״אל תפחד מעל ראשך יש מלאכים ואתה תמיד תהיה גיבור של אמא״.

לקח לי כמעט חודשיים לכתוב את סיפור הלידות שלי... 

לפני שנתיים גיליתי שאני בהריון שני, סבלתי מבחילות והקאות ברמה שהייתי מתאשפזת , קיבלתי כדורי זופרן וחשבתי שהחיים שלי חוזרים אליי.

אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות עבורי, בשבוע 18 התחיל לי דימום , הרופא במיון קבע שיש לי שליית פתח חלקית והיפרדות.

אני לא אשכח את אותו יום שישי שהוא אמר לי: 

״ תבקשי שיכינו לך תיק את נשארת איתנו אם הדימום יחמיר אנחנו יכולים לאבד גם אותך וגם את הילדה״.

יצאתי מהבדיקה בוכה, מתקשרת לאמא שלי ולבעלי שישמרו על עמנואל הקטנה שלי שבבית.

 

לא פחדתי מהאשפוז כמו שפחדתי מה יהיה עם עמנואל שלי, היום שלי היה סובב סביבה, היא כל כך קשורה אליי כאילו לא ניתקו את חבל הטבור שהיא נולדה. 

הייתי מאושפזת כמעט חודשיים,לא מסוגלת להרים את הבת שלי, מתקלחת בהשגחה בלי מים חמים, אפילו החליפו לי מזרן למזרן ביצים כדי שלא יהיו לי פצעי לחץ בגלל שכיבה ממושכת.

 

במהלך האשפוז הדימום היה בא והולך, הייתי עולה ויורדת מהמחלקה לחדר לידה , עד שיום אחד התחיל דימום כבד העלו אותי לחדר לידה.

אני זוכרת מלא רופאים ואחיות בחדר כל אחד צעק משהו אחר , התחילו לקחת לי בדיקות , איבדתי המון דם.

 

הדבר היחיד שעבר לי בראש היה: ״אני לא מסוגלת לאבד את הבנות שלי, אחת כועסת עליי כי חושבת שנטשתי אותה ואת השניה הגוף שלי לא מסוגל לשמור בפנים״.

כל חצי שעה בדיקת דם, מאבדת המון דם, ההמוגלובין ירד ל6 , מעלים אותי לטיפול נמרץ , בטיפול נמרץ מטשטשים אותי וקר לי, אמרתי לבעלי :״ תביא לי את עמנואל אני צריכה להיפרד ממנה , אני חייבת לראות אותה״ בעלי התחיל לבכות וישב על הרצפה ,ומאותו רגע הייתי מטושטשת כי הייתה לי תגובה למנות דם והיו חייבים לטשטש אותי.

 

אחרי כמה שעות הרופאים מודיעים לבעלי שהמצב של שתינו יציב אבל הימים הקרובים הם אלו שיכריעו.

המצב מסתדר ואני חוזרת למחלקה עד שיום אחד אני מרגישה כאב חד , אני יודעת איך מרגישים צירים אבל אני רק חודש שישי והתינוקת קטנה.

״לא לא אני מדמיינת זה בטח יעבור״ , אחרי 3 דקות עוד כאב, לא יכולתי לעמוד בכאב צילצלתי לאחות בפעמון, מעלים שוב לחדר לידה.

הרופאה מסבירה לי שיש צירים וירידת מים, התינוקת חייבת לצאת.

אני מבינה שהתינוקת לא תשרוד את הלידה, היא כל כך קטנה, הריאות שלה לא מפותחות.

בחיים שלי לא בכיתי כמו באותו רגע, בכי עם קול וצעקות.

 

״אני מצטערת , סליחה שלא הצלחתי לשמור על הילדה שלנו בפנים, סליחה״ אמרתי לבעלי ובכיתי .

בעלי ענה לי בקול צרוד:״ סליחההה?!? אני צריך להגיד לך סליחה ותודה- תודה שאת מקריבה את חייך וסובלת כדי להעניק לי משפחה וילדים וסליחה שאני לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לך״.

 

הוא רק לא יודע כמה הוא עוזר,כמה אני מודה לאל שזכיתי בו.

״הגיע הרגע ללחוץ״ הכריזה הרופאה, אני לוחצת ובכל לחיצה מבקשת סליחה, ואז יוצאת תינוקת קטנטנה במשקל 550 גרם.

״תגידי לי שהיא נושמת , אני רוצה לראות אותה״, ביקשתי.

הרופאה הורידה את ראשה ואמרה שהיא מצטערת.

״מצטערת היא לא שרדה את הלידה״.

ואיך אני אשרוד בלעדיה ?!? 

״סליחה״!!! - צעקתי ואיבדתי את ההכרה.

