המטרה היא לתת כלים מעשיים לציור שיתופי עם הילד או הילדה שלך בבית, כדי לאפשר את החוויה המעצימה במלוא הפוטנציאל שלה.

 

 

 

הסיפור שדרכו התגלגלתי בעצמי להנחיית סדנאות ציור שיתופי התחיל, כמו הרבה הזדמנויות בחיים, במשבר כאמא לשתי בנות קטנות. הקטנה שלי היתה תינוקת, והגדולה בת שנתיים וחצי. אז עוד הייתי אמא בחינוך ביתי, עם רצון עז לזמן לעצמי. בעיקר היה חסר לי זמן לצייר כדי להתמלא באנרגיות שנדרשות לאמא לתינוקות. הזמן שבו הייתי מציירת היה במנוחות צהריים או כשהבנות הלכו לישון בערב, וגם זה אם לא נרדמתי בעצמי.

 

המשבר הבשיל בתנאים המיוחדים האלו שאולי חלקכן חוות ברגעים אלו, וחלקכן אולי זוכרות.

הקש ששבר את גב הגמל היה רגע ההכרזה התמימה והנחושה של ילדה בת שנתיים וחצי, שלא רצתה יותר לישון צהריים.

 

הבנתי שנדרשת כאן קודם כל קבלה ואז יצירתיות, כמו בכל נקודת משבר. נעצבתי על שעת השינה הכה מהותית והבטתי בבתי הקטנה. ניסיתי לחשוב מה יכול לעשות לי טוב ולשמור על החיוניות שלי, שיאפשר גם לבת שלי לקחת חלק משמעותי, כך שהחיבור בינינו יהיה נעים, אפילו בשעות של עייפוציור יכול להרגיע אותי ולשמור על עניין של הבת שלי לאורך זמן. הזמנתי אותה לסטודיו שלי (אחד החדרים בבית). 

 

יצא לי לפניכן לצייר ציור שיתופי, אבל עם מבוגר. החלטתי ללכת על זה ולשתף אותה בעולם שלי, תוך כדי שאני לוקחת בחשבון שהיא תשפיע על העולם הזה. באותו רגע עוד לא ידעתי עד כמה ההשפעה הזאת תהיה משמעותית, ושבזכות ההתנסות הזו, הציור השיתופי יהפוך להיות העסק והשליחות שלי.

 

מהרגע שילדינו לומדים להחזיק משהו ביד, גם אם זה רק מקל או חתיכת גזר, ברגע הבא הם יבדקו מה קורה כשהגזר נוגע בשולחן, איזה צורות הוא עושה כשטובלים אותו בטחינה ואז נוגעים איתו בקיר (או בפנים של אמא). הסקרנות שלהם לגלות וללמוד על העולם ועל היכולת שלהם להשפיע עליו, חזקה מכל חוק ונורמה חברתית. כשהילד משחק עם אוכל או חופר עם הידיים בבוץ, החוויה החושית שלו לעתים קרובה לניסוי מרתק, וכמובן לציור. הוא מגלה שהאצבע שלו יכולה לשנות את העולם, גם אם זה שינוי קטן. בשלב הזה אין משמעות ל"יפה" או "נכון". הכל נכון מבחינתו.

גם כשיגיע הילד בסביבות גיל שנתיים שלוש ל"דף ריק", מיד יקרה שם משהו, לא משנה אם יש לו טושים, עפרונות, פנדה או מדבקות. הרצון לחקור את השטח החדש הוא מיידי. החשיבות שיש לתוצאה בזמן הזה היא די שולית מבחינת הילד בשלבים המוקדמים. את המשפט: "לא יצא לי טוב" שלאחריו הילדים מקמטים את הדף וזורקים לפח, הם בדרך כלל עוד לא אומרים. מבחינת הילד העיקר הוא הלמידה, החוויה ואינסוף האפשרויות שהוא מוכן לגלות זו אחר זו. ואם אפשר, אז עכשיו! 

מעורר השראה, לא?

