גיא שלי נולד במשקל של 4.715 קילו. לא בקיסרי. בלידה רגילה. לא, לא היה אפידורל. חייבות לקרוא!

גיא נולד בבית החולים מאיר, בשעה 19:30, אח קטן לבתי עידן שחגגה לאחרונה 4.

לכאורה סיפור רגיל, אלא שגיא שלי נולד במשקל של 4.715 קילו.

לא בקיסרי.

בלידה רגילה.

לא, לא היה אפידורל.

טבעי. בכל רחבי כפר סבא שמעו את הצרחות שלי.

אני עדיין מחפשת אחר הפרינאום שלי שנעלם לבלי שוב. אם מישהו מוצא אותו נא ליצור קשר בהקדם.

כרגע, בדיעבד, זה מצחיק מאוד ולמדנו לייצר בדיחות על הנושא, אבל אין לי ספק שההחלטה שקיבלתי באותו יום, שעות ספורות לפני בואו של גיא לעולם, היתה יכולה לעלות לנו ביוקר.

לכל אורך ההריון שלי ידעתי שאם יש לי בן, אני מסתכנת בעובר בעל משקל מכובד.

בתי עידן נולדה במשקל 3.680 קילו. גם לא יצור זעיר אבל התורשה במשפחה שלי ושל בעלי אומרת שהתינוקות נולדים גדולים.

אני עצמי נולדתי במשקל 3.900, בעלי יצא במשקל 4.300. את שנינו ילדו ללא עזרי שיכוך  כאבים, בחדרי לידה חשופי קירות (רק וילונות) ותחת אימת מלחמה. ושרדו את זה, תודה לאל.

אם לאשה הנושאת עובר רגיל עושים הערכת משקל אחת, בשבוע 31 כזכור, לי עשו 3.

הערכת משקל אחת אחרי השניה בשלבים שונים של סוף ההריון, כאשר הבטן הסגירה כי יש בפנים יצור לא קטן ויש לו עוד זמן לגדול...וזה מה שהדאיג אותי.

למרות זאת טענו בפניי כולם כי התינוק ייוולד קרוב לוודאי במשקל 4 קילו. אמרתי לעצמי שזה ממש לא נורא. התייעצתי גם עם רופא הנשים שלי שהלך אתי באותו ראש וסבר שבלידה שניה, עם נסיון לידה קודם של תינוקת מכובדת, ועם אגן כשלי (לא, אני צרה אבל כמובן יש צרות ממני) אין שום סיבה שלא אלך עם הרצון שלי ללדת בלידה רגילה, ללא התערבות כירורגית.

כידוע לרובכם בישראל ממליצים הרופאים כמעט פה אחד תוך  כמעט כפייה על היולדת, ללדת בניתוח קיסרי באם משקל העובר עובר את ה- 4 ק"ג.

אם תודיעי שאת מאוד רוצה ללדת רגיל ולא תחת הסכין, ינסו שלשכנע אותך אחרת תוך הפחדות לא מעטות על חוסר בחמצן, שבירת כתף העובר ועוד מטעמים שהבטן מתהפכת רק מלחשוב עליהם.

כשהגעתי עם צירים בשעת לילה מאוחרת באמצע שבוע 40, ביקשו שאגש להערכת משקל נוספת בבית החולים עצמו, שם יש מומחים גדולים יותר וההערכה תוכל להיות מדוייקת יותר.

 הסיבה העיקרית היתה שהם מבקשים לדעת לאיזו לידה להתכונן. לא היה ספק כי העובר אפילו במישוש הבטן נראה גדול מאוד. בלידה רגילה לתינוק כבד מצמידים רופאת ילדים, מסתבר.

הצירים שכחו קצת אבל את הערכת המשקל עשיתי. טכנאית אחת טענה כי התינוק יגיע למשקל של 4.200 ק"'ג, טכנאי נוסף טען שהתינוק יגיע למשקל של 4.400 ק"'ג.

שתי התוצאות לא עודדו אותי, נכנסתי לפחדים. לא על הלידה כלל אלא על העובדה שילחצו אותי לעשות ניתוח, מה שמאוד לא רציתי.

