ההריון שלי היה רצוי. טיפחתי את עצמי, אכלתי בריא, עשיתי את כל הבדיקות הדרושות. לקראת שבוע 38 כבר הרגשתי שכבד לי נורא. אך המשכתי לעבוד ולסחוף תוך כדי קפיצות על כדור פיזיו, עיסויים והליכות. 

אהבתי אותה וכלכך רציתי שהיא תקבל את כל הדרוש לה עוד בהיותה ברחם.

לא אכלתי מה שאסור לנשים בהריון. פחדתי לאכול בחוץ. קיצר הייתי אינקובטור של אהבה והגנה.

משבוע 30 נסעתי כל שבוע לעשות מוניטור מה שהיה לי ממש כייף. לשמוע את פעימות הלב של הקטנה זאת היתה מוזיקה הכי נעימה לאוזניי, האושר הגדול ביותר. עשינו ביקור בחדרי הלידה אך בחרנו שלא ללכת לקורס הכנה ללידה.

כאשר הגעתי לשבוע 39 הפקק הרירי כבר יצא והיה לי נורא קשה. עשיתי צילומים אחרונים עם הבטן הלא קטנה שהתנפחה תוך כמה ימים וירדה כבר למטה. כמובן שעליתי וירדתי במדרגות, עשיתי עיסוי פטמות, ניקיתי את הבית ואפילו קצת סקס. אך לא שיתפתי אף אחד במעשיי הנואשים.

הגיע שבוע 40… כאשר ההיריון מתארך מעבר לתאריך הלידה המשוער מכונה המצב 'הריון עודף'. מאחר שהריון עודף עלול לסכן את האם ואת העובר נדרש מעקב צמוד וקפדני. וזה מה שעשיתי.

ביום אחד בהיר בשבוע 40+3 נסעתי עם בעלי למיון יולדות למעקב הריון עודף. הכל נראה ורוד  ונהדר עושים ניטור עוברי (מוניטור). אחרי המתנה של חצי שעה נכנסתי לרופא. 

 

הרופאה מכניסה את כל הנתונים של הריון ובדיקות שנעשו במהלך ההריון למחשב. ומתחילה בבדיקה, מחיקה מלאה אך אין עדיין פתיחה. 

מהר מאוד אני שומעת שהיא ממליצה לעשות זירוז טבעי (סטריפינג) .

אני בחורה משכילה אך נורא עייפה מההיריון הזה ומחליטה שמספיק ומאשרת את הפעולה . כמובן שלא הוסבר לי שסטריפינג יכול לגרום לצירים בהרבה יותר כואבים ותכופים - מה שבשפה מקצועית נקרא “השראת לידה בצורה מלאכותית”. לא הוסבר לי בכלל על זה. המילים שנאמרו הם :  “יכול להיות דימום קל ולא בטוח שזה יצליח אך לנסות תמיד שווה.”

נוסעים הביתה ואני בכייף ממשיכה לקפץ  על כדור פיזיו, מטיילת בבית ושותה מלא. 

לאחר 15 שעות וצירונים קטנים בבית יורדים לי המים ומכאן מתחיל הסיפור. אני מבינה שאיבדתי שליטה בגוף, מבינה שמעכשיו כניראה יהיה לי נורא קשה לשלוט במצב שלאט לאט מתפתח לפתיחה שלוש.

 

בגלל שבעלי מאוד אוהב משחקי הכס הוא היה בצפיית לילה של הפרק, ואשה הריונית שמודדת כל כמה זמן צירים לא מעניינת יותר מהפרק. הוא בכייף שולח אותי לחדר לשכב במיטה. כמובן שלא חשבתי שדווקא במיטה ירדו לי המים והכאבים יהיו בלתי נסבלים עם ליווי של חולשה וסחרחורת.

אני חשבתי באותו רגע שנפלו השמיים ואני צורחת אך במציאות לחשתי בשקט שהוא יבוא להציל אותי. אני לא יודעת איך הוא שמע אותי, אך בטוח הוא הרגיש שאשתו , אמא לעתיד עוד כמה שניות תאבד את ההכרה. בריצה הוא מגיע לחדר שינה ומוצא אותי בשלולית עם ידיים על הקיר ופנים של תינוקת מבוהלת, תוך שניה התחלפנו בתפקידים והוא  הפך לתינוק מבוהל, התחיל לרוץ בחדר ולצרוח מה לקחת , מה ללבוש?

לקחתי על עצמי את התפקיד של הבוגרת במשפחה העוד לא מלאה שלנו וחיזקתי אותו כל הדרך עד לאוטו. כניראה מהאדרנלין בדם הוא נהיה לחוץ וטרוד.