 

חלקנו ברות מזל ותעוזה, נהנות מיצירה פשוטה, כמו שהיא, כמו ילדות. מוכנות ללכת עם היד שתוביל אותנו, ולקבל את מה שיוצא כחלק מניסוי וגילוי. חלקנו אוהבות את הציור רק כשיוצא לנו יפה, מקפידות על הפרטים וזורקות את מה שלא מוצא חן בעינינו. יש גם אפשרות של חשש אמיתי מיצירה, פן יצא משהו "לא טוב", ש-"אני אהרוס", "חבל על הדף" וכיוב'. סביר להניח שכל אחת מאיתנו נמצאת איפשהו בין לבין וזה תלוי גם במצב שלנו באותו רגע.

 

אם נניח לרגע בצד את התוצאה של הציור, וניזכר ברגעי החסד של יצירה חסרת ביקורת, אולי נרגיש את מילוי המצברים שהיצירה מאפשרת. כשאנחנו יוצרות, נוצר שקט ומתאפשר ביטוי שלפעמים כל כך חסר כאמא שחלק ניכר מזמנה מבלה בלהקשיב לאינספור צרכים של הילדים/בן זוג וכו'. יש לנו הזדמנות לצלול אל תוך עצמנו ולשאוב כוחות מהבאר הפרטית שלנו, שנמצאת שם בשבילנו, אם רק נתפנה לרגע לרדת לעומקה. 

 

ציור הוא רק אחת הדרכים. יש אפשרויות נוספות כמו כתיבה, פיסול, שירה, ריקוד, מדיטציה, טיול ועוד. מה שמיוחד בציור הוא שאנחנו רואות את הצבעים, הצורות ,הסמלים ובאופן די מיידי. למה זה מיוחד? יש משהו בחוש הראיה, קצת בדומה לשמיעה, שמעביר מסר מבעד למילים ולמחשבות, ישר אל מאחורי הקלעים של תודעתנו העסוקה בדרך כלל. עבורנו המבוגרים, גם אם אנחנו לא "יודעים" לצייר, עצם השרבוט הוא הזדמנות לנקות את הראש ויותר מזה.

 

 

לצייר לבד זה מעולה, ומומלץ גם לאמהות מאד עסוקות. העניין הוא שלפעמים אנחנו שוכחות את האפשרות הזו, והילדים שלנו יכולים לעזור לנו ולהזכיר לנו. הם מעוררים בנו השראה ורצון ליצור, ואנחנו יכולות לעודד אותם ולתת להם את תשומת הלב ההורית שכל כך חשובה להם, כשאנחנו עושות משהו יחד איתם ונותנות מקום וזמן לחיבור בינינו, שיש לו משמעות עמוקה גם לגבינו.

 

לפעמים מערכת היחסים שלנו עם הילדים מלווה במתח, וזמן יצירה משותף נראה כמו פנטזיה הרחוקה מהמציאות, אולי גם מהרצון. אולי כל רצוננו באותו רגע הוא שיניחו לנו לרגע להיות בשקט ולשמוע את המחשבות של עצמנו. ציור שיתופי לא פותר מצבים מורכבים אבל הוא יכול להוות גשר, אם נדע ללכת עליו בחכמה ובתשומת לב.

 

ציור שיתופי עם הילד שלנו הוא גם מקום למשחק וצלילה לעולם שלו, שיכול להיות מעניין גם עבורנו, בניגוד לתכניות טלוויזיה או ספרים מסויימים שהם מאד אוהבים ואנחנו אולי ממש לא.

ציור הוא שפה וגם למילים שלנו יכול להיות מקום בה. 

 

רגע לפני ששולפים את הדף והטושים, יש כמה דברים שכדאי לקחת בחשבון.