עליתי חזרה עם התוצאות לרופאה בחדר הקבלה במיון נשים והיא צקצקה בלשון. "חייבים לעשות קיסרי עם משקל כזה". אפילו קראו לרופא הנשים שלי שהיה ב"מאיר" באותו זמן ואף הוא המליץ פתאום לעבור לקיסרי. התפרקתי, התחלתי לבכות כי לא רציתי. רציתי ללדת. פשוט ללדת את בני.

להתאמץ ולכאוב את בואו לעולם.

דיברו אתי גם על זרוז וגם את זה דחיתי.

חזרתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. התייעצתי עם מנותחות לשעבר ועם חברות אחרות. כולן אמרו שזה לא נורא ומשתקמים, גם עם הצלקות, גם עם הכאבים השד לא נורא כל כך.

נכנסתי לפורומים ולהסברים על  קיסרי. מה לא. כל זה עם צירים שהולכים ומתגברים, אל מול המחשב. אף אחד מבני משפחתי לא הבין מה הביג דיל, למה לא לשמור על בריאות התינוק וללדת בקיסרי. לא ניסיתי להסביר. זה משהו  שאי אפשר להסביר, פשוט תחושת בטן שאני מסוגלת ומוטיבציה גבוהה מאוד לעבור את זה.

ואז, כשהצירים שוב החלו בתדירות גבוהה, כשלא יכולתי כמעט לנשום בנוכחותם, נתקלתי בפורום של נשים שילדו משקלים גדולים. 5 קילו, 5.2 קילו, 4.7 קילו. כולן  פה אחד טענו שאסור לפחד, פשוט ללכת עם הבטן, וללדת רגיל.

המשפט שסגר את ההחלטה שלי לבסוף היה: מה שהטבע טומן בגופה של האישה, הטבע חייב להיות מסוגל לעזור לה להוציאו .

בדרך לבית החולים  שוב, החלטתי איפה שהוא באחד הרמזורים שאני הולכת עם הבטן. אני יולדת רגיל. בעלי כמעט התפלץ, עד שחשב שכבר קיבלתי את רוע הגזירה אני משנה את דעתי.

הסברתי לו שאני לא מצפה שיבין אבל אני מצפה שיקבל. הוא למד לסמוך על האינטואיציות שלי כבר בזמן שגידלנו את הילדה הגדולה יותר. כל ההחלטות שלי כמעט כולן הן מהבטן.  וכולן עד כה היו טובות.

הגעתי למאיר וחיכיתי לחדר לידה בעוד הצירים מקבלים משמעות אחרת. כואבים יותר, עולים ועולים בסקלת הכאב שהציגו  בפניי.

"תבחרי מספר בסקלה" אומרים לי. 5? 4? מי יודע? אני רק יודעת ששעה אחר כך אכיר מקרוב מה זה 10 בסולם הכאב שעל הקיר. רופא צעיר נכנס והחל בודק את המידע לגבי משקל העובר. הוא מחליט שניתן ליילד רגיל, וגינלי, עקב כך  שהעובר לא עובר את ה- 4.5 קילו, ושאני לא סוכרתית. נשים סוכרתיות יולדות תינוקות עם כתפיים רחבות, מה שעלול לתקוע את התינוק בתעלת הלידה ואז יש צורך לשבור כתף או לחלץ בדרכים לא נעימות.

ברגע שקיבלתי אור ירוק שמחתי מאוד כמובן וגם הפחד נמוג. לעולם אכיר תודה לרופא הזה שנתן אמון בטבע ובי.

עכשיו זה בידיים שלי בלבד. זה מה שרציתי ואין דרך חזרה.

הגעתי לפתיחה כמעט מלאה. עוצמת הצירים, שמעולם לא הכרתי עקב כך שבלידה הראשונה קיבלתי אפידורל, עלתה והשפיעה עליי מאוד.

חדר לידה עוד לא פנוי. אני ממש צורחת מכאבים. צירי לחץ! זה צירי לחץ. הגוף כולו דרוך ועובד וכואב ומהדהד כמו מצילתיים גדולות שהרטט שלהן עובר בכל הגוף.