נסיעה בלילה, למזלי ללא פקקים, לקחה 30 דקות. אני מחזיקה עוד מעט תולשת את משענת הצוואר של כסא הנהג.

מגיעים אל הבית חולים, וכמובן המעליות לא מגיעות והיו שלוש, המתנה של 4 דקות הייתה נצח בשבילי.  במיון יולדות משכיבים  אותי על הגב למרות שביקשתי לא לשכב, אך האחות פשוט בזלזול גדול אמרה לי “כאן כולם שוכבים”.

מחברים אותי למוניטור אשר מגביל את הניידות, דבר שרק גורם להגברת תחושת הכאב… אני מבינה שהכאבים הם בסקלת הכאב קרובים כבר לעשר. ומהר מאוד מתחילה לצרוח שאני חייבת אפידורל. כמובן שאף אחת לא מסבירה לי ולא עוזרת לקבל החלטה נכונה. נורא נוח כשהיולדת בכייף שוכבת ללא כאבים וללא צרחות אימים. הצוות הרפואי מעדיף שקט על פני לידה מוצלחת (כמובן בשביל האימא). הצוות הרפואי נמדד לא לפי סיבוכי לידה אלה לפי לידות עם עובר חיי. לאף אחת מצוות המיילדות לא אכפת מה קורה  עם הגוף שלך.

לאחר שהמרדים בא ועשה זריקת אפידורל, הרגשתי ממש הקלה, כמובן הורמוני הלחץ ופניקה הוחלפו במנגנון הגנה בשם “קפא”, תוך כדי לבישת מסכת חמצן בגלל האטות בדופק של הקטנה אני לגמרי שכחתי את הגוף שלי ואת הרצון להגן על הבת שלי נשמתי ללא הפסקה לשניה. בעלי המתוק עזר או יותר נכון ניסה לעזור. בגלל שכלכך רציתי להיות גיבורה אז לא סיפרתי לאף אחד שאני בחדר לידה , רציתי כמו תמיד לעשות הפתעה נעימה להורים בבוקר .

היה לי ממש כייף לשכב ולא לפחד. היום אני מבינה שזה פשוט אופוריה והרגשה של העברת אחריות . כמובן שהצוות רפואי היה נכנס פעם בשעה או שעתיים ובודק בשביל הפרוטוקול  את ההתקדמות. 

כמובן כאן רק בגלל האפידורל נעצרה התקדמות הלידה ונתנו לי פיטוצין וכעבור כמה זמן עוד מנה.  אני בינתיים שוכבת ומחכה לנס הבריאה.

אך משהו הסתבך ומייד קראו לרופאים כי מה שחשוב זה סטטיסטיקה וחשוב מאוד להוציא את העובר חיי. לאחר שהם נלחצו התחילו להכין אותי לניתוח קיסרי אך אני כמו אריה התחננתי ללדת לבד.

כאן שוב נכנסו לתמונה רופאים ומיילדות שניסו להזיז אותי מצד לצד, השאלה איפה הם היו קודם עם הפתרון האולטימטיבי של תזוזה. שבדיעבד זה מה שהיו צרכים להגיד לנו או לפחות לבעלי , סוד ההצלחה בלידות עם אפידורל זה לא לשכב מלא זמן באותה תנוחה.

באותו יום חתמתי על כלכך הרבה טפסים, וברור שאני לא הייתי שפויה להבין מה ולמה.

ילדתי בוואקום בניסיון שני לחלץ את הקטנה עם קרעים וחתכים נוראים. היא מייד נלקחה להנשמה , כך שבונדינג לא היה ולא נברא. אני זוכרת טוב מאוד את שאלת המיילדת  בעוד תופרים אותי, “מעכשיו היא תלד רק בניתוחים” וזה נחרט היטב במוח. 

חוויה שגרמה להרבה אירועים דרמטיים בהמשך. כמובן תודה לצוות הרפואי שהציל את הקטנה שלי! אך מה איתי?

 

יש לזה מחיר והוא דיכאון! בגלל שלא ראיתי ולא שמעתי  את בתי לאחר הלידה כמעט 12 שעות וסבלתי מכאבים והרגשת השפלה, אני זוכרת מחשבות שהיו רצות בראש, ״עברת סוג של ניתוח ואת לבד, לאף אחד לא אכפת מה את מרגישה, קחי את עצמך בידיים״.  בגלל שלפי הנהלים של בית חולים אסור שישארו איתך ללילה, בכיתי כל הלילה לאחר שהעבירו אותי למחלקה, גם מכאבים מהאינפוזיה עם אנטיביוטיקה כואבת גם ממלא תפרים, לא יכולה לזוז, לא יכולה לקום, לא יכולה לנשום. נסגרתי כמו קונכיה וזה גרם לדיכאון שנמשך כמעט כל החופשת לידה.

