הלידה לא הייתה חוויה מעצימה עבורי כלל

סיפרו לך על הרגע בו תחזיקי אותו או אותה בזרועותייך ותגלי אהבה מושלמת. אמרו לך שם שאת תשכחי את הכאב, הצירים וכל מה שידעת בעצם קודם, ורק תחשבי על האהבה. ומה קורה כשהלידה מסתבכת והחוויה הכי מעצימה הופכת לסיוט? 

מאת: ורדית שטרנבך, בלוגרית


הלידה לא הייתה חוויה מעצימה עבורי כלל

דיכאון אחרי לידה

הוא דבר שבעבר לא דיברו אליו ובשנים האחרונות החלו לדבר על אחוזים אמיתיים. בין 10 ל-15 אחוז מהנשים יחוו דיכאון אחרי לידה. הספרות מדברת על טווח של מספר חודשים עד שנה ולאחרונה אפילו מדברים על מספר שנים וגם רגע "ההתחלה" של הדיכאון כבר זז אחורה –עוד לתקופת האשפוז בבית החולים. הטריגרים הבולטים מדברים על מצב סוציו –אקונומי, נטייה מוקדמת לדיכאונות והפרעות אישיות, בעיות קודמות בזוגיות ועוד. לאחרונה החלו להכיר גם בתופעה של טראומת פוסט לידה. 

 

תופעת טראומת הלידה

(Childbirth-related posttraumatic stress disorder) דומה במרכיביה לכלל תופעות הפוסט טראומה  (PTSD ) והיקפה כיום מגיע ל-5.9 אחוז מהיולדות . מאפייניה דומים לאלו של טראומה רגילה : שכחה של אירוע הלידה לחלוטין או לחילופין פלאשבקים תכופים וסיוטים, בעיות בשינה , הימנעות מקשר חזק עם הילד וסכנה ברורה ומיידית לדיכאון אחרי לידה. ולמרות זאת מדוע לא מדברים על התופעה? 
ראשית, בתרבות הישראלית לידה היא דבר משמח וילודה מרובה היא חלק מהנרטיב של היישוב בארץ. למרות שחלפו שנים רבות, החברה הישראלית עדיין נחשבת למעודדת ילודה ולכן כל סממן הפוך, למשל של הסתפקות בילד אחד, גורר גינוי. במצב זה נשים רבות מתביישות לדבר על זה. שנית, קיימת מודעות מועטה לתחום. רוב הסממנים של טראומת פוסט לידה מתפרשים כתסמיני דיכאון אחרי לידה (למרות ששתי התופעות קשורות זו בזו). 
 

אז מה עושים ?

 
מאירה ברנע גולדברג היא סופרת ישראלית מצליחה  ("כמה רחוק את מוכנה ללכת", "כראמל" ו"משפחה לדוגמא"), בלוגרית  בעלת טור ושותפה ב "כריכה - סוכנות לספרים" המספקת שירותים לסופרים.
מאירה הסכימה בנדיבות ופתיחות  לשתף אותנו בסיפור הלידה המורכב שעברה.
 

מתי הבנת שהלידה הולכת להיות משהו אחר ממה שדמיינת?

בעלי ואני  היינו בבדיקה שגרתית בבית החולים בגלל עניין אחר, מסתבר שהעובר היה קטן מידי. שכבתי על מיטת הטיפולים ופתאום קלטתי את הרופא מסתכל במוניטור של האולטרסאונד שותק ועוזב את החדר.. הכל קרה ממש מהר ואז גם הבנתי שמשהו לא בסדר. עוד שני רופאים נכנסו להתייעצות  ודיברו ביניהם. "אתה רואה את זה?", שואל הרופא הגבוה, והנמוך עונה: "כן. אני רואה שלוש". ניסיתי להבין מה קורה ולא ענו לנו עד שבעלי שאל באסרטיביות "מה זה שלוש?" בשלב זה ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שחבל הטבור כרוך שלוש פעמים סביב הצוואר והם מחכים למומחה. 

 

מה עובר לך בראש באותו רגע?

