חשוב לי לשתף אתכן ואתכם בסיפור הלידה שלי ושל אלה. אתן מוזמנות ומוזמנים להתלוות אליי למסע.

 

שאלה מצוינת. קודם כל יש בי צורך פנימי חזק לספר את הסיפור לרבים, ואיני יודעת מהיכן מגיע בדיוק. שנית, בתור מישהי שמוקפת הרבה שנים בנשים בהריון וגם לאחר לידתן, אני שומעת סיפורי לידה רבים. בעיקר על לידות בבתי חולים כמובן, וגם אני לא חשבתי עד לפני שנתיים על הלידה שלי בקונסטלציה אחרת. אז חשוב לי לאפשר לכן נקודת מבט אחרת על לידה, על איך היא מתרחשת ומה קורה במהלכה, ועל החלק שלכן בלידה ולא פחות חשוב - בהכנה שלכן ושל בני זוגכן אליה.

 

בעבודתי עם נשים בהריון ידעתי שתנועה בהריון ובלידה היא הכרחית והגיונית. אבל לא ידעתי להסביר למה. את הספר "לידה פעילה" של ג'נט בלאסקאס התחלתי לקרוא כבר לפני מספר שנים על מנת להרחיב את ידיעותיי בתחום ההריון והלידה. בעת הקריאה למדתי דברים שלא ידעתי קודם שביססו את תחושותיי מהמקום המדעי וההסטורי (כמו התנוחות בהן משתמשות נשים שיולדות ואין להן בית חולים להגיע אליו או מה עשו נשים הרבה לפני שהיו בתי חולים, מדוע מבחינה פיזיולוגית הלידה מתקדמת מהר יותר בהישענות לפנים והיכן תחושת הבעלות והאחריות על הלידה אצל נשים פעילות בלידתן יותר או פחות).

 

ואז נסענו אוהד בן זוגי ואני ללמוד בלאוס בקורס מתקדם לעיסוי תאילנדי. פגשנו שם אנשים ונשים נדירים מכל העולם שהרחיבו את אופקיי בכל הנוגע לחיים. אחת מהן היתה מורה ליוגה מגרמניה שהגיעה לקורס עם בן זוגה בשבוע ה-22 להריונה ותיכננה ללדת לידה במרכז של קולגה ביוון, הם סידרו לעצמם מבעוד מועד מיילדת והתכוננו ללידה טבעית כמובן. ואכן כך היה. היא הראשונה שפגשתי שלא ילדה בבית חולים.

 

לאחר שחזרתי לארץ, ידעתי שעכשיו זה הזמן ומצאתי לי את השותף איתו אני רוצה חיים משותפים, ואותו אני רוצה לאב לילדיי. (כן זה אוהד כמובן...) נכנסתי להריון זמן מועט לאחר מכן. בשבוע העשירי להריון השתתפתי בכנס לפיזיותרפסטים בנושא רצפת האגן, בו הרצה ד"ר אבנר שיפטן, אחד מבין שלושת הרופאים בארץ שמיילדים בבית. במצגת בנויה היטב הציג לנו את הסטטיסטיקה של לידות הבית בארץ וכמה נקודות שנגעו בי:

 

·         דימום היולדת קטן יותר

·         פחות קרעים בנרתיק

·         פחות צורך בזירוזים

·         מכשירים (ואקום/ מלקחיים)

·         פחות ניתוחים קיסריים

·         תחושת הביטחון והאינטימיות של היולדת גבוהה

·         לא פחות חשוב - שיעור נמוך יותר של ציון אפגר נמוך

 

בסיום הרצאתו הודיתי לו באופן אישי והודעתי לו שאנחנו עוד נפגש.