הבטחתי ששום לידה שקטה לא תהיה כאן, את הצעקה שלי כולם ישמעו.

 

חזרתי הביתה ביידים ריקות מתינוקת אחת  אבל מהר הם התמלאו בחיבוק של עמנואל.

״תודה שנתת לי אותה״ מילמלתי והבטתי לשמיים.

הייתי מלאה בכאב וכעס.

 

אחרי כמה חודשים החלטתי שאני נוסעת לאומן , להסתכל לכאב בעיינים, לנסות להחזיר את האמונה שאבדה.

טיסה לאומן נקבעה לתאריך שהיה תאריך הלידה המשוער. 

באומן נדרתי שאני אחמיר בשמירת נידה למרות הקושי ( ביוץ לפני הטבילה). הרבנית הסבירה שיש ספר ששואלים שאלה ומקבלים תשובה , שאלתי אם עוד 9 חודשים אזכה לקבל ילד. הספר נפתח על פרק בנים. 

 

9 חודשים אחרי, בסקירה המוקדמת התבשרנו שיש לנו בן בדרך.

פתאום הכל התחיל להתחבר, גם שם הרחוב של המקווה שטבלתי בו - ״בן נתן״.

במהלך השקיפות גילינו שיש שוב שליית פתח כל כך פחדתי ששמעתי את המילים האלו,ההריון הוגדר כהריון בסיכון גבוה, הייתי מזריקה פרוגסטרון כל שבוע, אפילו לקחנו רופא פרטי, יותר נכון בעלי לקח , בלעדיו לא הייתי מצליחה לעבור את מה שעברתי ולקום מחדש.

 

לאט לאט התקדמנו בשבועות, בשבוע 26 התאשפזתי עם דימום, כאן הכל חזר אליי כי בשבוע הזה איבדתי את הבת שלי , קיבלתי צלסטון להבשלת ריאות והתפללתי לחזור הביתה וכך היה , הדימום נעלם.

 

בגלל העבר שלי ובגלל השלייה וחשש מהיפרדות קבעו לי קיסרי לשבוע 36.

אבל שוב להקב״ה היו תוכניות אחרות,בשבוע 35 התחיל לי דימום הלכתי למיון הם רצו לאשפז בגלל שראיתי שהדימום נעלם החלטתי לחזור הביתה ולנוח.

יום למחרת , ב19/12 נכנסתי לשירותים והרגשתי ״ פלאק״ נפתח לי ברז של דם, צעקתי לבעלי שיזמין אמבולנס.

הגיע טיפול נמרץ, בשעה 10:10 מקבלים אותי לחדר לידה, מלא רופאים תוך כדי מנסים להסביר לי שאין זמן וחייב ניתוח במיידי.

מוציאים עבורי בכירים מניתוח כי הניתוח הוא מסובך יותר בגלל השלייה וחשש לשלייה נעוצה. 

מחתימים אותי על מנות דם ועל אפשרות של כריתת רחם בגלל המצב שלי,מסבירים שאני יכולה לדמם למוות ולא לצאת מהניתוח.

אני נכנסת לחדר ניתוח, גוזרים לי את הבגדים ,מחליטים על הרדמה כללית ככה שגם בעלי לא יכל להיות איתי.

 

״ תשמור על הילדים״ ביקשתי מבעלי, הוא צעק עליי ואמר שאני לא הולכת לשום מקום , שהספיק לו פעם אחת שהוא כמעט איבד אותי. 

באותו רגע עברה לי בראש רק אותה שורה מהשיר : ״אל תפחד מעל ראשך יש מלאכים ואתה תמיד תהיה גיבור של אמא״.

הרי יש לו מלאכית פרטית משלו, אחותו ששומרת עליו.

 

בשעה 10:45 תוך חצי שעה נולד הנסיך שלי, שבוע 35 ,2700 גרם, היינו קצת בפגייה ,הניתוח עבר בשלום ולא הייתה נעיצות.

״ויקרא שמו בישראל״

- יהונתן רפאל.

ה׳ נתן לנו מרפא ללב אחרי מה שעברנו.

 

השמות של הילדים שלי מסכמים בשבילי את כל המסע הזה: עמנואל -ה׳ תמיד איתי למרות שלפעמים ניראה שלא.

ויהונתן רפאל - ה׳ לא שוכח אף אחד.

באומן הבטחתי לקב״ה שאם הכל יעבור בשלום אני אפרסם את הניסים שהוא עשה איתי,

אז תודה לך ה׳ על הניסים שעשית איתי ,תודה שזכיתי לשמח את בעלי , תודה שזכיתי לקדש את שמך, תודה על כל הדברים שעברתי , כן גם הקשים שבהם.