנס לשם בכלל, שאני דוחפת נהדר ושאני יכולה ומסוגלת כמו גדולה להוציא אותה, רק להמשיך לדחוף כמו שעשיתי עד עכשיו. אני מרימה את הראש כדי לשמוע מה הרופאה אומרת, אני לא רואה אותה? הבת כלבה יצאה מחדר הלידה כי לא הסכמתי שתעשה לי וואקום.. ואני צועקת "לאן היא הלכה?" פתאום היא צצה לי עם ד"ר שביט ועוד רופאה ושרון פונה אליה ואומרת לה "במקום להרגיע אותה ולהסביר לה שהיא מסוגלת לזה את יוצאת מהחדר?" מפה לשם.. היא הולכת ואני נשארת עם ד"ר שביט, אני אומרת לו תשמע, אני אנסה עוד קצת.. לא ילך נראה איך ממשיכים, והוא איתי, בסבבה. אני לוחצת עוד פעמיים וכלום!!! מעודדים אותי שאני לוחצת נהדר ואני מרגישה שתותי תקועה ואני אומרת לד"ר שביט "היא תקועה!! למה היא לא רוצה לצאת?!?" אז הוא בודק שוב את הפתיחה, אני עדיין ב 8-9 ואז הוא אמר משהו על "שוליים" כל מהלך הלחיצות היה הזוי, כשהיתה פתיחה של 9 לא היו צירים וכל פעם שהיה ציר צוואר הרחם היה מתכווץ ל 8 ומשהו עם השוליים, הבנתי שזה משהו שמסביב לצוואר הרחם, באיזשהו שלב הכניסו לי אלקטרודות בכדי לקבל תמונה מדוייקת של הצירים, הם חשבו שהמוניטור החיצוני "מזייף" קצת כי הצירים לא היו ברורים. לא רק זה, כל פעם שהיה ציר, תותי היתה מסובבת את הראש והיתה נתקעת. נו באמת דניאלה? זה הזמן למשחקים? טוב.. אחרי 2 לחיצות נוספות כבר לא היו לי כוחות, הבנתי שאין לזה סוף אם לא נעשה משהו אחר, וביקשתי מד"ר שביט שיסביר לי בדיוק מה הוא מתכוון לעשות. אז הוא הסביר לי על הוואקום, ואמר שזה פשוט יזרז את היציאה שלה, זה לא אומר שאני לא צריכה לדחוף, פשוט במקום שעתיים-שלוש שאני יכולה להישאר שם ולחכות שיקרה משהו הוא יכול לעזור להוציא אותה תוך 10-15 דקות. נתתי ok לוואקום, התחילו להכין את העניינים ופתאום!!!! שאלוהים יעזור לי!!!!!! הכניסו לי את הוואקום ואני חשבתי שאני מתפחלצת!!! (תומר מחקה אותי יופי.. עם גלגולי העיניים הפיתולים והכל.. מניוק קטן) הרגשתי שמסובבים לי אותו בפנים.. אמאאאאאאאאא.... ואז ד"ר שביט אומר לי בציר הבא, את לוחצת חזק חזק, וכאילו קיבלתי כח עליון.. נשבעת לכם, אמרתי אני לא אתן שלילדה שלי יקרה משהו ונתתי לחיצה.. מה זה לחיצה!!! ואני שומעת את כולם צועקים.. "יופי.. הנה הראש.. הנה הראש" ואני מסתכלת על שרון לאישור ועל תומר לאישור והם עושים לי "כן" עם הראש ואני עדיין לא מאמינה ושואלת "הראש בחוץ?" וכולם צועקים "הראש בחוץ!!! הראש בחוץ!!" ואני זוכרת שאמרתי לעצמי בראש ככה.. בשקט.. יאללה גברת.. עוד אחת והיא בחוץ, ספרתי בלב..1..2..3.. ונתתי פּוּש אחד ארוווווווווווך ושניה אחרי זה היא היתה עליי... ווואווווו ... ישר בדקתי שלא נגרם נזק לראש... והיא פשוט יצאה מושלמת!!! אפילו לא היה לה עיוות קל בראש.

