מופיעה אחות "תכף באים לקחת אותך" היא אומרת, ולרי מחוויר. "מה?! כבר?!" (השעה 08:00 בבוקר) "היו לך תשעה חודשים להתכונן, עכשיו אתה נזכר שאני צריכה ללדת"...

נכון שזה לא סיפור מרשים על לידה טבעית מדהימה,
אבל התוצאה הסופית זהה.
אני מקווה שזה יעזור לבנות להתכונן (על כל מקרה שיבוא)
ולדעת שזה לא נוראי כמו שמספרים. בשבילי בכל אופן.

בבוקר יום שני הגענו למיון יולדות, שם מדדו לחץ-דם וחום, לאחר מכן עליתי למחלקה,
שכנו אותי בחדר, חברו עירוי.
אני והאיש יושבים צוחקים, נזכרים בלידה של שי, חיכינו 4 שעות עד שלקחו אותי לחדר ניתוח אז.
מופיעה אחות "תכף באים לקחת אותך" היא אומרת,
ולרי מחוויר. "מה?! כבר?!" (השעה 08:00 בבוקר)
"היו לך תשעה חודשים להתכונן, עכשיו אתה נזכר שאני צריכה ללדת?!"
"לא חשבתי שזה יהיה כזה מהר" (סליחה שאני לא פילה וההריון שלי לא נמשך שנתיים, זה היה מספיק זמן בשבילך להכנה נפשית??)
מגיע סניטר ששואל אם אני זו שצריך לקחת לקיסרי
"כן" אני עונה
"אה! את זאת, עם התאומים!" הוא אומר
ולרי מחוויר שוב, על סף התעלפות, בטח באותם רגעים חשב על בריחה.
הסניטר בודק את התיק שלי ומוודא שאני לא זאת עם התאומים.
מגיעים לחדר הניתוח. קור אימים! מתחת לאפס, בחיי!
אני מכוסה בסדינית ורועדת כמו כלב בסיביר,
מרוב שרעדתי כ"כ מהקור, הביאו מכשיר חימום,
אחרי שנרגעתי קצת, בצעו הרדמה, (לא כואבת בכלל חשוב לציין!)
קטטר (שהייתי מתחברת אליו משבוע 30 בערך, אם היה אפשר, כי כמות הפעמים שרצים לשרותים היתה הזויה כבר..)
מכסים בסדינים. מסכת חמצן.
חמש דקות ואנחנו שומעים צווחות קטנות. 08:25 בבוקר.
היא בחוץ. הקטנה שלי בחוץ והיא בסדר.
אני בוכה. כל הרגשות של כל החודשים האלה מתנקזים לרגע של הצווחה הקטנטנה הזו.
מרגש כל פעם מחדש.
בזמן שהוציאו אותה, הייתה הרגשה לא נעימה של לחץ.
הראו לי אותה עטופה כולה, כמו סבתא קטנה. ריחנית. מדהימה.
ולרי יוצא איתה לתינוקיה,
כשהוא בדרך החוצה אני נזכרת לצעוק לו "לא לחסן! לא מטרנה! לא מוצץ!"
זהו, אפשר לנוח עד שיסיימו לתפור. אני כ"כ עייפה פתאום. ורעבה!
מעבירים אותי למיטה שלי וזזים להתאוששות. זה המקום הכי שנוא עלי,
שעמום רצח במשך שעתיים! אין מה לעשות רק לבהות בשעון ובאחיות שמסתובבות שם.
מזריקים מורפיום שנתן מה זה בראש!
סבא'לה ששכב לידי קדח לי במשך 40 דק' על ניתוח שעבר עד שהגיע האחות וסגרה את הוילונות..
אני מתפללת שהזמן יעבור מהר יותר, והוא לא.
שעתיים אחרי אני מועברת למחלקה. הפיטוצין שנותנים לכיווץ הרחם מתחיל להיות מורגש, ממש צירים.
כואב-כואב-כואב. במשך שעתיים.
שש שעות אחרי הניתוח אני קמה ומתיישבת. מתחילה להתהלך.
ולרי הביא לי אותה להנקה. הקטנה שלי למדה מהר את העניין
אבל החלב הגיע רק ביום הרביעי.
אני חושבת שעשיתי בחוכמה שבקשתי שלא יתנו לה מטרנה,
כשאני נזכרת בלידה של שי ובניסיונות הפאטתיים שלי להניק אותה, אני חושבת שזה מה שהרס לנו את ההנקה, היא פשוט קלטה שיש צורה פשוטה יותר לאכול..
נועה היתה איתי בביות חלקי מ 10 בבוקר עד 22 בלילה והייתי הולכת לתינוקיה בלילה להניק.

הכל היה טוב הרבה יותר אם לא הייתי מצטננת שם מהקור..גם ההחלמה היתה פשוטה יותר.
בהתחלה התחיל כאב בגרון, יום למחרת עבר לשיעול (וייזמיר איזה כאבים להשתעל..)
אבל בכל זאת השתחררתי אחרי ארבעה ימים כשהרגשתי כבר טוב.
אני זוכרת שעם שי ההחלמה היתה הרבה יותר פשוטה (כי לא הייתי חולה!!!!!).

נועה'לה  מחר בת חודש. תינוקת מדהימה,
אני חושבת שזה טבעי להשוות (במידה ויש ילדים גדולים יותר כבר)
והיא כ"כ נוחה וכייפית! שי בזמן הזה כבר צרחה את נשמתה (וכך זה נמשך עד גיל שבעה-שמונה חודשים).
אנחנו ישנים בשינה משותפת וזה מדהים כמה זה קל בלילות!
היא לא צורחת אף פעם, מגרגרת לה ואני מתעוררת ומניקה בשכיבה וממשיכה לישון,
וכשהיא שבעה היא פשוט נרדמת. חלום!