סיפור הלידה של עמית - הבת של ניקול ישר מנהלת ועורכת הפורטל.

הסיפור בעצם מתחיל כמה שבועות לפני הלידה. כבר משבוע 28 התחלתי להילחץ שעמית לא התהפכה עם הראש למטה. לא רציתי שידור חוזר של ניתוח קיסרי כמו בלידה הראשונה של מאי. כל כך רציתי לידה שתתפתח באופן טבעי – אולי אפילו בלי אפידורל (אם הייתי עומדת בזה...). 

הסיפור בעצם מתחיל כמה שבועות לפני הלידה. כבר משבוע 28 התחלתי להילחץ שעמית לא התהפכה עם הראש למטה. לא רציתי שידור חוזר של ניתוח קיסרי כמו בלידה הראשונה של מאי. כל כך רציתי לידה שתתפתח באופן טבעי – אולי אפילו בלי אפידורל (אם הייתי עומדת בזה...).  אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. בכל ביקורת אצל הרופא "מצג עכוז", אבל הרופא הוסיף "אל תהיי פולניה, היא עוד תתהפך את תראי. תבואי בשבוע 33 וכל יהיה בסדר". אז זהו, ששום דבר לא השתנה בשבוע 33.

בהמלצתן של מנהלות הפורום החביבות, יונת, חמוטל, סיגל עברתי מדיבורים למעשים. עמידת נר במיטה כשהבטן חונקת את הנשמה, עמידות "אללה אכבר", אפילו הפכתי את התמונות של הילדים שלי כשהיו תינוקות...בשבוע 35 התחלתי בטיפול הומאופטי שהומלץ לי להיפוך העובר. התחלתי טיפול בדיקור סיני במדיטף אצל רויטל לב-ארי. רויטל נתנה לי גם מוקסה לעשות כל יום בבית. טיפול עם מוקסה עוזר במקרים רבים להפוך את העובר. המוקסה - מעין סיגר שמדליקים ומחממים באמצעותו נקודות מסוימות בגוף. במקרה שלי – באזור הברך ובאצבע הקטנה בכף הרגל. הייתי צריכה עזרה עם המוקסה כי עם הבטן שהייתה לי היה לי ממש קשה להגיע לאצבע הקטנה של הרגל. רונן עזר לי יום אחד וסירב בהמשך. המוקסה מעלה עשן מסריח (שילוב של עשבים) ובכלל הוא טען שאני פרימיטיבית ועושה שטויות וששום דבר לא יעזור. בנוסף לכך התהפכתי יום יום עם הראש למטה. הכנסתי לסלון כיסא שיזוף שיש לנו בגינה, השענתי על הספה כך באלכסון ונשכבתי עם הראש למטה למשך כרבע שעה. ממש לא נעים, הבטן לוחצת על הריאות, קשה לנשום. באחת הפעמים הרגשתי כאילו הבטן ממש נבלעת לי בגוף, נבהלתי וקמתי וראיתי שהכל בסדר ואני עדיין בהריון :-).

מה לא עשיתי כדי שתתהפך??? מה אני אגיד לכם, בבית חשבו שאני פסיכית.

בסך הכל רציתי ללדת לידה רגילה ספונטנית, אבל זה לא הלך.

הרופא שלי כבר שלח אותי לקבוע תור לקיסרי. הסתובבתי עם ההפניה שבוע וחצי בתיק כדי לסיים כל מיני דברים שהיה עלי לעשות. זה היה חוה"מ פסח והיו כמה הפנינגים בהם השתתפנו והיה לי חשוב להספיק הכל. כשסיימנו הכל הגעתי ביום שני לליס וקבעתי תור לניתוח ביום רביעי. היה חשוב לי לקבוע תור מראש כי בלידה של מאי מאחר ולא נקבע תאריך מראש לא נתנו לרונן להיות איתי בחדר ניתוח.

באותו יום כבר עשו לי כל מיני בדיקות לקראת הניתוח. סוג דם....והזמינו אותי ל 7:00 בבוקר ביום רביעי. קצת מוזר לדעת בדיוק את תאריך הלידה. למרות שגם מאי נולדה בקיסרי, הניתוח לא נקבע מראש אלא ביום הביקורת הוחלט לנתח באותו היום. לילה לפני, היה לי קשה לישון. קמנו בבוקר מוקדם, נישקנו את הילדים (נשארו בבית עם המטפלת) ויצאנו.

