התינוקת שלי יוצאת. אני קורסת על בטני באפיסת כוחות. ואז בשנייה אחת. כל הכאב המטורף הזה. מתפוגג. נעלם כלא היה. עוד שניה אני לוקחת לעצמי עם הפנים בתוך הכרית, מסדירה נשימה. המוח מתעורר ואני מבינה; ילדתי. שתי לחיצות. ילדתי.

מאת: ניקה (אושרית גור), בעלת פורטל מניקה פורטל ההנקה של ישראל

איך הכל התחיל?

הלידה השנייה שלי התחילה כמו שלידות מתחילות בדרך כלל עם צירים. שעתיים בבית שאני אומרת לעצמי "חפיף, זה סביל בהחלט, לא נורא, לא בלתי נסבל, אם ימשיך ככה אני יכולה עד הסוף..." אפילו רקדתי.

בשלב מסוים שלחתי את אסף (האיש שלי) להביא את אמא שלי לשמור על הבכור שישן באותו זמן.

מציר לציר הרגשתי שזה מתחיל להיות רציני, אז נכנסתי למקלחת כי ידעתי שזה יקל עלי.

הכי משעשע בצירים במקלחת זו שיש לך את ההזדמנות הנדירה לראות איך נראים הפנים שלך עם צירים. 

תנסי את זה.

פתאום לופת אותך ציר העיניים מתכווצות השפתיים משתרבבות ואת מסתכלת על עצמך

ואז עוברת מחשבה בראש:

"וואלה ככה אני נראית בציייייייייייייייררררררררר  אאאההההההה…" האוזניים נחרשות לרגע והמבט מתערפל.

פתאום את רואה במראה הבעה שלא ראית על הפנים שלך אף פעם.

זה מדהים פתאום לראות את הגוף שלך מתקפל ונע בחוסר שליטה טבול בכאב חצי אירוטי.

אסף חזר כולו דרוך ונרגש עם אמא שלי, שקט של לילה, אני עומדת במסדרון רטובה עם מגבת שבקושי מסתירה את הבטן המתפרצת . העיניים שלהם שואלות: "נשארים או יוצאים לבית החולים?" זה מדהים איך בחמש דקות שבין הצירים שוכחים את הכאב שאחז אותך קודם לתוך אובדן שליטה רגעי.

אז אני חושבת "עוד לא". אבל אז מגיע עוד ציר שעוזר להחליט –

"קדימה לבית החולים"

בדרך צירים באים ונסוגים ממתיקים לי סוד שעוד לא ידוע לי: "עוד מעט אישה", הם מצחקקים, "עוד מעט תאבדי את עצמך לתוך שכרון שלא הכרת חחח"  בבית החולים טפסים ושאלות וטפסים … מזל שמדי פעם בא ציר שמחריש אותם ואותי.

אלוהים!

מי זוכר את תעודת הזהות שלי עכשיו?

דיבורים מסביבי – אסף עונה, האחות שואלת, אישה אחרת נאנקת לידי והבעל שלצידה מאבד סבלנות.

כולם רוצים כל כך משהו – הבעל שאיבד סבלנות רוצה שיפסיק חוסר האונים שלו, הנאנקת רוצה שזה כבר יהיה אחרי… האחות המתשאלת רוצה בכלל לטוס לפריז יש דיל 299$ לא כולל טיסה לא כולל מלון.

ואני מה רוצה?

רק שהציר הבא יהיה לא כואב מדי. הנה הוא בא… הנה הוא בא. קחי אוויר ותצללי (המוח עבר לטייסת אוטומטית)

הגוף שלי יורד על ברכיו ומתחיל לזחול אותי אל עבר חדר הלידה. הקולות של אסף והאחות מתחילים להתעמעם ואורות וריחות חדשים פוגשים אותי בגובה הרצפה בדרך למקום שבו נשים כורעות ללדת.

אני זוחלת על ברכיי נעה כמו חיית שדה שנפג

עה מחץ ציידים בעכוזה. מעכסת ונאנחת וזוחלת אלוהים יודע לאן.

בתוך כל הלבד הזה, פתאום פנים מופיעות לנגד עיניי פנים אוהבות עליהן מתלהטות עיניים ירוקות חתוליות מוכרות לי אולי מחיים אחרים. מיצמוץ אחד והריסים הארוכים שמונחים כמו מניפה על העיניים האלו מברישים ממני את הכאב. מתוך הפנים בוקע קול מתוק וסמכותי ושואל: "את רוצה להמשיך על הברכיים עד חדר הלידה או להתרומם?"

סוף סוף שאלה שאני יכולה לענות עליה. "להתרומם" אני אומרת, נעמדת ומתמרת בשני ראשים מעל אישה קטנה ואיתנה,

שנושאת אותי באורח פלא אל חדר הלידה בחדר הלידה היא מפשיטה אותי ופותחת לי מרחב אמיתי ומרווח של בחירה ואפשור שלא היו לי קודם.

ללא מילים אני מבינה שהלידה הזו היא שלי, והיא מתרחשת עכשיו!

