מישהו אמר לי פעם, שלהיות הורה זה השינוי הכי קיצוני שעוברים בחיים ובאמת, דלות המלים מלתאר את עוצמות הרגשות שהציפו אותי כשהפכתי לאם. תחושות הרוך, החמלה והאהבה ללא גבולות ותנאים. ידיעה שאתן את חיי למען ילדי ללא היסוס. האושר למראה חיוך על פניו או כל הבעת שמחה אחרת שלו. הרגשות הקשים שמלווים כל פגיעה או סכנת פגיעה, פיזית או נפשית, בילדך.

 

זהו. אני אמא אמיתית. בכל רמ"ח אברי. אלא שלשינוי העוצמתי והדרמטי הזה נוספו תופעות נוספות, קצת פחות אקזוטיות, שאף אחד לא הזהיר אותי מפניהן. 

מזל טוב! נולד לך ילד! מרגע זה ואילך את נפרדת מזהותך. את חדלה מיידית להיות סמדר, רות או נועה, ולא משנה מה רשום בתעודת הזהות שלך. את הופכת להיות "אמא של גיא/יאיר/אלה." והוויתור על שמך הוא רק הקטנה בבעיותיך החדשות. דברים חדשים מתגלים לך. תנאים השתנו, פריווילגיות אבדו לבלי שוב. "בלי חרטות!" אומרים ילדים במשחקם. כן, יקירתי. עם הפיכתך לאמא טרייה את חותמת על כתב ויתור על זכויותייך. בלי סעיף יציאה ובלי עורך דין. הנה סקירה קצרה של זכויות האזרח הבסיסיות והמובנות מאליהן, שכאזרחית-אמא נשללו ממך ללא זכות ערעור:

 

או להתקלח בשקט בלי שמישהו יצרח מעבר לדלת והשכנים יתלבטו אם להתקשר לרשויות הרווחה. בגיל מאוחר יותר ילדך אף יתעקש להיכנס איתך לחדר הרחצה וייעלב נורא כשתסרבי. 

תוך שימוש בשתי ידייך, לעיסה ובליעה, בלי לנענע יצור צווחני שלא תמיד יסכים שתשבי בכלל או שידרוש לשבת, עירני ועליז, על ברכייך. ידיו הקטנות מאיימות להישלח במהירות הבזק אל כל מזון העושה את דרכו אל פיך. 

 

יהיו מי שיאמרו שזה בשליטתך. זו טעות נפוצה, אמהות נכבדות, המינון אולי מושפע מרציונליזציה כלשהי אבל תחושת האשמה היא מובנית. האם יהיה לו חם מספיק ? או אולי הלבשתי אותו יותר מדי והנה הוא מזיע. אולי הוא רעב? והשריטה הזאת? אולי לא גזרתי לו ציפורניים בזמן? הישבן שלו מכוסה בתפרחת חיתולים – המסכן הקטן, איזו אמא לא מחליפה חיתול בזמן? איך לא שמתי לב שלילד יש חום? ואולי הוא חלה כי לא כיסיתי אותו מספיק טוב בלילה? האם לקחתי אותו לרופא בזמן? ואולי אנחנו מגיעים אל הרופא יותר מדי, מה שעלול לגרום חרדות לילד בריא לגמרי? ותחושת האשמה הגרועה מכולן: איך יכולתי לחזור לעבודה ולהשאיר את האוצר שלי עם אדם זר. איזו אמא נוראית אני.

 

יקיצה טבעית? מי זוכרת בכלל מה זה? אדם שמתעורר עצמונית, בלי שמשהו חיצוני מעיר אותו. נסי לאמץ את התאים האפורים (שגם אליהם נגיע מיד) ונסי להיזכר. היה היה פעם דבר כזה. שינה ללא הפסקות. בלי לקום להניק, בלי צורך להרגיע פעוט מבועת מסיוטי לילה או להחליף סדינים רטובים. האופטימיים מספרים שבעתיד הרחוק עוד תנסי לשווא להעיר את ילדייך כשהם יבקשו להתפנק עוד קצת במיטה. בינתיים את משתעשעת ברעיון לטפטף סם שינה לבקבוק החלב של הילד. 

 

יציאה לחתונה של חברתך הטובה דורשת התארגנות כמו מבצע צבאי. זה כולל, בין השאר, בקבוק עם חלב שנשאב משדייך וספר עב כרס של טלפונים והוראות שאת משאירה להורייך או לבייביסיטר. עברו-חלפו שנות הרווקות העליזות, שבהן יצאת לקרוע את הלילות. הבייביסיטר התיכוניסטית שלך תעשה את זה בשבילך בסוף השבוע.

