ביציאה מבית החולים, למרבה הפליאה, מתברר שהעולם כמנהגו נוהג, שהשמש זורחת, והכול ממשיך ורץ כאילו דבר לא קרה. אצלנו נברא עולם חדש, מלא פליאה ויופי קסום.  יש לנו תינוק, שעם הכול מביא עמו הרבה אושר ושמחה.

מאת: ד"ר שולמית רונן – תרפיית אור צליל וצבע

 

ביציאה מבית החולים, למרבה הפליאה, מתברר שהעולם כמנהגו נוהג, שהשמש זורחת, והכול ממשיך ורץ כאילו דבר לא קרה.

אצלנו נברא עולם חדש, מלא פליאה ויופי קסום. יחלפו ימים לא מעטים עד שנמצא את האיזון בין העולמות ועד שהחדש ייהפך וייעשה למוכר. ובנתיים, ישנם גם הפחד והשמחה, ההתרגשות המורגשת בכל תא ותא, ובעיקר העייפות שאין מילים לתאר, ואולי גם כאב ואכזבה וגם תקווה והקלה – יש לנו תינוק, שעם הכול מביא עמו הרבה אושר ושמחה.

ישנם לא מעט התלבטויות, כגון: "לעשות כך או כך", "מה הנכון ביותר לרך הנולד", ובמקרה זה, הצעתי היא: לתת כבוד לאינטואיציה הפנימית המכוונת לדבר "הנכון",לאותה תחושה שאם נרשה לעצמנו להקשיב לה, היא תנחה אותנו בכל מעשינו.

אינטואיציה אינה שייכת לתחום המיסטי, כפי שלעיתים משייכים אותה. אינטואיציה צומחת כשמגלים רגישות לעצמנו ומתבוננים לזולת, ש"במקרה" זה הוא התינוק שלנו.

מבחינה רפואית, זהו פרק זמן הנקרא "לאחר לידה", אשר מתייחס אל 6 – 8 שבעות שאחרי הלידה, שבהם הרחם חוזר למקומו ולצורתו הקודמת, ישנה גישה אחרת, האומרת "שלאחר הלידה" הזמן הוא ששת החודשים הראשונים, וישנם הטוענים כי מדובר בשש השנים הראשונות לחיי הילד, כלומר לזמן שהילד מתחיל ללכת לבית הספר ומתחיל להיות עצמאי ויוצר מפגש חברתי עם בני גילו.

נדמה שהפער בין התבוננויות אלה מצביע על כך שההסתגלות הנפשית הנדרשת ל"אימהות" מורכבת וארוכה הרבה יותר מן ההסתגלות הגופנית, על כל היבטיה. כדאי לציין ומומלץ לקרוא את הספר "הולדתה של אם" של דניאל סטרן, הכותב כך:

"בתהליך היותה של האישה לאם, היא מפתחת הלך מחשבה שונה באופן מהותי מזה שהיה לה קודם, ונכנסת לתחום התנסות שאיננו מוכר לאלה שאינן אמהות ..., החיים הקודמים שלה נדחקים הצידה ומפנים מקום להלך המחשבה החדש הזה שממהר למלא את התפקיד המרכזי בחיים הפנימיים של האם, ונותן להם מראה שונה לחלוטין... כאם, בהכרח תלדי הלך מחשבה אימהי שבמשך זמן מה יפעל כמו כוכב בהכוונת דרכך בחיים. אין זה רק ארגון מחודש של החיים המנטאליים שלך, אלא ארגון חדש לגמרי שיתקיים לצידו של הישן (וקרוב לוודאי שגם ישפיע עליו)... הארגון המנטאלי הקודם פשוט עובר לרקע למשך זמן שאורכו תלוי באישה".

 

תינוק מביא עמו ומכניס הביתה אור חדש. היצור הקטן, החביב והנעים הזה מעורר אצל רבים רגשות שכלל לא הכירו לפני כן, כגון: רכות ורוך שאין להם שיעור ורצון להעניק ולגרום לתינוק שלנו אושר עד אין קיץ. בו זמנית, הוא מביא עמו גם עייפות, שאלות וחששות, ומעורר את הסדר המשפחתי המוכר.