 

אני מחזירה אתכן אחורה בזמן, מהכנס עם ד"ר שיפטן בשבוע 10 לשבוע 6. באותו השבוע נפגשתי עם קבוצת ההתמקדות שלי (שיטה שנקראת Focusing ) ובמפגש פניתי לגופי פנימה, עצרתי והקשבתי. ראיתי את רחמי, בעלת דופן עבה ובתוכה משהו קטן מעט מואר, עם ידיעה שזה חי, גדל ומתפתח. ראיתי את כל זה בצבעי חום, כתום, באור קלוש, נעים וחם. כשפניתי אל עוברי לשאול לשלומו, איכשהו השאלה יצאה ממני בלשון נקבה. "מה שלומך?" הופתעתי וחיכיתי. היא ענתה לי מיד ובביטחון גמור: "טוב אמא, מה שלומך?" מאוד הופתעתי וצחקתי לנוכח התשובה ואופיה, כאילו היא מכירה אותי שנים, נוכחות קלילה, חברית ואוהבת. תחושה שהיחסים הללו קיימים ביקום כבר המון זמן.

לכל אורך ההריון המשכתי ללמד את הקבוצות שלי, לטפל וגם לנוע בעצמי וכמובן למדוט. עם התקדמות ההריון הקצב שלי הואט, קצב החיים, קצב העבודה, אפשרתי לעצמי להיות עם ההריון, עם העוברית שלי, לנוח מידי פעם וגם לרקוד איתה. לשמחתי ולמזלי יש לי בן זוג שתמך בי ובמה שעברתי בהריון ואיפשר לי את כל זה ועל ידי כך באמת להיות נוכחת בהריון המיוחד הזה.

הנה קטע אלתור - בעצם זזתי איך שנעים לי באותו שלב, שבוע 22. הבנות שמתאמנות איתי בטח יזהו הרבה מהתנועות שאנחנו מתרגלות יחד בשיעורים שלי.

 

ב-10.6.13 פתחתי את יומני, הרגשתי צורך לכתוב: "אני עומדת להיות אמא, אני עומדת להיות אמא..." 14 פעמים כך יצא. סיימתי ב-"אני אמא לילדה שלי".

 

ב-12.6.13 יום רביעי ב-1:30, התעוררתי עם כאבי מחזור קלים, בתוך תוכי הבנתי שזו ההתחלה וחשבתי שיש לי עוד הרבה זמן ואני אמורה להמשיך לעסוק במה שאני עוסקת (כלומר לישון). תוך דקות ספורות של התהפכות מצד לצד הבנתי שלא אוכל יותר לשכב והלכתי לחדר האמבטיה עם הטלפון. קודם כל התרוקנתי בשירותים... (בדיעבד – עוד סימן שזוהי הלידה). הכאבים התגברו בעוצמתם, מדדתי בסטופר: דקה ציר ודקה הפסקה. הממ. אוקי. זה לא אמור להיות 5 דקות בשלב יחסית מתקדם?... המשכתי לנוע, על שש. התקשרתי לרונית המיילדת, נושמת ונעה קדימה ואחורה. היא נתנה לי את מספר הטלפון של מיכל (המיילדת המחליפה) כי זה היה בדיוק היום בו בנה התחתן וידענו שלא תוכל לבוא. מיכל אמרה שאיך שזה נשמע לה, זו עוד לא בטוח לידה ויכול להיות שהרחם מכינה עצמה וזה ישכח. "אם יתגבר תתקשרי". התחושות התגברו מהר בעוצמתן. סידרתי את המזרן והסדין על הרצפה, והספקתי להדליק נר אחד – כל זה בין ציר לציר. 

 

זהו, הרגשתי שאני זקוקה לו – הערתי את אוהד "ממי, יש לי צירים". הוא התעורר קצת בבהלה ובלבול. אמרתי לו שאני זקוקה לו ובאמת רק אז הזדקקתי לו. חזרנו לשירותים, התיישבתי על האסלה, רק שם מצאתי יכולת התמודדות טובה, הרגשתי שאני זקוקה למקום לבטן, לנשום ועל הרצפה בשש כבר לא התאים. הורדתי אותו מולי על ברכיו ונשענתי על כתפיו. נעתי קדימה ואחורה. ניסיתי לנוע מעגלים (הקורטקס הקדמי עדיין פעל) ומצאתי את התנועה מעושה, חזרתי למה שהרגיש לי בבית. גם כותונת הלילה התעופפה ממני בשלב הזה. כל פיסת בד על עורי – מיותרת.