 

כל רמזור אדום מעורר צרחות שגורמות לך לשקול ברצינות לצאת מהרכב ברמזור ולהניק עד הירוק הבא. אף אחד לא ישים לב. הנהג מימין מחטט באף והנהגת משמאל מתאפרת,. כן מתוק, אנחנו לא מוצאים חניה בתל אביב. גם אמא רוצה לבכות.

הזכות להיות ערה אחרי עשר בלילה

ולא, לנקר על הספה אל מול "ארץ נהדרת" אחרי שתי כוסות קפה הפוך חזק, תוך כדי שאת ממלמלת, "כן מותק, אני מקשיבה לך, ברור, רק תחזור על המשפט האחרון... אני ערה, בטח, ערה לגמרי."

 

את מוצאת את עצמך שוכבת במיטה, טרוטת עיניים, טרודה במחשבות. את קמה להציץ לחדרים של ילדייך, מיישרת את שמיכותיהם ונושקת על לחייהם. "שוב לא ישנת בלילה?" זורק לעברך בן זוגך בבוקר. "חשבתי מה אעשה כשהילד ייכשל במבחן בבית הספר," את עונה בביישנות ונאלצת להזכיר לעצמך שעוד חמש שנים יעברו עד שהילד יגיע לשם. 

 

עצוב מאוד אבל עליך לדעת, שזו אחת הזכויות החשובות שעליהן את (רק את ולא בן זוגך) מוותרת עם בואו של הילד הראשון. את צריכה להמשיך לתפקד. את אמא. מי יטפל בילדים? גם אם יש סבתא זמינה (לא תסולא בפז) את, יקירתי, תהיי זו שתטפלי בילדים. עברו הימים של צפייה בסדרות בטלוויזיה עם כוס תה שאמא שלך הכינה. את אמא בעצמך. לעבודה. 

 

כן, כן. להיגעל. זה מתחיל בקטן. צואה של תינוק בן יומו מופרשת בכמויות קטנות יחסית ולא ריחניות במיוחד. כל מה שאי אפשר לומר אחרי שהעולל כבר החל לטעום אוכל מוצק. חלב אם מטפטף ממך, מרטיב את החולצה והחזייה ומספיג אותן בריחו. כתפייך וזרועותייך נשטפות ברוק שניגר בשפע מהילד (שיניים, אומרים כולם, כי הם יודעים. גם להם צמחו שיניים פעם). את קונה רפידות הנקה טובות ושתי חזיות הנקה, שדומות לחזיות של סבתא נחמה התלויות באמבטיה בזיכרונות ילדותך ואת מסודרת. ואז מגיע שלב הפליטה. תינוקות פולטים. לא הקפדת לשים על כתפייך את חיתול הטטרה הפרחוני שקיבלת במתנה לברית? זה בדיוק הרגע שבו תספגי מפל לבן וריחני שמושפרץ על גבך הרחוץ והנקי. מגעיל? דווקא לא. זה שלך. זה הילד שלך. גם כשיהיה בן שנתיים ותמצאי את עצמך מנקה את הקיא שפלט למיטתו לא תשימי לב, כי תהיי מרוכזת בללטף את מצחו המיוזע ולהרגיע את בכיו של בנך הסובל.

 

כינים שמקפצות בחדווה מהמסרק הצפוף אל כיור האמבטיה. נזלת נמרחת ושאר דברים שלפני כן נחשבו בעינייך לשיא הגועל – כל אלה שלך עכשיו. תתמודדי עם זה. ובתהליך הגמילה מחיתולים יבוא אלייך הפעוט כששאריות צואה שברחה לו זולגות על רגליו ומרוחות על הידיים שהכניס ברוב תושייתו לתחתונם כדי לנסות לנגב. "אמא, חיבוק," יאמר לך ואת, שחושבת רק איך להקל עליו את הגמילה, תשיבי בחום, "בטח חיבוק, מתוק של אמא. חיבוק גדול, מיד אחרי האמבטיה."