הגענו לליס, קיבלו אותי מיד לפרוצדורה הרגילה, בדיקת שתן, מוניטור, החדרת מחט לעירוי בוריד וקבלת נוזלים, גילוח אזור החתך...להפתעתנו, אמרו שכבר מעבירים אותי לחדר ניתוח. הייתי בטוחה שייקח לפחות עד הצהריים. גלגלו אותי ברחבי בית החולים לעבר חדר הניתוח, הייתי מחוברת לאינפוזיה של נוזלים. הגענו לחדרי הניתוח ושמו אותי ליד הפתח של החדרים. לבד!!!! אוף, אני בלחץ, מתרגשת ושוב אני לבד. למה לא נותנים לרונן להיות איתי??? מדי פעם נפתחת דלת ואני רואה את רונן לבוש במדים מצחיקים צהובים של חדר ניתוח, עם כובע מצחיק על הראש. הוא מבקש להיות איתי אבל לא נותנים לו. אומרים לו לחכות בחוץ. רופאים יוצאים ונכנסים מחדר הניתוח, חלקם מחייכים אלי או אומרים שלום, אבל אני עדיין לבד. הייתי גם קצת מקוררת והאף שלי סתום וזה מאוד הציק לי. ביקשתי מאחד האחראים טיפות אף, אבל לא היה להם. נו באמת, בית חולים כזה גדול ואין לכם טיפות אף??? האמת היא שהכנתי לקחת איתי אבל לא זכרתי אם שמתי בתיק או לא. כשביקשתי מרונן שיוציא אותם מהתיק הוא לא מצא (גברים, אי אפשר לסמוך  עליהם...) רק יום או יומיים אחרי מצאתי אותם בתיק בדיוק במקום שביקשתי שיחפש.

אני שומעת על ניתוח קיסרי דחוף שצריך להגיע ומתחילה להתבאס שידחו אותי ליותר מאוחר. אני כבר מתה להיות אחרי, להירגע שהכל בסדר. אבל פתאום מחליטים שקודם אני כי השניה עדיין לא מוכנה. מכניסים אותי לחדר ניתוח. מתחילים להכין אותי להרדמה האפידורלית. לחיצות בעמוד השידרה והתעסקויות שם. הרדמה מקומית שהאפידורל לא יכאב ואח"כ גם אפידורל. אני משקשקת מפחד שיחדירו לא טוב את המחט (כמו שקרה לגיסתי) וגם רועדת מקור בגלל הקור המקפיא בחדר ניתוח. אני כל הזמן מפחדת שישכחו  לבצע את האיסוף דם טבורי ודואגת לערכה של תא לחיים. 

זהו, גמרנו עם ההרדמה ועכשיו הכניסו את רונן. איזו הקלה.  רונן מחזיק לי את היד, הרופאים מתחילים לחתוך ואני לא מרגישה כלום. רק בלחץ ורועדת מהקור ומההשפעה של האפידורל. רונן יושב לידי מאחורי הפרגוד ששמו כדי שלא אראה. אני מוודאת שיחתכו בקו הצלקת של הניתוח הראשון ושלא ישכחו את הדם הטבורי. בשלב האחרון של הניתוח, רונן וד"ר המרדים קמים ורואים איך מוציאים את עמית מהבטן. יש לו אומץ לבחור שלי, לא נראה לי מראה מלבב כשכל הבטן פתוחה.

 

עמית נולדה ב-9:48 במשקלה פספוסי של 2.530 ק"ג.כמו שתיארתי לעצמי, הראו לי אותה לשניה, יש לי דמעות בעיניים, רונן נותן לי נשיקה ויוצא איתה.

והתחילו לטפל בי,תפרים....אני עוד פעם לבד בחדר ניתוח, רועדת. כל זמן הניתוח חשתי באי נוחות בגלל האף הסתום. אחות שמה עלי סדין חם אבל עדיין אני רועדת. אני לא מרגישה טוב יש לי בחילה והאחות אומרת לי תקיאי. לעזאזל איך את רוצה שאקיא כשאני שוכבת על הגב ולא יכולה לזוז. היא אומרת לי לסובב את הראש הצידה ולהקיא. ניסיתי, השתעלתי קצת, הרגשתי שאני עוד מעט נחנקת. איכשהו התגברתי על זה. נו שיגמרו כבר להתעסק איתי!!!! כל התהליך הזה של התפירה לוקח יותר זמן מהחלק הראשון עד ללידה של עמית. ממש לא נעים. חוסר אונים, אני לא בשליטה. אני שונאת להיות כך.