התחלתי לבכות בטירוף.  חיכיתי לתינוק הזה 5 שנים. התכוננתי ללידה כל ההיריון ורציתי לידה טבעית בלי אפידורל. אני הסכמתי לניתוח קיסרי בלי לחשוב כי זה מה שהרופא המליץ עליו מאחר והייתי כבר בשבוע 37. אבל תכננתי משהו אחר. קראתי על כל סוגי הלידות בספרים ובאינטרנט, עשינו (אני ובעלי) קורס הכנה ללידה. נתנו לי לקרוא מסמך שמפרט על סיכונים של ניתוח קיסרי וביקשו שאחתום עליו. לא רציתי בכלל לקרוא, רציתי רק לעבור את זה כבר אבל הכריחו אותי.  שהכניסו אותי כבר לחדר לידה יכולתי לחשוב רק על שלושה דברים: 1. אלוהים בבקשה תעזור לי. אני כל כך רוצה את התינוק הזה. 2. שרוס ינשק כבר את רייצ'ל (בחדר הלידה הוקרנו פרקים חוזרים של חברים). 3. איזה קטע שלא סיפרתי לאף אחד במשפחה שאני נכנסת לניתוח קיסרי, אפילו לא לאמא שלי.
הרבה נשים מדווחות על בדידות במקרים של לידה שמסתבכת. גם את הרגשת ככה ?
האחות הבטיחה לי שבעלי יוכל להיכנס איתי אל חדר הניתוח, אך ברגע שהגיעו הסניטרים הם התחרטו ולא נתנו לו להיכנס. ניסיתי בכל צורה לשכנע אותם שבעלי יישאר איתי אך הם התעקשו על ההפרדה. בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת לוותר ושחררתי. 

 

מה קרה שם, בחדר הניתוח, ממה שאת זוכרת ...?

אני זוכרת שהיה קפוא בחדר והזריקו לי חומר כלשהוא. שכבתי שם מפוחדת ומרוגשת מהפגישה המתקרבת עם התינוק שלי ופתאום הרגשתי כאב מטורף בבטן. התחלתי לצעוק ואז הרופאים קלטו שהאזור לא רדום והם התחילו לחתוך אותי בלי לשים לב. ברירת המחדל הייתה ישר הרדמה מלאה. אני זוכרת זריקה נוספת וספירה שנרדמתי במהלכה. התעוררתי ולא הבנתי מה קרה בכלל וגם האחות הייתה עסוקה בדברים אחרים. שתי האחיות רבו בניהן ואמרו שיש מחסור בכוח אדם. בכלל לא התייחסו. צעקתי וניסיתי להבין מה קרה לתינוק. האחות תפסה את עצמה וענתה סוף סוף " הכול בסדר חמודה, תירגעי. הוא בחימום. היה לך נס. חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלו והיה קשר בחבל עצמו". ואז התחלתי לדמם בטירוף .
בשלב זה בעלי כבר חזר לחדר והמנתחת ניסתה להכין אותי ואמרה שהולך לכאוב לי . לפני שהבנתי מי נגד מי לחצו לי על הבטן . הכאב היה בלתי נסבל.
 
אחרי דקה בעלי נכנס. הרופאים היו מאד מודאגים ממני כי הדימום לא עצר. החזירו אותי חזרה אל חדר הניתוח. אני זוכרת שהיה לי קר והייתי צמאה. מישהי שרק בדיעבד הבנתי שהיא המנתחת החזיקה את ידי. הרגשתי שאני עוד רגע מתה. במקביל קראו למומחה ולעירוי דם. בשלב מסוים הצליחו לעצור את הדימום והעבירו אותי לחדר אחר. אני עדיין זוכרת את התחושה שלי שם שוכבת ולא מבינה מה נעשה איתי. בשלב מסוים מרוב כאב התחלתי לצחוק אני זוכרת את עצמי יושבת וצוחקת כי זה לא נראה לי הגיוני שככה נראית הלידה שלי. ידעתי שאני אהיה חייבת להמציא משהו אחר כשהבן שלי יהיה גדול וישאל אותי על הלידה שלו...