לפי החישובים, נאיה הייתה אמורה להיוולד רק באמצע ספטמבר.

ב18 לאוגוסט, כמעט חודש לפני התאריך המשוער התעוררתי בבוקר והתיישבתי על המיטה.

ברגע שהתיישבתי נשכבתי חזרה, הראש הסתחרר לי וכאב חד פילח את צידה השמאלי של הבטן.

סף הכאב שלי גבוה, צריך משהו מאוד קיצוני שיכאב לי ברמה כזו...נבהלתי.

גררתי את עצמי לאמבטיה, ידעתי שרק מים יצליחו להרגיע את הכאב.

נשכבתי באמבטיה, המים זורמים על הבטן.

סימסתי לדולה המופלאה שלי 'איך מרגישה הפרדות שילייה?'

ידעתי. ידעתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי את זה בכל נים ונים של אינטואיציה למרות שזה לא "התנהג" כמו הפרדות שילייה קלאסית. 

הלכתי לעשות מוניטור שיצא תקין. הרופאה שבדקה את המוניטור קראה לי היסטרית בלי להגיד את המילים המפורשות.

ידעתי שאני לא היסטרית ומשהו לא בסדר, אבל לא הצלחתי לשכנע אותה שאני יודעת יותר טוב ממנה, שאני מכירה את הגוף שלי.

לנשים יש אינטואיציה חזקה, אני יודעת ומאמינה בזה כבר שנים.

האינטואיציה שלי צעקה עד לב שמיים באותו היום.

חיכיתי לערב, היה לי תור לרופא נשים שלי, ידעתי שהוא יקשיב לי. הוא הרי מכיר אותי, יודע שאני דולה, יודע שזו לידה שלישית...

אמרתי לו שכואב לי בטירוף מהבוקר, אני בקושי מצליחה ללכת, יש ירידה בתנועות עובר...

הוא אומר לי שאני לא סופרת תנועות נכון, אני מתעסקת עם הנייד במקום לספור כמו שצריך, והכאב בצד שמאל זה בטח עצב שנלחץ או שריר שנתפס.

גם הוא קורא לי היסטרית בלי להגיד את המילים המפורשות...

נעמדתי על הרגליים האחוריות שלי ובגרון חנוק דמעות אמרתי לו שמשהו לא בסדר, שהוא יודע שאני לא המטופלת הרגילה שנכנסת אליו, שאני אשת מקצוע ושזו לידה שלישית שלי, אני יודעת איך אני יולדת ושמשהו לא בסדר, זה לא כאב נורמלי.

הוא נבהל מהתגובה שלי. 

"בגלל שמעולם לא ראיתי אותך במצב רגשי כזה ועל סמך מה שאת אומרת על תנועות העובר אני אתן לך הפנייה למיון יולדות אם לא ישתפרו התנועות.

לגבי הכאב בבטן, טוב נו, כאב בטן יכול להיות מיליון דברים...אני לא יודע להגיד לך מה זה"

הלכנו.

 

ידעתי מה אני מרגישה, ידעתי שהגוף שלי מאותת לי סכנה ובאותה נשימה לא ידעתי מה לעשות.

אם אלך למיון, יעשו לי שוב מוניטור שיצא תקין ושוב אטרטר את כולם לחינם...

ואם אחכה אני מסתכנת. פיקפקתי בעצמי.

'אני אחכה בכוננות גבוהה, אספור תנועות ואהיה סופר ערנית' החלטתי.

בבית הצירים התגברו, הרגשתי אותם רק בבטן. 

ילדתי כבר פעמיים לפני, אני תמיד מרגישה צירים מהגב...כואב לי רק ברחם הפעם, זה לא תקין, לא אצלי לפחות.

נכנסתי לאמבטיה שוב ונרדמתי לקראת 4 בבוקר.

כשהתעוררתי הבנתי שאין מספיק תנועות עובר ועדיין כאב לי.

שכבתי במיטה אבודה. איך אגרום לרופאים להבין שזו הפרדות שילייה...

לאורך כל ההריון פחדתי מלידה שקטה. לידה שקטה זה מינוח נוראי ללידה של עובר מת.

אני לא חרדתית, אף פעם לא הייתי. 

