ענבר שלי נולדה בשבוע 37+3 בניתוח חירום ביום שלישי, 19.7, בשעה 20:38, ואם לא משפט אחד שאמר לי בעלי באותו בוקר "שגרתי" הלידה שלה הייתה לכל הדעות הופכת ללידה שקטה.

ענבר אותתה לי כמה ימים שמשהו רע עובר עליה בתוכי. שהיא במצוקה. שהיא צריכה כבר לצאת. אחרי חודשים שהרגשתי את הבעיטות והתזוזות שלה יום ולילה, פתאום הן נחלשו. הרגשתי לחצים ותזוזות איטיות עד כדי לא מורגשות. חשבתי שאין לה כבר מקום ולכן היא לא יכולה לזוז הרבה. בהריון אסור לחשוב, חייבים להיות בטוחים. אז חיפשתי בעיטה אחת כל חצי שעה וכשמצאתי- נרגעתי. ככה חלפו להם הימים כשענברי שלי נאבקת לחיות בתוכי. ואני בשלי. עבודה, ילדים, בישולים, ניקיונות, שיפוץ. 

 

ערב לפני הלידה שלה חיפשתי נואשות אחר תנועות וכשמצאתי אחת, הלכתי לישון רגועה. עם כל הניסיון שלי בהריונות ולידות (שני בנים בריאים, הריונות תקינים, לידות רגילות תקינות), לא האמנתי שמשהו רע קורה. אז המשכתי כרגיל, הרי אין לה מקום כבר בבטן אז הגיוני שהיא לא תזוז הרבה. למחרת בבוקר השגרה הקבועה: ארגון הילדים לגן, התארגנות לעבודה, נסיעה לגן. גם באותו בוקר לא הקפדתי לבדוק האם העוברית שלי זזה. והיא לא זזה. "אם משהו יקרה לה, אני לא אסלח לך בחיים", אמר לי בעלי בדרך לגן של הילדים. משפט שלחלוטין הציל לה את החיים.

 

באמצע הקפה של הבוקר בעבודה החלטתי ללכת להיבדק.

עברו 20 דקות מוניטור, שומעת כל הזמן את הדופק שלה. נרגעתי. האחות הגיעה. ביקשה שאשב עוד חצי שעה כי המוניטור לא אינפורמטיבי. אכלתי משהו מתוק. עדיין אין תנועות כמצופה. הופניתי בדחיפות למיון נשים, אולי שם המוניטור ישתפר. בבית חולים. אחרי עוד שעה וחצי של מוניטור כולל עירוי נוזלים עם סוכר ושתיה של ליטר מיץ ענבים, נכנס רופא שקבע שמפה אני לא יוצאת היום. המוניטור עדיין לא תקין וכבר השעה 16:00. משהו לא טוב קורה לעוברית. חייבים לסיים את ההריון.

חדר לידה. עדיין עם מוניטור לא תקין. שלושה רופאים מתייעצים מה לעשות. מחליטים על ניתוח- ללכת על בטוח. רבע שעה אח"כ מחליטים על זירוז כי לא מדובר בסכנת חיים. אחרי עוד חצי שעה של האטות בדופק העוברית הרופאים קבעו נחרצות- ניתוח חירום ועכשיו. 

 

בחדר הניתוח לבד, הבעל לא יכול להיכנס כי מדובר בניתוח חירום. הרדמה לעמוד השדרה, שוכבת עם ידיים מפוסקות, מביטה על התקרה. חושבת על הרגע שאראה את הנסיכה שלי, מקווה שהיא תהיה דומה לי. אחרי 20 דקות שהרגישו לי כמו נצח שומעת "מזל טוב". מזל טוב? לא שמעתי אותה בוכה. שוב "מזל טוב". הפעם שאלתי את הנוכחים מדוע היא לא בוכה. אינני זוכרת את התשובה שענו לי. השתיקה הרועמת הפחידה אותי עד מוות. סובבתי את הראש שמאלה. התקבצות של מדים ירוקים שמבשרים רעות. "רופא ילדים דחוף לחדר ניתוח".

 

הלב המשיך לדפוק חזק. הדמעות לא פסקו. יכול להיות שהיא לא בחיים? רואה יד לבנה כסיד מורמת ונשמטת שניה לאחר מכן כאילו מדובר בגופה. "היא חיה? תענו לי! מה האפגר שלה?". "הכל בסדר, היא רק צריכה חמצן שיעזור לה לנשום". פחדתי שהיא לא בסדר. "אני הולך לדבר עם בעלך" אמר לי הרופא. ידעתי שהיא לא בסדר. 

בחדר ההתאוששות הגיעה אחות בריצה לקחת לי דם. עוד לא ראיתי את ענברי שלי. בעלי ראה אותה קטנה (2.890 ק"ג) ולבנה מחוברת למכשירים. הסיוט של כל הורה. אני ראיתי אותה רק למחרת בצהריים בטיפול נמרץ בפגיה. קטנה ולבנה מחוברת למכשירים ולצינורות. כבר לא נותרו לי דמעות. לא רואה למי היא דומה, לא יכולה להניק אותה, לא יכולה לחבק, לא יכולה לנשק, לא יכולה להריח. 

 

התעלומה נפתרה: מתישהו במהלך ההריון (מניחה שבתקופה בה לא הרגשתי תנועות כרגיל) נוצר קרע בכלי דם שבחבל הטבור וענבר איבדה דם לתוכי. במקום 0.3% שכל עובר מאבד לתוך דם האם, היא איבדה 7%. כך היא נותרה ללא דם, ללא חמצן, ללא תנועות. לידה רגילה היא לא הייתה שורדת. אם לא הייתי יולדת אותה באותו יום (אולי אפילו כמה שעות אחרי) היא לא הייתה שורדת. לא היה לה כוח, לענברי שלי, לא היה לה חמצן, לא היה לה דם. היא עברה החלפת דם בטיפול נמרץ. הוציאו את הדם שלה, העניקו לה דם חדש וטוב. כמה התפללנו לשלומה. בכל יום ראינו שיפור. היא התחילה לנשום לבד ולאכול חלב שאוב שלי. בהמשך השבוע הוציאו לה את יתר הצינורות והמכשירים. התינוקת שלי חזרה לחיים. ענברי שלי היא נס. נס גלוי של אלוהים.

 

כבר עמדנו להשתחרר מבית החולים אבל אז בבדיקה ממש שגרתית מצאו שיש לה קטרקט בעין שמאל. זה מום מולד, לא בגלל מחלה ולא בגלל טראומת הלידה. בגיל 6 שבועות היא עברה ניתוח להוצאת הקטרקט ועדשת העין. היום, בגיל 4.5 חודשים, יש לה עדשת מגע אותה אני שמה לה בבוקר ומוציאה בערב. ועל העין הבריאה צריך לשים רטיה 4 שעות ביום. 

אבל ה-כ-ל מתגמד כשאנחנו יודעים שעשו לה החייאה בלידה ושהיא ההגדרה המילונית למילה "נס". 

סיפור הלידה שלה הוא נס. כל חיוך שלה, עיטוש, בכי, יניקה- הוא נס.