בנוסף לטיפול, ישנם שינויים הקשורים בגלובליזציה ובהתקדמות טכנולוגית שגם הם מהווים גורם משמעותי בהשפעה על שיעור מקרה התמותה.

גם היום, ישנן נשים רבות שבוחרות ללדת לידה טבעית בבית, ובכל זאת, להבדיל משיעור התמותה בעבר, שיעורי התמותה בקרב היולדות בלידת בית גם הוא נדיר. לפיכך, חוקרים זיהו 4 הבדלים משמעותיים בין אז להיום.

 

 

 

ישנן 4 סיבות עיקריות להבדלים בין העבר להווה, אשר להן השפעה ישירה על הסיכון בלידה:

 

בעבר, היולדת ילדה בביתה, כאשר מי שמלווה אותה בתהליך הייתה בת משפחה או מיילדת, המיילדת העניקה הדרכה בזמן ההיריון לגבי תזונה נכונה והכנת האישה לתפקיד האימהות. רופאים ממין זכר היו דבר נדיר והם נקראו במאה ה17 רק במצבי חירום וסיבוכים למיניהם. אותם רופאים קיבלו קורס מזורז במיילדות מבלי להיחשף ללידה אמיתית. הייתה להם מעט הבנה על תהליך הלידה הרגיל והם נקראו להגיש עזרה לעיתים רחוקות. לפיכך, הלידה עם הסיבוך הייתה הלידה הראשונה שלהם, זה הוביל למקרי מוות רבים. לעיתים התערבויות רופאים גרמו ליותר בעיות ממה שהם פתרו- הם גרמו לסיבוכים, זיהום ואיבוד דם. הם עבדו בתנאי תברואה והיגיינה ירודים, מאחר ובעבר לא הייתה מודעות להייגינה.

עד 1800, נשים רבות ששרדו את הלידה סבלו מספר ימים לאחר מכן מתסמינים של כאב קיצוני בבטן, חום וחולשה. מחלת הקדחת התדרדרה מהר מאוד עד למוות. לאף אחד לא היה הסבר לסיבת התפרצותה. אולם היה זה רוצח מספר 1  באירופה ובאמריקה באותה תקופה. תאוריות רבות ניסו להסביר את סיבת התפרצותה. ב - 1800 רופא הונגרי בשם איגנץ זמלווייס עשה את החיבור בין הקדחת לזיהום שמועבר על ידי המיילדים. חוסר מודעות הביא לכך שרופאים ביצעו ניתוחים ומיד לאחר מכן ביצעו לידות, ומסרו תינוקות ללא שטיפת ידיים בין לבין. הוא הגיע למסקנה כי רופאים ביצעו נתיחה של גופות ואז ביצעו לידה, ובכך גרמו לזיהום. המגיפה, גבתה את חייהם של 80-100% מיולדות בבתי יולדות. בסופו של דבר, התיאוריה של זמלוויס לגבי העברת החיידקים התקבלה, ונכתבו הנחיות קפדניות לתברואה. זה הביא לירידה מיידית במקרי תמותה בעקבות קדחת לידה.

במהלך המאה ה17, ההגירה האירופאית ותהליך העיור הייתה גבוהה. אנשים שהו בבית בתדירות גבוהה יותר, והתזונה שלהם הייתה פחות מגוונת מאלה שחיו בכפר. נוצר מצב של מחסור בויטמין D. מה שהפך לבעיה נפוצה מאוד בערים מתועשות. המחסור יצר עיוותי אגן, בסופו של דבר הייתה לו השפעה משמעותית על הנשים הפוריות. נשים עם בעיות אגן נאלצו לעתים קרובות לעבוד במשך זמן ממושך, מה שהביא להחמרה במצבן. בזמן לידה האגן גרם לסיבוכים שהובילו למוות.

מבחינה היסטורית, דימום יתר לאחר לידה היה אחד מהגורמים העיקריים למות האם. נשים שילדו בהצלחה לעתים קרובות מתו מדימום מסיבי. הטיפול המקובל באותה תקופה היה לארוז את הרחם עם סמרטוטי פשתן, טבול ביין או חומרי חיטוי אחרים. טיפולים נוספים כללו רטיות מחוממות או טוניק צמחים. בשנת 1818 רופא מיילד בריטי הציל יולדת על ידי עירוי דם שעבר בהצלחה, מה שסלל את הדרך לטיפול בעירוי גם כיום.

 

אין ספק שעברנו כברת דרך ארוכה מאותם הימים בהם נשים היו צריכות לחשוש בצדק לחייהן בעקבות הלידה. כיום ברוב המקרים הלידה היא בטוחה. היולדת יוצאת מבית היולדות בריאה ובידיים מלאות. פרוטוקולים מסודרים הפכו גם את רוב לידות הבית לבטוחות מה שמאוד נפוץ במדינות רבות באירופה.