אני מודעת לזה שאני יודעת המון, זה חסרון. 

לאורך כל ההריון טענתי שידע זה לא תמיד כוח, במיוחד אם את דולה בהריון...

כמעט כל יום היה מופיע לי פוסט על לידה שקטה, כתבה, סטטוס...זה הקיף אותי, כל הזמן זה היה סביבי, כל הזמן היה בתודעה, לא יכולתי להתחמק מזה גם אם רציתי.

 

אחרי הלידה הבנתי שזו הייתה הדרך של היקום להשאיר אותי בהיכון, לדעת שזה חשש שיכול להתגשם.

התכנסתי פנימה, התחלתי דימיון מודרך והכנסתי את עצמי לרחם יחד עם התינוקת שלי, ביקשתי ממנה שתעזור לי, לנו.

קמתי ונכנסתי להתקלח במטרה לצאת למיון מיד אח"כ, גם אם יקראו לי שוב היסטרית.

במקלחת פקעו לי המים.

מים דמיים.

שמחתי. 

עכשיו יאמינו לי שיש הפרדות שילייה.

הסבר קצר למי שלא מבינה מה המשמעות של הפרדות שילייה שאיתה הגעתי- הפרדות שילייה מלאה גורמת למוות מיידי של העובר ברחם. 

אין מעבר של חמצן, אין עובר. 

ככה פשוט, ככה כואב, ככה ריק.

ככה נס.

 

למזלי, ההפרדות אצלי התחילה לאט ובהדרגה ולא בבת אחת.

התינוקת הגאונה שלי, בסנכרון מושלם איתי פקעה את המים והצילה לעצמה את החיים.

מים דמיים בשבוע 36 מחייב זירוז ולידה, לא לוקחים סיכון בשבוע כזה. 

האמת שלא לוקחים סיכון בכלל עם מים דמיים.

ראיתי את החלום שלי ללידה טבעית מתרחק אבל זה לא הזיז לי, גם כשהרופא במיון אמר לי שאני נכנסת מיד לחדר לידה, לקבל פיטוצין וללדת חייכתי אליו ואמרתי 'בסדר' למרות הפיטוצין, למרות ההתערבויות הרפואיות, למרות הניטור הרציף...

פשוט שמחתי שיצילו לי את התינוקת.

למזלי הרב היה לי את הצוות הכי תומך בעולם איתי.

ליאורי שלי, שמאז שנאיה נולדה מתגלה יותר ויותר כסלע האיתן שלי, אילנית הדולה הקוסמת המופלאה שלי ולורן המיילדת אחות מגלגול קודם.

לא יכולתי לבקש צוות יותר תומך ונכון עבורי מהשלישייה הזו.

 

התחיל מסע לידה מאתגר, כואב, עם פיטוצין ובלי אפידורל. 

מה היה מפה ועד סוף הלידה אספר בהזדמנות, בעיקר כי חשוב לי להעביר כמה התמודדות עם כאב וקושי היא בעיקר במחשבה, אבל זה לא רלוונטי למסר הפעם.

ב 20:37, יום וחצי אחרי תחילת המסע נולדה לי תינוקת יפיפייה.

איבדתי המון דם בלידה הזו, שהייתה הלידה הכי קשה וכואבת שעברתי.

אבל התינוקת שלי, היא בחיים, היא שרדה את זה. 

שתינו שרדנו את זה. 

 

המטרה של הסיפור הזה היא לגרום לכל אישה להבין שאין אדם בעולם שמכיר את הגוף שלה יותר טוב ממנה.

אין רופא או מכשיר רפואי שיודע יותר טוב ממנה מה היא מרגישה.

לא אחת, הרפואה המודרנית מצילה חיים ויש לי המון כבוד לידע הזה ולאנשי הרפואה, אבל האמת היא שהידע הפנימי שלנו, האינטואיציה הזו שלנו היא לא פחות חשובה אם לא יותר.

תקשיבי לעצמך, לגוף שלך, לנפש שלך.

את יודעת הכי טוב מה את מרגישה.

אל תתני לאף אחד לגרום לך לפקפק בזה.

*אתן מוזמנות לשתף כדי שיגיע לכמה שיותר נשים.