יש קשר מאוד חזק בין התמכרות ההורה למסכים לבין ההתמכרות של הילד. הילד לוקח מההורה דוגמא אישית כי הורה הוא המודל לחיקוי. הורה מכור משפיע על הרצון של הילד להיות מול המסכים. אם אחד ההורים מכור למסכים והוא לא רוצה שזה ישפיע על הילד שלו, עדיף שייקח בעצמו סדנת גמילה ממסכים. בפרק 3 למשל (שהוא חינמי) מומלץ לכל אחד להתנסות עם "זמן מת" 3 דקות שבהן פשוט לא עושים כלום, לא משחקים עם הנייד, לא מעבירים תחנות בטלוויזיה, רק מאפשרים לעצמם זמן איכות עם עצמכם.

 

ככל שהתוכן המשודר על המסך יותר מהיר, צבעוני וחדשני, כך המוח מופעל בצורה אקטיבית יותר, ומשחרר דופמין (הורמון ההנאה) היוצר התמכרות - קושי להתנתק מהמסך. 

אז אם אתם צריכים לצאת עם הילדים לאירוע בעוד עשר דקות, תנו להם לצפות בתכנית רכה יותר, למשל  בפנתר הוורוד ולא בפאוור ריינג'רס. כך יהיה לילד קל יותר להתנתק מהמסך. 

 

אם הילד רואה את הטלוויזיה פתוחה מולו ברגע שהוא מתעורר או את הטלפון מונח על השולחן או על המיטה - יהיה להורים מאוד קשה לנתק את הילד מהטכנולוגיה. לכן מומלץ "להסתיר" את הטכנולוגיה ולכל הפחות לוודא שהילד לא יראה את המכשירים מולו ברגע שהוא חוזר מבית הספר או קם מהשינה. כך יש יותר סבירות שהוא ימשיך לפעילות לא "מסכית".

 

ילדים מעדיפים חברים טובים על פני מסכים. לכן מומלץ לקבוע מראש כמה שיותר מפגשים עם חברים ולעודד את הילד להיפגש עם חברים לפעמים אפילו לסייע לו בהתנהלות חברתית. זה נכון גם לגבי מפגש קבוצתי וגם לגבי מפגש אישי (שני חברים או יותר). כאשר הילדים נפגשים מומלץ להשגיח (לפי הגיל) שהבילוי לא יהיה ישיבה מול המסכים. במידה ונוצר מצב שהם במסכים, עדיף שיהיו ביחד באותו מסך במקום שכל ילד יהיה במסך שלו. זה לא מספיק לומר לילד "צא לשחק" או "בגילך אני הייתי כל הזמן ברחוב" כי אתה והוא בדור שונה, ולהם יותר קשה ליהנות מפשטות.

 

המסכים הם הרגל מאוד סבוך. כאשר הילד נכנס הביתה ההרגל שלו יהיה לגשת אוטומטית למסך או לא. אם ההרגל כעת הוא לגשת למסך - ניתן למנוע זאת  באמצעות פעילות דחיינית, למשל: ללכת לחברים, לפארק או לפעילות משפחתית – וכל זאת מבלי לעבור בבית (ולשבור את ההרגל כמו מעשנים ששוברים את הרגל העישון).