 

מי שהכירו אותי בתקופת הרווקות שלי התפעלו מיכולתי לזכור פרטים קטנים, שונים ומשונים. ברק, שהיה איתי בכיתה י', אתגר אותי לזכור מספר תעודת הזהות שלו ומאז פרטיו האישיים נשמרו אצלי בדיוק כמו במשרד הפנים – עד שהייתי לאם. מידע שמילא במוחי תאים על גבי תאים נמחק כדי לפנות מקום למידע חדש, חשוב לא פחות: מתי יאיר אכל? מאיזה צד הוא ינק (מסובך מאוד)? כמה פעמים הוא עשה קקי היום? מה היה צבע הקקי? והמרקם? מתי החלפתי לו חיתול? כמה פעמים הוא קם בלילה? פלא שאני צריכה להתקשר לרוני, בן זוגי, שיזכיר לי מהו מספר הקודן של המכונית?

 

כאן המקום להבהיר: כל עוד יש לכם ילד אחד, אחד מבני הזוג זכאי לשמיעה סלקטיבית. וניחשת נכון – הזכות הזאת היא לא שלך. ויתרת עליה כשהפכת לאמא. בן זוגך ממשיך לישון כשהקטן בוכה בלילה. כשיורש העצר יורה את צרכיו מתוך שינה ברעם קולני ומישהו נדרש לקום, לצאת מתחת לשמיכה החמה ולהחליף לו חיתול – הוא לא שומע. כשהוא רואה טלוויזיה ואת תולה כביסה ופתאום הקטן בוכה – גם אז הוא לא שומע, ולא בגלל הווליום של הטלוויזיה. הוא, כמובן, היה קם בשמחה להחליף חיתול בשלוש לפנות בוקר, או לקחת את הקטן אם תבקשי. אבל את, בתור זו ששומעת, צריכה לבחור בין להעיר אותו או להקים אותו מהספה, לבין ללכת בעצמך, ולשמוע אחר כך, "אז למה את לא אומרת? לא שמעתי... אם כבר ממילא התעוררת אז למה את מעירה גם אותי?"

 

כן, כן. זו אינה טעות הדפסה. זוהי זכות ולא חובה. כשהיית רווקה גררת את עצמך בקושי רב לחדר הכושר בדרך הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש. או שאספת את גופך הלאה בשבת בבוקר, עם התיק שהכנת מראש ובו מגבת ותיק רחצה קטן וכמובן, אוזניות כדי שתוכלי גם לשמוע את הפסקול של "צעירים חסרי מנוח" תוך כדי צעידה על ההליכון. אבל כאם חדשה את מגלה שהליכה לחדר כושר כרוכה בהיערכות מבצעית מורכבת או בוויתור על שעות שינה (בעשר בלילה? בשעה הזאת אני כבר בחלום השני). בסולם העדיפויות הכולל גם רופא שיניים וקוסמטיקאית חדר הכושר יורד למקומות התחתונים או למטה מזה. זר צעיר ורווק לא יבין זאת וגם לא הפקידה הרעננה של חדר הכושר, שתתקשר ותציע כפתרון להקפיא את המנוי עד שתוכלו לחזור להתעמל. אין בעיה. אוטוטו, כשהילד יתגייס אני חוזרת. גם את עוד תלכי להתעמלות אחרי לידה מטעם קופת חולים במקום לחדר הכושר, תכווצי רצפת אגן ותעשי כפיפות בטן כשיורש העצר שוכב עליך ומחייך בעניין רב.

 

ויש עוד כמה וכמה זכויות אלמנטריות ברשימת הזכויות שעליהן ויתרת. אבל במקומה את יכולה עתה להרכיב רשימה חדשה. רשימת הדברים שגורמים לך עונג וממלאים אותך בתחושות שלא הכרת מעולם. ההכרה שאת אוהבת בכל תא בגופך כמו שלא ידעת שאפשר; החיוך שלו; המבט המעריץ והמאוהב בעיניו כשהוא מעורסל בזרועותייך; הריח המשכר של עורו; חום גופו המזכיר לחמנייה אפויה ומפתה לטעום ולטעום את צווארו עד בלי שובע ההתמסרות המוחלטת הזו שבה הוא מתרפק עליך בגופו הקטן והרפוי; ההתמתחויות הקטנות מתוך שינה שאותן הוא מלווה בקולות חתוליים ובשרבוב שפתיים קטנות אחרי שינק. לכל אלו אין תחליף. וזה עוד לפני ששמעת אותו קורא לך "אמא" או רץ אליך ומבקש עוד חיבוק. זה עוד לפני שעמדת במסיבת סיום השנה בגן, כשהוא שר "אולי עוד קיץ ניפגש," ונאבקת להחניק התייפחות קולנית. את כבר שבויה לחלוטין. אסירת עולם מרצון בעבותות האימהות.