אין דבר מרגש יותר מלידה, מכניסת האהובים הקטנטנים שלנו למשפחה. אך יחד איתם מגיעים הפחדים שלנו כאימהות. עד ההריון הראשון, עיקר עולמי הייתה הקריירה שלי ופתאום, בבת אחת הרגשתי שנותקתי מהעולם העצמאי המוכר ונותרתי בבית להניק ולטפל בתינוק. כמו רוב הנשים גם אני תהיתי: איך בכלל עושים את זה? איך משלבים קריירה עם המציאות החדשה? איך לא אאבד את המימוש העצמי שלי וגם אהנה מהמצב המשפחתי החדש והיקר כל כך הדורש את עיקר תשומת לבי? 

הייתה זו עבורי חוויה לא פשוטה. "איך אני המאופרת כל בוקר בדרך לפגישות מוצאת עצמי בבית 24/7, כלואה בתוך סחבות עם תינוק קטן וסיכות כביסה ביד". 

 

הייתי מדוכדכת ומוטרדת כעסתי על בן זוגי שלכאורה חייו לא השתנו כמו שלי והגרוע מכל-פעלתי כמי שלא רואה את המציאות האמיתית ומנסה להתנהל "כרגיל"-עבודה, הנקה, עבודה, בית. לא ביקשתי עזרה ("כי אין דבר שאני לא יכולה לנהל לבד"), לא ניצלתי את חופשת הלידה. התוצאה לא אחרה לבוא-התשתי עצמי כליל.

 

הבנתי שעלי לעשות חישוב מסלול מחדש, להפסיק להתנגד בנפשי ובראשי לסיטואציה ולקבל אותה באהבה, לזרום עם המציאות שלי ולא לנסות שוב ושוב להנדס אותה-כי זה הרי לא באמת אפשרי. ברגע ששיניתי "המשקפיים" ,הפתרונות היצירתיים כבר צפו מאליהם. 

מעבירה לכן באהבה  5 צעדים ראשונים שניסחתי לwaze"" פרקטי אחרי לידה:

 

"מה עכשיו ,בוטלתי? אני רק אמא? מה עם הקריירה שלי? מה איתי?" רבות המחשבות על "מה עושים עם הקריירה כשיולדים". אז אם כבר חושבים מומלץ לחשוב מחדש  על המילה– "קריירה ". המושג יצר לו עם השנים תדמית מנופחת משל עצמו, עתיר סטנדרטים לא ישימים שמביאים אותנו ,האימהות לתסכול נוסח החלום ושיברו. זה כמו ועמדנו בכניסה למועדון הנחשב "אישה קרייריסטית" והסלקציה מעבירה אותנו דרך אומדני תדמית שקריים דוגמת "את קרייריסטית רק אם את עובדת עד צאת הנשמה", "אם העסק שלך/תפקיד שלך גדול" או כמו שהמחישה זאת בחינניות עלמה זק בארץ נהדרת "אם את גבר גבר בישיבת מנהלים" 

 

לקח לי זמן להבין את זה. ניסיוני הביא אותי להבין שתפיסת  ה"אני אישה-גבר ככל הגברים" הזו, רק עשתה לי רע. לקח לי זמן, פריצת דיסק והמון רגשות אשם ותסכול להגיע למסקנות האלו ובכל פעם שאני קצת שוכחת אותן התסמינים חוזרים ובגדול. זה לא אומר שאני פחות מגבר, זה רק אומר שאני מחוברת היטב למציאות של הבחירות שלי עצמי-אני גם (וקודם כל) אמא שרוצה להיות עם הילדים שלה וגם אישה שלא רוצה לוותר על לממש את עצמה בעשייה שלה. 

 

ברגע שעצרתי לבדק בית אותנטי של מה באמת יעשה אותי מאושרת בעשייה וגם שמחה בבית –" כמה באמת אנחנו רוצות לעבוד וכמה באמת רוצות להיות עם הילדים במהלך היום?" בלי לחשוב מה יגידו, בלי להתעסק ב"איך ניתפס". נ.צ למחשבה כזו, תחליף את הדיון הפנימי שלנו על קריירה בשיח על מימוש עצמי ותשים אותנו היישר על הקרקע של המציאות האמיתית של עצמנו.

 

וכך, בדיון אותנטי שערכתי עם עצמי על הקריירה שלי, הפסקתי לדבר קריירה והתחלתי לדבר מימוש עצמי- מה תכלס יעשה לי טוב בעבודה ועומד בקנה אחת עם המציאות האמיתית שלי מבחינת זמן, כסף, התנהלות. היום אני מג'נגלת בין כובע העשייה המגוונת שלי ובין הכובע הראשי- ילדיי ומשפחתי. איך עושים "גם וגם" ועוד בימי החופש? מינונים גבירותיי. 

 

בחרנו את מה שרוצות לעשות ואת רמת הקיבולת? מעולה. עכשיו בואו נעמיד את זה במבחן המציאות. אני מאמינה גדולה בתכל'ס. ולכן חשוב לשתול את השיקול הכלכלי. כמה כסף תכל'ס אנחנו רוצות/צריכות להכניס הביתה בנטו ומהו המחזור הקבוע/גודל המשרה שאנחנו צריכות לייצר כדי שיהיה לנו הנטו הזה? חיבור הדוק למספרים יחברו אותנו גם למשימות שעלינו לצוק לעוגני הלו"ז שקבענו כעצמאיות או לגודל המשרה שעלינו לקחת על עצמנו כשכירות. 

