אין הורה שלא מתלונן שהילד שלו או שלא מקשיב לו או עושה לו דווקא.

ההבדל המשמעותי בין המקרים הוא במינונים של אותן התנהגויות. ומה הכוונה ? 

ילדים הם בני אדם עם רגשות, דעות, ורצונות משלהם (חידשתי לכם, נכון? 😉) וככאלה מותר להם גם לא לרצות לשתף איתנו פעולה, בעיקר אם הפרענו להם באמצע פעילות חשובה כמו צפייה בסדרה האהובה עליהם בטלוויזיה.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, היא מה התדירות של חוסר שיתוף הפעולה הזה?

 

אם על רב הבקשות שלנו, אנחנו נענים בשלילה או בהתעלמות מצד ילדינו, יש סבירות טובה לכך שהילדים שלנו מנהלים איתנו מאבקי כוח. הם רוצים להחליט, לקבוע, ובעיקר הם רוצים להוכיח לנו שהם חזקים מאיתנו. 

חשוב מאד שנבין, הילדים שלנו לא פועלים מתוך מקום מודע. 

כך בהתאם הילד שלך לא אומר לעצמו: "אני אראה לאבא שלי מי השולט כאן", והילדה שלכם לא אומרת לעצמה: "אני אלמד את אמא שלי לקח".

הם לרב פועלים מתוך מקום של מודלינג (הדגמה) הורי שאנחנו עושים להם בבית. ברור לי שכולנו (או לפחות רובנו) לא רוצים להתנצח עם הילדים שלנו. אבל אנחנו כן רוצים שהם יעשו את מה שאנחנו מבקשים, וכשהם לא משתפים פעולה, הרצון הזה הופך לצורך, וכשהצורך הזה לא נענה אנחנו מתחילים להתערער ("היום הוא אומר לי "לא" על כניסה למקלחת, מה יקרה איתו כשיגדל?"), ואז אנחנו עוד יותר מתעקשים, אולי גם כועסים, ולא אחת גם הופכים את הבקשה שלנו לדרישה!

הילד שלנו רואה אל מול עיניו הורה עקשן, לוחמני, שמילתו חייבת להיות האחרונה בבית. ומה הוא לומד מזה? שזאת כנראה הדרך המיטבית עבורו (מנקודת מבטו) להתנהל בעולם. 

ואז הוא עלול לסגל לעצמו התנהגויות של עקשנות ולוחמנות, ובדרך זו גם להתנהל בעולם (בד"כ ילדם שמתנהלים בתפיסה כזאת, ינהגו באותו אופן גם בסביבתם הקרובה, עם חברים, או עם דמויות סמכות אחרות).

 

בראש ובראשונה להבין שבמלחמה הזאת אין מנצחים. כולם מפסידים. 

בהתאם לתפיסה הזאת נעזוב את הזירה, נוריד את הכפפות, נילמד ונלמד דרך חדשה של התנהלות בבית: 

דרך של אמפתיה, הבנה, התגמשות, דרך בה נבין כולנו ששיתוף פעולה הוא הרבה יותר מועיל ומיטבי עבור כל בני המשפחה. 

ובדרך החדשה הזאת נלמד את הילדים שלנו בעיקר שהיחסים בינינו בטווח הקצר -כשהם עוד פעוטות, ולא פחות מזה בטווח הרחוק - כשהם יתבגרו, חשובים לנו יותר מכל דבר אחר בעולם, הרבה יותר ממי אומר את המילה האחרונה בבית.