אני בן אדם מאוד עצמאי וחזק, לא יודעת לבקש עזרה ותמיד לוקחת על עצמי הרבה ממה שאני יכולה לשאת. והתפרקתי לרסיסים. 

לא היה לי את מי לשאול מה יהיה איתי? האם מה שאני מרגישה זה בסדר?  אם רק היו קצת נותנים חיוך, קצת מילה טובה ומסבירים שצריך לזוז, אם רק היו נותנים קצת תמיכה...ולא עבודה לפי הפרוטוקול. אם רק היו נותנים יחס כאל אשה שיולדת בפעם הראשונה ולא מבינה כלל מה היא צריכה לעשות .

במהלך כמעט חמישה חודשים היה לי נורא קשה להיות בבית ולטפל ביצור הקטן שכביכול גרם לי לנכות זמנית. אך המשכתי להיות אמא, תומכת, אוהבת, חמה, אמא שכל תינוק זקוק לה.

אני מודה ומתוודה שהדיכאון שחוויתי הוא דיכאון שלא דורש טיפול תרופתי כך שכן עם הרבה כוח רצון ואמונה אפשר לצאת מזה. אך צריך מלא תמיכה מצד הסובבים אותך, לא להתבייש לבכות ולשתף.

לאחר שחזרתי למעגל העבודה הבנתי את המשמעות של מעגל נשים. בעבר נשים לאחר לידה לא היו לבד, היו סביבן בחמולה מלא נשים צעירות במצבך או נשים מנוסות שכבר עברו את זה. היו מלא עוזרות ותומכות. 

בחיים המודרניים אין לנו מעגל תמיכה או יותר נכון לא לכולן יש.

אני מהחושך חיפשתי אור, אך נורא קשה לצאת החוצה כאשר את מרגישה מפורקת וחסרת בטחון, פחדתי והתביישתי. חשבתי שרק אני כזאת. רק אני חווה את התסכול, כאבים וקשיי הסתגלות לחיים החדשים.

כלכך רציתי לצאת בערב למקום שיבינו אותי ויתמכו בי ולצאת בלי בתי הקטנה.

כלכך רציתי להרגיש שאני שייכת ולא לבד. להרגיש שוב שלמה ומסוגלת.

לאחר שחזרתי לעבודה הבנתי שגם עכשיו חסר לי מעגל נשים שהן במצבי, חסר להרגיש לא לבד. חסר מקום שבו אפשר לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומקום שאפשר לנוח בו ולהחזיר בטחון עצמי וניצוץ לעיניים.

הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו בחיים. בייחוד בלידות. יש צוות של הבית חולים שלוקח מאיתנו את כל האחריות ועושה במקומנו את כל מה שרק אפשר. והרגשה של איבוד שליטה היא נוראית. לא פעם שמעתי מאמהות שרמת התסכול אחרי הלידה והרגשת חוסר האונים היא בעיקר בגלל שלא הרגישו בטוחות בלידה . שאלת ה“למה” עולה ממעמקים של הנפש הנשית וגורמת להרבה כאב. 

 

 

לאחר הטראומה שחוויתי התחלתי ללמוד במסלול דולה- תומכת לאחר לידה והורות ראשונית והקמתי קבוצת תמיכה בחדרה לנשים לאחר לידה בהתנדבות מלאה המתקיימים בכיתות מרווחות  עם כיבוד קל, במפגשים זה המקום לדבר על מה שכואב, משמח ומעציב באופן אישי וגם לעסוק בצורה מבנית ומושגית במגוון נושאים משמעותיים הנוגעים לאימהות. יש הרצאות בנושאים שונים.

 

המוטו שלי הוא: "את לא לבד".

 

אני רוצה לתת יד בפתרון שאלות העולות ובקבלת סיטואציה כמו שהיא היום. 

בכל פגישה את תוכלי לפתוח בפני אמהות את החלון אל העולם הפנימי המוסתר בלי לפחד מביקורת ועצות למיניהן. 

אני והצוות שלי כאן בכדי לעזור ולתמוך בך כאמא, כאשה, כאישיות שלמה ומאושרת. 

הדרך היא לא קלה אך לגמרי אפשרית.

פרטים של הקבוצה:

 http://nashimyahad.wix.com/nashimyahad

או בפייסבוק: קבוצת תמיכה לנשים לאחר לידה, חדרה והסביבה

מייל: nashimyahad@gmail.com