 

פעילות נעימה ומעניינת לשני הצדדים 

יצירה משותפת היא כח מגבש, התנסות שבה אנחנו יכולים להכיר אחד את השני ולגלות יחד עולם חדש. חוויה שבה נלמד אחד מהשני, בה לכל אחד מהמשתתפים יש מקום של כבוד, עם ההבנה של היכולות והמגבלות שלנו. כלומר - זה בסדר שהילד יבקש שנצייר משהו, זה גם בסדר שננסה ולא נצליח. מובן שלפעמים הילד יצייר על מה שציירנו, לא בדיוק באופן שבו היינו רוצים וגם זה בסדר. התפקיד שלנו הוא לאפשר את החוויה, בתשומת לב על הרגשות שעולים, של הילד ושלנו. 

 

ביטוי יצירתי

האפשרות לבטא את עצמנו דרך ציור, במרחב אחד שבו אנחנו נפגשים היא הזדמנות לתרגל את מה שקורה בכל מקרה בחיים שלנו יחד. אנחנו עושים את זה כמשחק, בו יש לנו את האפשרות להגדיר את החוקים מחדש (וכדאי שנדבר על זה עם הילד). באופן הזה יש לנו הזדמנות להתבטא כך שהילד יראה אותנו ויתייחס למה שאנחנו עושים וכמובן גם להיפך. כאשר זה מתנהל באווירה מאפשרת, האינטראקציה מעודדת ומעצימה את ההורה והילד.

 

בטחון ועידוד

לפעמים נשמע את הילד שלנו מעביר ביקורת על היצירה שלו, גם כשאנחנו בטוחים שהוא מצייר באופן מופלא. גם אם אנחנו מעודדים את הילדים שלנו ומנסים לטעת בהם בטחון, חשוב להעביר את המסר בדוגמא אישית. כאשר אנחנו אומרים שהוא עושה עבודה מצויינת, אבל אומרים שאנחנו גרועים בציור, מה בעצם המסר שהילד מקבל? הוא לומד מאיתנו ביקורת עצמית, אז הוא מחקה אותנו.

בציור שיתופי פרגון זה שם המשחק. גם אם נשנה את הציור, או נרצה למחוק, חשוב מאד שנפרגן אחד לשני ולא פחות חשוב - נפרגן לעצמנו. אפשר למשל לשאול את הילד: "מה אתה הכי אוהב בחלק הזה שציירת פה?" וגם "מה מוצא חן בעיניך במה שהוספתי לציור?".

 

 

יש אינספור דרכים לצייר "ציור שיתופי", אבל כמה דברים שיהיו רלוונטיים לכל אחת מהדרכים שכדאי לקרוא לפני שמתחילים. לא משנה אם נבחר בצבעי אקריליק על קנבס, טושים על דף או מקל על החול. חשוב לזכור שיש כאן שני אנשים (או יותר) שיוצרים יחד ויש מקום לכל אחד מהם להתבטא.

 

1. להקשיב - מה הן המילים שהילד אומר? מה הוא מצייר? יש לנו הזדמנות לשים לב איך הוא מרגיש כלפי עצמו, איך הוא רואה את המקום שלו מולנו ומה הוא מבקש מאיתנו. כל זה בתוך הציור עצמו, מה שכמובן יכול לעזור לנו בהבנה עמוקה יותר.

2. לדבר על הכללים - אחד הדברים שיעזרו ליצור באופן חופשי, הוא הגדרת חוקי המשחק. עדיף לפני שמתחילים לצייר, אבל גם תוך כדי, כשיש חילוקי דעות ושאלות של מה מותר ומה אסור. הכללים עצמם ניתנים להגדרה שלכם. ההגדרות יכולות להיות כלליות כמו: אנחנו מציירים רק על הדף (לא על השולחן למשל), או - אנחנו מציירים בתורות, כאשר כל אחד בתורו יכול לשנות או להוסיף. אולי יכול להיות חוק שלא מוחקים בכלל, או להיפך, שמותר לצייר גם על ציור קיים. מומלץ לבדוק, לנסות ולגלות את הדרך שלכם.