ואני רק צורחת להם שיכינו מרדים ושאני מבקשת אפידורל, יש לי תינוק גדול ושיעזרו לי עם משכים.

אני משתרכת לחדר הלידה ומיד לאחר שבודקים לי פתיחה, מרימים לי את הרגליים על הסד במיטה ושמים עליי סדין ירוק.

אתם יודעים מה זה אומר? תשכחי מאפידורל בייבי, התינוק שלך מגיע.

בעלי הסתכל עליי במבט מפוחד יותר ממה שאני אעשה אם אגלה עכשיו שאין משככים. אין אפידורל.

כשהבנתי את זה, הפחד חזר. מלמלתי לו שאני לא אעמוד בזה. אין מצב.

ואז התחילה הלידה. למעשה שעה והוא היה בחוץ.

צרחתי את נפשי מכאב. צרחתי את הבן שלי החוצה. הראש לא היתה הבעיה, אלא המותניים שלו.

המיילדת המדהימה שלי היתה נמוכה יחסית ובלידה השתתפה רופאה כי זה הנוהל מסתבר בלידת תינוק גדול.

כשגיא עושה את דרכו כמעט בעצמו החוצה ואני מפחידה את כל שאר היולדות בצעקותיי, תפסתי לבעלי בחולצה ועשיתי אותו חירש. המיילדת צועקת לי שאני עושה דבר מדהים, ושאני גיבורה.

לא מעט לחיצות, מותניים עבות של תינוק שקרע אותי לגזרים, והרבה ריכוז ונחישות שלי: והוא בחוץ.

שמנמן, גבוה, כחול וכל כך יפה.

בכיתי מאושר, מסיפוק, מנצחון, מגבורה שגיליתי בעצמי.

המיילדת ביקשה לשקול אותו. היתה לי תחושה חזקה שנגלה שהוא פחות מארבעה קילו ושכל האזהרות היו לשווא. טעיתי. המשקל הראה 4715 גרם. כל מי שהיה בחדר נשאר המום.

למיילדת שלי, נילי, זה היה שיא חדש. הקודם שלה היה 4600 גר'. גיא שבר אותו.

במחלקה ובתינוקיה כולם הכירו אותנו עוד לפני שהספיקו לשים את המיטה שלי בחניה ליד החלון.

קראתי לו בשמות הכי מצחיקים: סומו, הענק הירוק, כרים עבדול ג'באר. היום הוא גיא, אבל לי הוא ":גולי" זה קיצור של גוליבר וגם גוליית. והוא מהמם, אחוזון 95. עיניים כחולות, פנים של פרסומות, לחיים שמנמנות וירכיים שאני אהרוג בשבילן.

זו היתה התחלתה של מערכת היחסים שלנו: אני מקבלת את ההחלטות הטובות ביותר עבורו, והוא עוזר לי לממש אותן. אני איתו בטוב ובכאב, עד הסוף. הייתי עושה את אותו דבר שוב, בלי להסס.

נכון, היו תפרים: שעה וחצי תפרו אותי מכל כיוון תוך שהמיילדת חוזרת רק כדי לאחוז לי ביד. חלק מהתפרים נעשו ללא הרדמה כי דיממתי מאוד.

נכון, סיכנתי את גיא ואת עצמי. החלטה כזו לא לוקחים מבלי לשמוע ולראות את כל התמונה. אחריות הורית מתחילה בלידה ועוד לפניה.

נכון, סבלתי מאוד בלידה והמיילדת החסירה לא מעט פעימות.

אבל אני שלמה...כל מי ששומע לא מבין איך, אבל נדהם שזה אפשרי. אם היו יודעים שזה המשקל שלו לא היו שוקלים בכלל לידה רגילה וגם אני הייתי בטח נכנעת.

המסר שלי לנשים שעתידות ללדת תינוקות במשקל גבוה: הגוף חזק ומכיל, הנפש עוד יותר, אל תפחדו ואל תכנעו אם אתן מאמינות שאתן מסוגלות. מה שכן, תתכוננו ללידה עוצמתית אך מספקת מאוד.