הכאב היה רחב ומפושט בבטן תחתונה ובגב התחתון, חזק ומתחזק. אוהד התקשר למיכל כי אני כבר לא יכולתי לדבר. היא יצאה לדרך. אוהד מספר שמעט לאחר מכן ביקשתי שיקרא לנטע (חברתי והדולה שלי), את זה כבר לא זכרתי.

מיכל הגיעה ואני זוכרת אותי על הרצפה על האמות ומרגישה אותה מנטרת את אלה מעל הבטן התחתונה שלי. היא ביקשה שנעבור לחדר הטיפולים (שם תיכננתי ללדת והמזרן חיכה לי) וכשקמתי ראיתי שאני מדממת מעט, ראיתי ושמתי בצד, המשכתי בעבודה.

 

בשלב הזה יש לי קצת בלאק-אאוט. אני זוכרת שאוהד שאל אותי שאלות רבות מידי על איך להתקין את הבריכה ומיקומם של כל מיני חפצים ללידה, ואני התעצבנתי עליו שלא טרח להקשיב לי יומיים קודם כשרציתי להדריך אותו. שמתי גם את זה בצד והמשכתי בעבודה. היה קשה. בינתיים הרגשתי חצי לא מודע שאוהד התעשת ויכולתי לשחרר.

 

נכנסתי לבריכה. אני זוכרת את החושה של הכניסה למים – שהיו לי מעט חמים. הם שינו את הטמפ' ונכנסתי. לא עזר בכלל. וגם הרגשתי שרציתי לטבול כולי ולא היה לבריכה מספיק עומק לכך. התפתלתי במים כמו נחש במצוקה מהבטן לגב, לצד. לחצתי את ידיהם של אוהד ונטע ובשיא הצירים (כנראה שלב המעבר הידוע) כבר לא יכולתי ופשוט צרחתי חזק וגבוה, כמו שידעתי שאני לא אמורה לעשות. רמות כאב שלא יכולתי לתאר או לשאת. הנשימה עזרה עד שלב מסוים. האנחות גם כן. "לא ראיתי בעיניים" כמו שאומרים... והווליום הרקיע שחקים. (בדיעבר נטע אמרה לי שזה ממש לא היה חזק יחסית ללידות שכבר ליוותה בעבר, אך עבורי זה היה עוצמתי).

 

הדחף לדחוף הגיע מוקדם. בשלב הזה הרגשתי את מיקום הראש שלה - גבוה מידי. אבל גם כאן פשוט לא יכולתי להתאפק, זה הרגיש חזק ממני שפשוט הלכתי עם זה. זה כמו השתלט עליי.

צירים תכופים, כמה רצופים ללא מנוחה. מיררתי "אני לא יכולה יותר..." (בראש עברה מחשבה על אפידורל וחלפה כמו שבאה, מזל שלא הייתי בבית חולים). מיכל המשיכה לנטר אותי, לנטר אותה, לשמוע את הדופק שלה, כמה פעמים לאורך הלידה וזה היה לי טוב מאוד. באיזשהו שלב היא פקדה עליי לפקוח עיניים, להפסיק לצעוק כי זה לא עוזר לי, והדריכה אותי לנשימות "שששש...". נטע חזרה שוב ושוב על המילה "למטה". כל ציר המילה הזו כיוונה אותי לאיזה כיוון לנשום וזה מאוד עזר. 

 

מיכל אמרה שחייבים לצאת מהמים (בדיעבד כי הבריכה היתה עכורה מדם וכל-מיני) לא האמנתי שאני מסוגלת לזוז מילימטר, אבל בעזרת כל הצוות האוהב יצאתי למזרן ולפוף הבורדו שלי. נשפכתי על צד ימין בשיפוע על הפוף, ולאחר כמה צירים מיכל אמרה שהיא טרם השלימה את הסיבוב לשמאל וצריך להסתובב על שמאל. (מה?!) שוב, לא האמנתי, ושוב, זזתי בעזרתם.