3. לשים לב לתחושות שלנו - האם מפריע לנו שהילד מצייר איתנו? בא לנו לצייר לבד? שיעשה כך ולא אחרת? הכל בסדר, זה לגיטימי ויכול לעלות בכל שיתוף פעולה, לא רק עם הילד שלנו אלא גם בעבודה או בתכנון ארוחת ערב או בילוי משפחתי. סביר להניח שגם לילד שלנו עולות כל מיני תחושות ויכול להיות שהוא יכעס שעשינו לציפור מקור גדול מדי או צבענו בצבע שהוא לא אוהב. מותר לו, בשלב זה התפקיד שלנו הוא להכיל את זה ולמצוא את הדרך לעשות את הדברים בשלום.

4. מה אם זה לא יוצא "יפה" - לכל מה שקורה בציור, יש מקום. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. מותר לנו להשפיע (גם זה תלוי במסגרת הכללים שכל אחד מגדיר עם הילד שלו), אך עלינו לכבד את הילד, גם אם הוא לא תמיד יודע לכבד אותנו ואומר לנו: "לא עשית את זה טוב", "יצא לך מכוער". כמובן שנוכל להתייחס לכך ולבטא את תחושותינו, ולזכור שהדרך הכי טובה שהילד לומד מאיתנו היא על ידי דוגמא אישית.

5. להיות פתוחים לשינויים - לפעמים אנחנו חושבים שהציור כבר "מושלם" ופתאום הילד שלנו ממשיך. זה לא תמיד פשוט להכיל את זה. זה טבעי שניקשר לציור או למשהו שעשינו, גם לילד זה יכול לקרות. אפשר לבקש לסיים את הציור ולהתחיל חדש. בשלב זה גם אפשר להציע שכל אחד יצייר את שלו.

6.  להפסיק באמצע - ציור שיתופי יכול להעלות אתגרים כמובן וזה לא תמיד קל לנו ולילד. אפשר לפעמים להפסיק את הפעילות, לעבור למשהו אחר ולנסות בהזדמנות אחרת. יכול להיות שאנחנו עייפים, רעבים, רבנו עם מישהו ואולי פשוט הילד שלנו זקוק ל"עשיית כלום". אולי גם אנחנו.

7. לצייר לבד אחרי ציור שיתופי - גם אם לא ציירנו שנים, יכול להיות שרגע אחרי שנצייר יחד, יתחשק לנו לצייר עם עצמנו. לפעמים הילדים פשוט עוזבים את הציור השיתופי וממשיכים למשחק אחר. אנחנו יכולים להמשיך את הציור שהתחלנו יחד, רק חשוב להגיד את זה לילד שלנו. אולי יקרה ההיפך, הילד שלנו יבקש להמשיך את הציור ואנחנו נמשיך לעיסוק אחר. אולי מראש נחליט שאחרי הציור השיתופי כל אחד יוכל לצייר גם ציור משלו. כך חלק משמעותי מהרצונות שלנו יקבלו מענה ולו מהידיעה שגם אם בציור המשותף אני מתפשר, יש לי את המקום שבו קורה רק מה שאני רוצה.

 

מנסיון, התהליך מעורר אתגרים ומביא איתו המון יופי והזדמנות לגלות על עצמנו ועל ילדינו דברים חדשים. יש לנו הזדמנות לשחק בהשראה ולפתח יחד רעיונות ועולמות שלמים. כאמהות אנחנו פותחות פתח לחיבור ותקשורת מיוחדת עם הילד שלנו, דרך להכיר אחד את השני ולפתח שפה משותפת. יותר מכך, הילד שלנו פותח לנו שער לעולם שאולי שכחנו ומזמין אותנו להיכנס ולקבל את המתנות שמחכות לנו שם - אולי מאז שהיינו ילדות.

 

כתבה: דינה ארגוב, ציירת פעילה בוגרת בצלאל. מפתחת השיטה הייחודית של ציור שיתופי ככלי לפיתוח יצירתיות, תקשורת ושיתוף פעולה לקבוצות בארגונים חינוכיים וחברות עסקיות. מנחת סדנאות ציור שיתופי לזוגות ומשפחות, בארועים ובשמחות.