שבוע 39+6 באתי למוניטור.. רואים האטות בדופק ומיעוט מי שפיר באולטרסאונד. שולחים אותי לבדיקות באסף הרופא. המוניטור תקין וכולי שמחה שעוד רגע ישחררו אותי הביתה. אבל.. באולטרסאונד אכן יש מיעוט מי שפיר.

אני בתמימותי.. מתי אני משתחררת הביתה? אז זהו.. שמפה את לא משתחררת הביתה.. ואני לתומי חשבתי שבגלל שכל ההריון (שתודה לאל היה באופן יחסי קליל) לא היה ולו צירון אחד קטנטן אז הלידה עוד רחוקה. שכחתי מהמושג שנקרא זירוז.

 

אז הוחלט על בלון.. ההחדרה לא הייתה כואבת. רופאה נהדרת ועדינה וחייכנית כך שהרגיעה אותי.

בלון 16 שעות ואז הוציאו אותו כי הוא היה קצת תקוע בנרתיק.

ואז.. יאללה תתארגני לחדר לידה.. מה חדר לידה?! אני עוד לא התכוננתי נפשית.. זה באמת קורה??

 

אז חשבתי שפה נגמר עניין הלא טבעי.. אבל הבלון עשה פתיחה קטנה של 2 ואין צירים. המים מתמעטים. 

אמרו פיטוצין. זכרתי שכולן קוראות לזה פיצוצים וחששתי אימים מהרגע שארגיש פיצוצים כמו שמתארות ואז אכנע לאפידורל ולא עלינו.. לפעמים זה מאט לידה או דופק שבין כה וכה לידה ראשונה בדרכ ארוכה יותר.. ואז אגיע לקיסרי. הפחד הכי גדול שלי!

 

טוב נו לפחות אהיה בלידה פעילה. אבל מסתבר שלא עשיתי מספיק שיעורי בית ואין שום פעילה כשאני צריכה להיות מחוברת לפיטוצין בוריד במשך כללל הלידה.

פה כבר בכיתי כי הלך לי כל התכנון של לידה טבעית שכל כך ייחלתי לו.

בעלי המדהים כל כך תמך ועזר.. העיקר ידיים מלאות אמר לי. עם המבט שלו שממיס אותי וגורם לי לסמוך עליו שאני בטוחה.

לאט לאט התגברו הצירים.. ואז הבנתי מה זה לעזאזל צירים. שמתי מכשיר טנס שלא נראה לי ככ עזר כי הצירים היו מהבטן ולא מהגב. אבל השארתי בכל זאת. להזיק זה לא יכול.

כשראו אותי המיילדות כל הזמן הציעו אפידורל. עד שיצאתי עליהן: אתן לא חושבות שמספיק לשאול אותי על אפידורל??! מאז לא שאלו יותר חח..

הייאוש הגיע ואיתו שקלתי כבר אפידורל. אפילו בעלי שהכי איתי בקטע הטבעי שאל אותי אם אני מתחרטת ורוצה בכל זאת. התפתלתי מכאבי תופת. בזמן שאני חושבת ומהרהרת עושים בדיקת פתיחה.. פתיחה 4 ואז הגיע ציר.. מבקשים שאלחץ בזמן הציר.. ומסתבר שהרופאה הגדילה את הפתיחה באצבעות מ4 ל9. טוב עכשיו בכל מקרה כבר מאוחר לאפידורל.

 

פתיחה 10 הגיעה לאחר כמה דקות וכך נשארתי בערך 4 שעות. הכי קשה מכל הלידה היה הדרישה שבזמן ציר לא אלחץ אלא רק אנשום עמוק וללמטה כדי להבריג אותו בתעלה. אבל ראבקקק תחושת הרצון ללחוץ בלתי נשלטת. בקושי רב עושה מה שאומרים לי לעשות העיקר שייגמר כי אני מרגישה שההברגה הזו קורעת אותי. אשכרה תחושת ראש בין הרגליים. אני צועקת ומתחננת שייגמר. ואז המיילדת מאפסת אותי ובמילים עדינות אומרת לי שאני אסתום את הפה כי הצעקות לא עוזרות ללידה ועושות רק ההפך מלקדם אותה. שוב אני ילדה טובה עושה מה שאומרים לי ונאנקת בשקט.

 

הייתה מן תחושה הזויה כאילו עישנתי גראס.. הרגשתי מסטולה לגמרי! ממש בהיי וחצי לא זוכרת מה היה. אחרי שעות מהלידה הסבירו לי שזה האדרנלין. ואוו איזה כמויות של הורמון הגוף מייצר כדי לגרום לי להרגיש ככה? הזוי.. 

ואז בבת אחת אני מרגישה שיוצא ממני הראש. ואם חשבתי שלפני כן תחושת הרצון ללחוץ הייתה בלתי נשלטת.. אז עכשיו זה הבלתי נשלטת האמיתית!!!

אמא ובעלי כבר רואים את הראש יוצא וצועקים לרופאים שירוצו הנה כי אני פשוט לא יכולה להתאפק..

הם מגיעים.. ואז יכולתי לצרוח את נשמתי לבורא עולם, להשתחרר ולשחרר את כל המעצורים שהיו בי. הרגשתי שאני נשרפת ותוך 5 דקות בערך הרגשתי שחרור עז וחם..

 

ופתאום ברגע אחד אני רואה תינוק בוכה מולי.

זה התינוק שלי!!! אני מגיעה לכתיבת שורות אלו ושוב בוכה מרוב התרגשות. 

16 שעות בלון. 9 שעות חדר לידה בתוספת פיטוצין/פיצוצים. כ4 שנות אהבה עם בעלי ושנייה אחת שמניחים על גופך אדם זר וקטנטן ואתה כבר מאוהב בו עד עמקי נשמתך..

 

אין לי מילים לתאר את החוויה הזו.. החוויה הטבעית שלי שלא הלכה ככ טבעי אבל את ההישג הגדול שלי עשיתי.. לידה ללא אפידורל. לידה ראשונה.

כמה מילים שאגיד לא יוכלו לתאר את ההערכה שלי לבעלי. בזכותו לא הייתי מגיעה לפתיחה 3 בלי אפידורל. אבל מספיק רק מבט אחד שלו כדי לתת לי כוח. כדי לדעת שהוא איתי ועבורי שם. הוא בעצמו לא מאמין כמה אמיצה גיבורה וחזקה הייתי כדי לעבור את הטירוף הזה.

אני היום באמת מאמינה שהגוף הנשי יודע ללדת. נבראנו כך. יש בנו את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. יש בנו מיליון הורמונים מדהימים שבאמת משככים את הכאב. מאלחשים טבעיים שלא האמנתי עד כמה הם עוצמתיים באמת. ויש בנו את הכוחות הפיזיים. אנחנו משהו מדהים ותודה לאל שבראני אישה ותודה לאל שנתן לי את הזכות לחוות את החוויה הכי מדהימה ומעצימה עלי אדמות.