כף רגלי הימנית דחפה את מיכל הכורעת, ירכי מונחת על ירכו של אוהד ובידי אני מושכת את כל הבא ליד. ואז הכאב השתנה ונהיה משהו שיכולתי יותר להתמודד עימו, פחות מפושט בגב ובבטן, הרגשתי תחושת מתיחה וכמו שריפה בפרינאום. גם הצירים התרחקו מעט והיו פחות רצופים. מתישהו בזמן הזה (אולי עוד בבריכה) הרגשתי את השליטה חוזרת אלי ואיך אני ממש מצליחה לנשוף אותה החוצה (בעזרתה של נטע). התחושה היתה מדהימה וטובה. אמרו לי להרגיש את הראש שלה, הורדתי את יד ימין, מיששתי והרגשתי את קודקודה השעיר והרטוב. 

אחרי כמה צירים, בהפסקה, הרגשתי, פשוט ידעתי, שעכשיו עומד לבוא הציר שבו היא תצא כולה, בבת אחת ויהי מה. 

דחפתי והרגשתי שאני נקרעת לגזרים, אבל לא היה אכפת לי. 

ואכן היא יצאה. 

זה נגמר ברגע. 

זה התחיל ברגע. 

תחושת הקלה. 

 

ב-6:12 ב12.6 היא יצאה במשקל 2.520 ק"ג. הבטתי בה בין רגליי מיד שיצאה ונדהמתי: "הדבר המושלם הזה יצא ממני עכשיו?" מיכל ניגבה והניחה אותה עליי. נראתה לי מאוד ברורה. היא פתחה עיניים גדולות לרווחה והביטה, בחנה בסקרנות את החדר. בכתה קצת וינקה משד שמאל. איזה כיף זה היה. 

 

אוהד עבר לשמאלי, מעל ראשה, התחבר אליה ומיד ליטף, נגע והחזיק אותה. זה עשה לי כל-כך טוב בלב וגם בבטן. המשיכו הצירים שמוציאים השליה, מיכל הכינה אותי. הופתעתי מעוצמתם, אך זה היה סיפור אחר מהשלב הקודם בלידה, משהו שבהחלט ניתן להתמודד איתו. היא אמרה שארגיש תחושת הקלה גדולה לאחר שתצא השליה ואכן כך היה, חצי שעה לאחר מכן יצאה השליה. מיכל הסבירה לנו על השליה, הראתה את הצד האימהי, הצד העוברי. אני זוכרת שנפעמתי יותר מכל מחבל הטבור, מיששתי והחזקתי אותו ופשוט התרגשתי. אהבתי את התחושה שלו ולא רציתי לעזוב גם כשכבר היה לבנבן וכל הדם מהשליה חזר לאלה הקטנה. 45 דקות אחרי שיצאה, אוהד חתך אותו בהתרגשות.

 

הצירים שבאו לאחר מכן (של התכווציות הרחם) גם הפתיעו בעוצמתם אך לשמחתי הלכו ופחתו עם התקדמות היום. 

אלה היתה מהממת מההתחלה. הופתעתי מאוד כאשר מיכל אמרה ששוקלת 2.520 ק"ג (זה הרגיש כמו 4 ק"ג...) 

עדיין שוכבת על הפוף, התקשרתי לאמא ואבא (שלי). בישרתי לאמא שהיא סבתא. היא צעקה מהתרגשות וחשבה חצי ברצינות שאני עובדת עליה. 

"לבוא?" היא שואלת. "ברור!" עניתי.

וכאן התחיל השלב המדהים והמאתגר של האימהות. והפעם - מחוץ לבטן. 

 

תודה לכן על ההקשבה והקריאה. אני מרגישה שזו זכות לשתף בחוויה כזו. אני מזמינה אתכן - להצטרף אליי (לא בהכרח ללידת בית) ללמוד, לקרוא ובעיקר לשאול על הריון בריא, על מהלך לידה בריאה, להבין שהכוח והידע ללדת בלידה בריאה נמצאים בידיים שלנו. והרפואה שם כדי לעזור ולסייע, כשצריך, לא תמיד. וההכנה ללידה מתחילה הרבה לפני קורס ההכנה ללידה.

אני מזמינה אתכן להצטרף לשיעורים שלי "הריון בתנועה" ולסדנאות "לקראת לידה" בתל אביב וביבנה ולספר על כך לנשים בהריון שיכולות להרוויח מכך. ~תודה.