הזמן עובר מהר ולאט בו זמנית. בעלי מעסה את הבטן והגב שלי בצייתנות שקטה ומחבקת.

הצירים כובשים כל חלקת מודעות שלי ואני נעה אל תוך הידיעה שיש בי עוצמה וכוחות לעמוד בזה.

הקול המתוק והסמכותי מלמד אותי בכל ציר שהנה אני יכולה, כמה אני נהדרת. כמה אני נפלאה.

מנגד קורא מתוכי הקול המפוחד והשרוט של הלידה הקודמת צועק, "רק לא זירוז, תביאו אפידורל, אני לא יכולה ללדת".

הזמן נשאב למקום בלתי מזוהה. 

הגוף שעבר הכנה במשך הריון שלם והנשמה שלי, שפוגשת את הרגע שבו היא מתקנת משהו בעצמה.

כל אלו ביחד מזדרזים לקדם את הלידה שלי, ולמרות קול אחד שזועק מתוכי "תנו לי אפידורל" אני כבר לא מספיקה;

אחת המיילדות בחדר מודיעות לי שאין זמן לאפידורל, אני מתחילה לידה, התינוק עומד לצאת!

היידה למיטה את יולדת

פאניקת מוות משתלטת עלי. מוות.

אני דורשת אפידורל אני צועקת בטון הכי אסרטיבי שלי ומאיימת בתביעה "תנו לי אפידורל".

המיילדת אומרת לי אבל את יולדת חמודה איזה אפידורל? אני מכחישה כל קשר ללידה,

מודיעה להן שאתאפק ומתחילה להסביר להן בהגיון שאני יכולה לעצור את זה. 

ציייייייר אאאאהההההה

שוב היא אומרת לי תעלי למיטה… את יולדת. אני מבינה שאין ברירה. לא עזרו האיומים, לא עזר ההיגיון הבריא.

נעבור לנשק יום הדין – תחנונים.

עודני פונה לרחמיה של המיילדת; "בבקשה" אני מתחננת "תנו לי אפידורל". תעלי. היא אומרת. את יולדת.

כשאני חושבת שאני אבודה ופחד המוות אוחז לי בגרון, שוב מגיעות העיניים הירוקות החומלות ומעלות אותי למיטה יחד עם הגוף שלי שלוקח פיקוד על הפחד ומעיף את הפחד החוצה.

רגע האמת. הלידה. אני עומדת על ברכיי, על שש על המיטה. חושך.

הגוף רוטט ונע בטירוף לתוך צירים, המוח שלי כבה.

כנועה עד הקצה בשיכרון כאב פתאום לחץ עצום מושך את כל ההוויה שלי אל איזור החלציים.

לחיצה פראית אחת ושאגה בוקעת מתוכי. צריבה עצומה בין רגליי. הראש בחוץ.

העיניים הירוקות החומלות, אוספת בקולה הסמכותי והאוהב את האנרגיה שהותירה בחדר השאגה שלי ומטעינה את גוף שלי ללחיצה נוספת. אני עוד מחזיקה את גופי בעמידה על ברכיי, עוד לחיצה. שאגה ארוכה חייתית נוהמת מתוכי דוחפת החוצה.

התינוקת שלי יוצאת. אני קורסת על בטני באפיסת כוחות.

ואז בשנייה אחת. כל הכאב המטורף הזה. מתפוגג. נעלם כלא היה.

עוד שניה אני לוקחת לעצמי עם הפנים בתוך הכרית, מסדירה נשימה. המוח מתעורר ואני מבינה; 

ילדתי. שתי לחיצות. ילדתי.

שנייה נוספת עם הפנים בתוך הכרית ואני מבינה שעכשיו, אם אני מסתובבת אני פוגשת את התינוקת שלי.

עוד שנייה אחת אני גונבת לעצמי לפני שאני הופכת לאמא בפעם השניה…

…ואני מסתובבת על הגב.

הנה היא. התינוקת שלי. אילי. אילי שלי. עיניים ירוקות מניחה בחיקי את התינוקות שלי.

התינוקת שלי ערנית, בוהקת, יודעת, מזהה – אותי.

אני מצמידה אותה לשד שלי, היא פוסקת שפתיים ויונקת. אני נמסה לתוך האדרנלין ששוטף את גופי.

לידי עומדת עיניים ירוקות. מחייכת אלי, מלטפת את ראשי ואומרת לי כמה אני מדהימה.

אני מוצפת הוקרה ואהבה למיילדת שלי במנות סכרתיות ממש.

איך קוראים לך? אני שואלת את המיילדת (רגע לפני שאני אשכרה רוצה להציע לה להתחתן איתי) העיניים הירוקות עונה – ורד.

פוסט זה מוקדש באהבה לורד דלל, המיילדת שלי ולאמא שלי היקרה, שכל כך רציתי אותה שניה אחרי שילדתי, והיא נכנסה בשקט לחדר ורק נישקה לי את המצח. בגאווה דוממת.

מאת: ניקה (אושרית גור), בוטיק ניקה, הריון, נשיות, אימהות, הנקה, אצ"ל 7 קריית אונו

חנות און-ליין www.mynika.co.il