הביטוי הראשוני להורות, הוא המגע הבלתי ניתן להפרדה בין גוף התינוק לגוף האם.

כמו אצל חיות גם אצל בני אדם, ברגע הראשוני כאשר האם נוגעת בתינוקה, המוח מתחיל להפריש הורמונים אימהיים כגון – פרולקטין – האחראי ליצור החלב בשד, ואוקסיטוצין – הוא הורמון המשפיע על רגשותיה של האם וקושר אותה אל התינוק.

הקשר הראשוני מתחיל להתהוות כבר ברגעים הראשוניים שלאחר הלידה -  המגע, הריח, הקרבה הגופנית שבין האם לתינוק, חשובים מאד ליצירת הקשר הראשוני. לכן ישנה חשיבות גדולה להנחת התינוק על האם כאשר עדיין מחובר לחבל הטבור, יש לכך חשיבות להשארת התינוק צמוד לגופה של האם, כי הוא ממשיך להפריש את ההורמונים האימהיים, וכשהוא נלקח, הגוף מגיב בהפסקת ייצור ההורמונים. צניחה זו של רמות ההורמונים גורמת לאם לעיתים להגיב בסערות רגשיות עזות, לכן חשוב לתת מתן זמן הסתגלות ולא לקחת את התינוק מיד לאחר הלידה.

 

בתרבויות עתיקות, כגון: מצרים, יוון, תרבות המאייה והאינדיאנים, בזמן "האלה" הקדומה, הייתה מודעות עמוקה לקבלת תהליך ההתעברות, ההריון, הלידה וההורות הראשונית כשירות לטבע הנשי והאנושי שלנו. אלה אירועים אשר נחשבו כמשפעים על גורל האדם, החברה, השבט ועל תהליך התפתחותם אשר נתנו מקום רב ל"רחם" כמקום מקודש אשר ממנו נבראים החיים.

בתרבויות אלה, הנשים היו עורכות טכסי התכוונות ללידה, התפללו לאלות הלידה כדי שיפתחו את רחמן ויגנו על הילדים. טקס אשר אפשר ליולדת להרגיש חזקה ומוגנת, להתמסר לתהליך ללא פחד, ולקבל את התמיכה מן הנשים שסביבה.

בסביבה אוהבת וחמה האישה יכולה לעבור את הלידה בהתמסרות ובפתיחה לעוצמת האנרגיה המיוחדת הזורמת דרכה, לבטוח בגופה, ולחוות מימד רוחני של עוצמה ואהבה. חברות מסורתיות מתגייסות לסייע ליולדת בתקופה שאחרי הלידה. בתקופת משכב הלידה, 40 הימים שאחרי הלידה, נשים הקרובות ליולדת, לוקחות על עצמן את כל הטיפול במשק הבית ומאפשרות ליולדת להיות פנויה לעצמה ולתינוקה. היא מיניקה, אוכלת תבשילים מזינים ומחזקים, ונחה. המנוחה היא הכרחית, היא אינה פינוק ופריבילגיה מיוחדת.

 

בימינו, הצורך הפשוט של היולדת במנוחה ובטיפול תומך, עדיין בחיתוליו. מרבית האמהות חוזרות אל הבית המנוהל כיחידה שאינה ערוכה לקבל עזרה וגם אינה מורגלת בכך. ניתן לומר, שהאישה נשארת לבדה לאחר חזרתה הביתה. לעיתים רחוקות נכנסת דמות אחרת הלוקחת על עצמה את עול הבית.

וניתן לומר, שהיולדות עצמן מתקשות להשלים עם המחשבה שאישה לאחר לידה זקוקה לעזרה.

נשים לאחר לידה זקוקות לפסק זמן שיאפשר להן להתחזק, וזמן למנוחה כדי לחזור לעצמן. אישה לאחר לידה מאבדת הרבה דם והצורך לחזור לעצמה הכרחי, וכל עזרה מהמשפחה המורחבת היא לעיתים משאב יקר ערך של עזרה ונחמה, כאשר מערכת היחסים היא טובה, אחרת הופך לעיתים קרובות למקור של מתח המחליש את המשפחה הטרייה.

בתקופה זו עשויה האישה למצוא עצמה חוזרת אל תקופת הילדות, ומנתחת את טיב הקשר עם אמה.