הנדל"ן ביומן לא מספיק לMUST  כסף ההכרחי? תפעילי מנגנוני סיוע  ובעיקר גמישות- להזיז ימינה שמאלה את הלו"ז ביומן, להפעיל את כל מנגנוני הסיוע- סבתוש, בייביסיטרוש, וכמובן אבוש (זה לגמרי גם שלו!) ובעיקר להילחם ברגשות אשם אם נאלצנו לוותר על זמן ילדים כי בסופו של דבר העבודה המשגשגת והאושר שלנו, זה גם בשבילם. בתקופות אחרות ,ממילא נבחר לוותר על זמן עבודה בשבילם. 

 

איך מכניסים בחירות ליומן? הדבר הפשוט והנכון לעשות הוא לפתוח יומן- לעגן בו את העוגנים הקבועים של היום- החל מהשעה שהילדים חוזרים מהקייטנה/מסגרות ו/או השעה שאנחנו רוצות להיות איתם  (דגש על רוצות ולא חייבות, זה אנחנו הבאנו אותם לעולם באהבה ומבחירה), ועד לנושאים קבועים ביום העבודה שלנו.  

 

מכאן, בואו נהיה עם יד על הלב ונבחן- מה באמת יכול להיכנס בשעות העבודה שיש לנו מתוקף בחירות (ולא אילוצי) החיים שלנו? איזה  חלומות/נושאים/שירותים בעבודה שלנו נוכל לתמרן במסגרת השעות שתכל'ס הקצבנו לנו לעבוד ואילו כדאי שנדחה למועדים רגועים יותר או אפילו לזמן שהילדים קצת יגדלו. ובאם אנחנו שכירות-מה גודל המשרה/תפקיד שאני יכולה באמת להכיל, כרגע. 

 

"אמא בואי קחי אותי מהקייטנה עכשיו"

 

נכון. הבחירות האלו מזניקות אותי כמעט על בסיס קבוע ב-6 בבוקר למשרד כדי להספיק את משימותיי לשביעות רצוני ורצון לקוחותיי, הזמן שלי מנוהל היטב ומדוד על דקות. 

נכון, אני צריכה לפעמים להזכיר לעצמי שאני בחרתי באהבה בילדים ובמשפחה שלי כדי לא להכנס ללולאת מחשבות כמו "מה יכולתי לעשות אם" .

 

נכון, לא תמיד זה מסתדר בדיוק לפי התכנון ("אמא בואי קחי אותי מהקייטנה עכשיו")  וישנם לא מעט דברים שאני מבינה, לא תמיד בחדוות ויתור אבל תמיד בכנות, שאני חייבת, יותר נכון –רוצה, לדחות לזמנים שפויים יותר ומכאן מתחילה לג'נגל. מדהים אותי לראות איך החיים מתעצבים והנושאים מסתדרים בהתאמה לעוגנים שבחרתי, אמנם יש בלת"מים, ואימצתי לא מעט "מלאכי סידורים" סביבי, ועדיין-חוק מרפי פוגש פחות  את אלו שמתכננים עצמם מול הזמן, אז אני שמחה שאני מתראה איתו לעיתים פחות קרובות...

 

תוך כדי "כל האמת בפרצוף" של המציאות שלנו, במיוחד ביולי אוגוסט, נבין לבד שאי אפשר להיות מושלמות. אי אפשר לתת 100% בכל דבר בכל רגע נתון. אני בחרתי במנגנון חשיבה שעוזר לי להילחם בפרפקציוניזם המוגזם. "סקרתי" את העולמות שלי בית-עבודה והבנתי שבגדול, בממוצע משוקלל, אני 90%, מצטיינת לא? אם אני נותנת מעצמי 120% "שם" זה בסדר שבאותו רגע נתון אתן  60% "פה". אז אפשר לבחור במספר מרגיע, או לא לבחור לתייג עצמנו עם מספר בכלל, העיקר לא לחשוב ש100% מושלם אכן  אפשרי. אותי זה לגמרי התיש.  

 

את תוכנית המימוש העצמי שבנינו עלינו לשקף לשותף בחיים ("שנינו בסירה אחת") ולילדים. לשקף להם למשל בקיץ שאנחנו  לא באמת בחופש כמוהם, לספר להם על תכנון הזמן שלנו לעבודה, על הזמן שלנו לעצמנו ועל הזמן שחשוב לנו להיות איתם. להכין אותם להיתכנות בלת"מים ולשמוע מהם מה חשוב מבחינתם שיכנס בסדר היום. כל אלו יעזרו לנו לג'נגל טוב יותר, ירתום את הבית אלינו ובעיקר ייצרו שיח, תקשורת ותזכורת ברורה לכולנו- לבחור, לעשות וליהנות מהדברים החשובים לנו באמת. 

וכשאנחנו איתם? בואו נפריד רשויות, נתאמן על להיפרד מרעשי העבודה שבראשנו ופשוט נהיה נוכחות ונהנה. 

 

לימור אטד היא אמא ל-3 ילדים, מרצה למוטיבציה בקריירה, בליין ההרצאות  "אישה.אמא 90%" באהבה לנשים שרוצות ליהנות מכל העולמות

לימור משמשת גם כבעלים של עסק עצמאי וסגנית ראש חוג באקדמיה.