3095 ק"ג!!! נולדה ב 28 לאוגוסט בשעה 22:15 (שעתיים לפני התל"מ...חחחח) תומר היה בהלם, אני בהלם, כולם צועקים ושמחים, חתכו את חבל הטבור, ניקו אותה, עטפו אותה ונתנו אותה לאבא שלה. אוייי.. איזה אבא מאושר!! חיכינו כמה דקות, בינתיים ד"ר שביט עשה לי עיסוי לבטן נורא עדין עד שיצאה השליה, הראו לי אותה.. בעעה.. איזה דבר מכוער ודוחה ולחשוב שזה מה שהחזיק את הקטנה שלי 40 שבועות.. לא יאמן!!! אחרי כמה דקות הוא שוב עשה לי עיסוי ויצאו לי מלא קרישי דם.. וכל הזמן אני וד"ר שביט צוחקים.. אני אומרת לו.. "עזוב אותי.. לא מספיק כל מה שעברתי בגללך?" והוא מסתלבט עליי בחזרה.. איזה איש מקסים.. אני אומרת לכם, מזל שהוא היה שם ולא אף רופא אחר. סימה המיילדת בודקת אותי, ושואלת "ד"ר שביט... לא חתכת אותה?" והוא אומר לה "לא... לא היה צורך" ושרון מסתכלת עליו המומה.. ולא מאמינים שהקטנה יצאה בפתיחה של 8-9 בוואקום בלי חתך... ואז הוא בודק אותי שוב ואומר שיש צורך רק בתפר אחד פנימי.. שטפו וניקו אותי,תפרו אותי והכל נגמר בשנייה. דניאלה שכבה עליי, שרון הדריכה אותי בהנקה ודניאלה ישר תפסה את העניין.. אמנם לשניה קטנה אבל היא הצליחה. ישר חיברו אותי לאנטיביוטיקה ונתנו לי כדור להורדת החום. הייתי בחדר לידה עוד שעתיים, תומר הלך עם דניאלה לתינוקייה, קיבל הסבר על כל מה שהיא עמדה לקבל, חיסונים וכו'.. אני התאשפזתי במחלקה. החלטתי על ביות חלקי, הייתי חייבת לישון את הלילה הראשון בכדי שיהיו לי כוחות לימים הבאים. הלכתי לישון, קמתי בבוקר, התקלחתי, והלכתי לאסוף את הקטנה. בגלל שהיה לי חום הם שמו אותה באינקובטור וחיברו אותה לאנטיביוטיקה גם, קטנה שלי, ראיתי אותה באינקובטור והתחלתי לבכות... ואז זה היכה בי.. אני אמא!!! אמא של דניאלה!!!

ברשותכם כמה מילים על שרון: אסכם ואומר שאם שרון לא היתה, הייתי מתמוטטת כבר בציר הראשון. הבטחון שקיבלתי ממנה, הבטחון שתומר קיבל ממנה, ללא ספק לא היינו עוברים את זה בלעדיה. העיסויים, המילים המעודדות והנכונות בזמן הנכון. היה שלב שהיא הניחה לי מגבת רטובה על המצח וחשבתי לעצמי.. איך לעזאזל היא חשבה על זה? זה בדיוק מה שהייתי צריכה!!! היא היתה שם בשבילי ורק בשבילי (טוב נו... גם קצת בשביל תומר). אחרי הלידה תומר הודה לה ואמר שהיא היתה לנו לעזר גדול. אין.. היא פשוט היתה מופלאה!!! דולה אמיתית!!! היא כמובן ביקרה אותנו אחרי שהגענו הביתה, קיבלנו טיפים והדרכות נוספות לגבי ההנקה, היא נמצאת שם בשבילי ובשביל דניאלה, אני ממשיכה להתייעץ עמה והיא עוזרת בשמחה גדולה. לא מתחרטת לרגע שבחרתי בה ללוות אותנו ברגעים המאושרים שלנו.

וכמובן, הבעלול הכוכב שלי, שאני מעריצה, אוהבת ומכבדת!!! איך יכולתי לחשוב שלא יעמוד בזה? איך יכולתי לא לרצות אותו שם? אוהבת אותך חיימי שלי ושמחה שאיתך בחרתי לחיות ומאושרת שאתה האבא של הילדה המדהימה שלנו.