 

אחרי הניתוח שעתיים בחדר התאוששות. נתנו לאמא שלי ולרונן להיכנס בהתחלה לכמה דקות ואח"כ התייבשתי לבד. את עמית בטח שלא נתנו לי. הכאבים מתחילים, אני מבקשת משכך ונותנים לי זריקה. ככה בערך שלוש פעמים עד שמנת הסמים שיועדה לי נגמרה.

השפעת האפידורל מתפוגגת וכל הגוף שלי רועד- זה חלק מתופעת הלוואי של ההרדמה. זה ממש סיוט, הגוף רועד ומקפץ בלי שאני יכולה לעצור את זה וזה ממש מאמץ את השרירים ומתיש. רק כשנותנים לי קצת מורפיום הרעד הלא רצוני נרגע קצת. אני חושבת שזה קצת מטשטש אותי. איזו הקלה.
הועברתי למחלקה מההתאוששות ושוב סירבו לתת לי את עמית.ביקור רופאים....חיסונים....ב- 16:00 קמתי להתקלח. כאב מאוד אבל הצלחתי כי ידעתי שעוד מעט יביאו את עמית. ואכן הנסיכה הגיעה 6 שעות בערך אחרי שנפרדנו. היא ישנה.
לקחתי את התרופות ההומאופטיות שהכנתי בהמלצת חמוטל, לקחתי אופטלגין כל 4 שעות אז למרות שכאב, (פחות ממה שציפיתי) תפקדתי די יפה. התהלכתי במחלקה. ניסיתי להניק.

בלילה שכחו להעיר אותי להנקה, אבל התעוררתי ב 1:00 ובאתי להניק. עמית לא ממש ינקה, לא תפסה טוב את הפיטמה ונרדמה.
למחרת הייתי בהדרכה של אסתר, יועצת ההנקה של ליס ואחרי שעברתי לבייבי ליס אסתר גם באה לחדרי לייעוץ אישי. לא כל כך יצא לי חלב וקשה היה לעמית להתחבר לפיטמה. היא טענה שבגלל שמדובר בקיסרי יש לפעמי עיכוב ביצירת החלב של יום. למרות כל זאת ניסיתי כל הזמן להניק את עמית ולא נתתי לה כלום.

גרף המשקל שלה היה בירידה כל הזמן. למחרת הגיעה אלי שוב יועצת הנקה שראתה שעדיין יש לי רק טיפות קולסטרום ואמרה שאולי לא תהיה ברירה ואצטרך לשלב תמ"ל (היועצת בעצמה), די התבאסתי.
אח"כ היה איזה אירוע של בדיקת סוכר שהיתה מאוד נמוכה, אפילו פעמיים ולא ידעו אם המכשיר לא תקין או הסוכר באמת מאוד נמוך. שלחו דם למעבדה ובסוף קיבלנו תוצאה תקינה. אבל השקילה בלילה די הלחיצה אותי. היא ירדה כבר ל 2.310 .
הייתי כבר די מבולבלת, אני רואה שמי יודע מה חלב לא יוצא, אני לא יודעת מה עמית מקבלת מהמציצות הקצרות שהיא כן לוקחת...באמצע הלילה השלמתי לה ארוחה עם תמ"ל.

למחרת בבוקר שוב בדיקות, חום גוף שלה היה נמוך מדי 36.1 שצריך להיות מינימום 36.3 קצת צהובה, משקל 2.270 היינו אמורים להשתחרר אבל את עמית סירבו לשחררעם הנתונים האלה וביקשו להקפיד על ההזנה...גם אם מדובר בתמ"ל. היא מאוד קטנה ולא מצליחה לשמור על חום הגוף ומתחילה להתייבש. דווקא יום קודם הרגשתי שיש שיפור בתפיסה שלה את הפיטמה. אבל היום ממש סיוט. היא כל היום ישנה, די אפטית. שאבתי חלב כדי להגביר גם את התפוקה והכוונה הייתה שעמית תינק ובסוף תקבל את השאוב אבל היא כל הזמן ישנה. לא מתעוררת. אני ממש נאבקת איתה יחד עם האחיות להעיר אותה כדי שתאכל. היא אכלה בינתיים שתי ארוחות שילוב של חלב שאוב בבקבוק (כל הזמן אני גם סוחטת חלב לכפית ונותנת לה כדי לעורר אותה...ללא הצלחה)+סמילאק. כדי להגיע לכמות גדולה יותר. כי בשאיבה שלי אני מקסימום מצליחה לשאוב 15.