אלה הן מחשבות חשובות המשפיעות על הקשר שלה עם התינוק.

בשבועות הראשונים שאחרי הלידה, העייפות היא עצומה. ההתמודדות התובענית שהגוף חווה יחד עם השינוי הרגשי ובנוסף לילות ללא שינה של ממש. חשוב לזכור, שהפטנט הטוב ביותר, והיעיל לשיפור מצב העייפות הוא כאשר התינוק נרדם ללכת בעקבותיו.

במצבי עייפות גדולה, במצב שהגוף לא התחזק דיו יכולים להתעורר מצבי רוח משתנים, כמו בכי ומצבי דיכאון. במצבים אלה ניתנת האפשרות להיעזר בפורמולות של צמחי מרפא סיניים אשר יעילים מאד לאיזון גופני ונפשי לאחר הלידה. ישנם גם צמחי מרפא כמו: היפריקום, ורוואנה,  לבנדר, קמומיל, רוזמרין ומליסה.

בספר "האבולוציה של האהבה" כותב למפרט:

"אחד הגורמים המשתקפים הן בקשר עם התינוק והן בדיכאון הוא הורמון הפרולקטין. תפקידו הידוע יותר הוא ייצור החלב בשד, אולם יש לו עוד תפקיד, שפחות ידוע, והוא להאיץ את הרצון ואת הצורך בקרבה גופנית, כלומר, אותו צמד התנהגויות אימהי מפורסם -  הזנה והגנה – שניהם באמצעות הקרבה הגופנית ובשניהם הפרולקטין נוטל חלק חשוב. כאשר אם יולדת, רמת הפרולקטין מגיעה לשיאה. אם הפרולקטין ממלא את תפקידו ומתפרק בגוף תוך הנחיית פעילות האם לכיוון התינוק, תוך כדי יצירת ההתנהגות האימהית, האם מאושרת. אם התינוק נלקח והיא נשארת עם פרולקטין גבוה, היא תצנח לדיכאון. רוב היולדות חשות דיכאון קל, שאינו תגובה על פרידה אלא היא רק תוצר לוואי בלתי משמעותי של השינויים ההורמונלים המתחוללים בהן והוא חולף במהרה.

עם הדיכאון יבוא גם הבכי, שהוא סיפור מעניין כשלעצמו. אם נעשה אנליזה כימית לדמעות, נגלה דבר מפתיע: בדמעות משתחרר פרולקטין. פרולקטין עודף נוצר בנו כאשר אנו רוצים לחבק מישהו ואין לנו את מי לחבק, כאשר נפרדנו ואין כלפי מי להפנות את ההתנהגות אם – ילד.

לנשים – כקבוצה, יש רמה בסיסית  גבוהה יותר של פרולקטין בגופן מאשר לגברים, והן רגישות יותר לדיכאון ולבכי. כל אלה הם מרכיבים של האמהות, של הרגישות לקשר ושל הפחד מפני פרידה".

 

בחברות שבטיות ומסורתיות ליוו את היולדת נשים שהיו מוכרות לה היטב. הן סיפקו ליולדת תמיכה רגשית, אישית ומקצועית.

כאשר אנו נמצאים במעברים ושינויים מתחוללים בחיינו, מלבד תחושת ההתרגשות והציפייה לקראת הבאות, ישנה תחושת  החרדה או החשש מאי הוודאות הקשורה בכל שינוי. לידת תינוק היא שינוי נפלא בחיי המשפחה. לא רק שאנו עושים שינוי בחיינו, אלא גם משפיעים על חייו של יצור חדש.

הלידה קשורה בהתרגשות ובשמחה וביחד איתה גם אי הוודאות, ולכן נדמה לי, שבמצבים אלה חשוב מפגשים של אמהות צעירות יחד עם התינוקות לתמיכה הדדית, כגון: מפגשים של עיסוי תינוקות, מפגשי שיחה על מצבים שכל אימא זקוקה ורוצה תמיכה, ובסופו , שישנה שפה משותפת, והעזרה ההדדית  היכולה להינתן גדולה ויקרה מפז.

לפרטים: דולה, תומכת לידה, תמיכה לאחר לידה