זהו, עכשיו אני כאן. עמית ישנה כמו כל היום מהלילה. הניתוח עבר עלי ממש בסדר. התאוששתי די מהר, אני בלי משכחי כאבים...אבל עמית מדאיגה אותי. הישנוניות הזו והאפטיות מדאיגה אותי. שלא נדבר על הבאסה עם ההנקה.
אני מקווה שבכל זאת תעלה היום קצת במשקל והלחץ ירגע ונצליח לחזור להנקה כי היא כבר תפסה יפה אתמול.

 

היום עמית בת שנה וחודשיים ואני רוצה לסכם את סיפור הלידה או בעצם סיפור ההנקה שלה.

נלחמתי מאוד להצליח להניק אותה. את ההצלחה אני חבה לחמוטל אייזקס המדהימה שתמכה בי טלפונית כל יום, לפעמים מספר פעמים ביום. כל פעם שהייתי על סף ייאוש היא הראתה לי את חצי הכוס המלאה, את השיפור שעברנו עם ההנקה מאז השיחה האחרונה.  גם יוליה רבינוביץ מנהלת הפורום סייעה לי טלפונית ועל גבי הפורום.

בחודש הראשון בעיקר שאבתי לעמית. אחרי כחודש בעזרתה של יועצת הנקה הצלחתי לחבר את עמית בעזרת פיטמת סיליקון והיא יינקה סוף סוף ממני. די מהר אמרנו שלום לפיטמת הסיליקון שמאוד הציקה. אבל....עמית פצעה אותי ללא הפסקה. היא לא תפסה נכון ופשוט כאב לי. הייתי מניקה וסובלת. בלילות הייתי שואבת וכך הייתי נותנת לפטמות קצת להתאושש. עד ששוב הבאתי את יועצת ההנקה ובעזרתה עמית שיפרה את אחיזתה וההנקה התחילה לעבור חלק. בלי כאבים, בכיף....חבל שלא הזמנתי אותה קודם.

היו עוד כמה אירועים של סתימות של צינוריות חלב. עליהן התגברתי בהמלצתה של חמוטל עם תרופות הומאופטיות ובעזרת עמיתוש – פותחת הסתימות. אבל בסה"כ אחרי כל הקשיים זכיתי להניק את עמית כמעט עד גיל שנה.

בערך בגיל 7 חודשים התחלתי לנסות לתת לה תמ"ל בהתחלה היא סירבה ואחרי מספר נסיונות התחילה לאכול בקבוקי תמ"ל בשילוב עם ההנקה.

לקראת הסוף דילגנו על ארוחות כל פעם ויתרנו על ארוחה אחרת ולמרות שמבחינתי הייתי ממשיכה להניק אותה בבוקר או לפחות בלילה. היא פתאום כבר לא רצתה יותר. סובבה את הראש.

עד עכשיו נצבט לי הלב על התקופה המדהימה שהסתיימה לה.

לסיכום בנות, עם ניסיון של שניים שלא הצלחתי להניק ואחת שנלחמתי כדי להצליח – זה הכיף הכי גדול וגם אם לא תמיד הולך חלק אם מתעקשים, בסוף זה מסתדר.

"אין דבר העומד בפני הרצון" אם התמ"ל לא היה עומד לנו כל הזמן מול העיניים היינו מיניקות ביתר קלות.

אבל אם אתן מתקשות.... תזמינו יועצת הנקה, חבל להתמהמה ולסבול סתם. מישהי פעם אמרה לי "יועצת הנקה תעלה לך פחות מהכסף שתוציאי על תמ"ל" אז גם כלכלית זה בהחלט משתלם.

 

בהצלחה לכולן.