ביחידת הטראומה של המרכז הרפואי הלל יפה בסך הכול רצו לבדוק האם יש צורך לבצע שינוי באופן הטיפול, הניטור והמעקב בנשים בהיריון שנפגעו בתאונת דרכים. התוצאות שהתקבלו הפתיעו את מי שהוביל את המחקר- פרופ'/מ בוריס קסל, מנהל היחידה לטראומה ואת ד"ר נתנאלה מילר, שערכה את המחקר יחד איתו, כאשר התברר שיש בהיריון בכדי להפחית באופן מובהק את חומרת הפציעות ואף למנוע מוות. 

המחקר שבוצע ב"הלל יפה" היה מחקר רטרוספקטיבי המבוסס על נתוני רישום של מכון הטראומה הארצי (מכון "גרטנר"). הנתונים שנסקרו כללו פירוט דרגות חומרת פציעה של 3794 נשים בהיריון ו- 3441 נשים ללא הריון, שהגיעו לטיפול בכלל מרכזי הטראומה בארץ לאחר תאונת דרכים (דהיינו, נפצעו והובאו לטיפול בבית חולים) בין השנים 2006 עד 2013 (כולל) ובטווח הגילאים 18 עד 40. מטרת המחקר הייתה, כאמור,  לבדוק האם חומרת הפגיעה לאחר תאונת דרכים שונה בין נשים בהיריון לבין נשים שאינן בהיריון כתלות מיקום האישה ברכב. כמו כן, נבדקו תמותה ותחלואה בכל המקרים שנסקרו.

"הסיבה שבעטיה החלטנו לבדוק דווקא נושא זה הייתה בשל המדיניות הקיימת בתחום הטיפול בנשים בהריון לאחר תאונות דרכים", מסביר פרופ'/מ קסל. "כיום, כל אישה בהיריון הנפגעת בתאונת דרכים ומגיעה לבית חולים, מאושפזת בהכרח לשם ביצוע מעקב וניטור שלה ושל העובר, גם אם הפציעה קלה ביותר. לעומת זאת, נשים שאינן בהיריון, במידה והפציעה קלה – אינן מאושפזת בהכרח. המחקר בדק את הצורך בשינוי במדיניות, אבל ללא ספק המסקנות שהגענו אליהן והנתונים שהופקו היו בהחלט שונים מאשר ציפינו ", הוא מסכם.

"תוצאות המחקר היו במספר מישורים, כאשר כמובן הקפדנו לבדוק את ההבדל בין שתי הקבוצות – הריוניות ולא הריוניות", מציין פרופ' מ קסל. "ראשית, ראינו כי הרוב המכריע של האשפוזים מיותרים. דהיינו, לא נצפתה  פגיעה באישה, בהיריון או בעובר, ברוב המקרים". שנית, היו מספר מסקנות, כאשר כל מסקנה הייתה מפתיע מקודמתה.

 

1. רוב הנשים שהיו בהיריון ואושפזו לאחר תאונה היו דווקא הנהגות, אבל סבלו מפציעות קלות בלבד (בדרגות חומרה בטווח שבין 1 ל- 8 עפ"י המדד המקובל להערכת פציעות טראומה). 

2. ב- 99% מכלל הנשים בהיריון הייתה חומרת הפציעה קלה (טווח שבין 1 ל- 8), זאת בהשוואה ל- 71% שאינן בהיריון.

3. נשים בהיריון אשר היו הנהגות ברכב (67% מכלל הנשים בהיריון שנפגעו נהגו ברכב), חומרת הפציעה שלהן הייתה באופן מובהק נמוכה יותר מאשר נשים בהיריון שהיו ברכב ולא נהגו (33%). דהיינו, בתאונת דרכים בה מעורבת אישה בהיריון, הסבירות היא שחומרת הפציעה להריונית תהיה קלה יותר.

4. חומרת הפציעה בדרגות חומרה בינוני וקשה עמדה על 1.3% נשים בהיריון בהשוואה ל- 29% לנשים שאינן בהיריון. 

5. נתון מפתיע לא פחות – חומרת הפציעה ותמותה בנשים בהיריון המעורבות בתאונות דרכים הייתה נמוכה יותר באופן מובהק מאשר נשים שאינן בהיריון. התמותה של נשים בהיריון לאחר תאונת דרכים לעומת נשים שאינן בהיריון הייתה נמוכה יותר מהידוע ומדווח בספרות המערבית - 0.03%. דהיינו, בכל השנים הללו נפטרה רק הריונית אחת כאשר חומרת הפציעה הייתה חמורה ביותר. בנוסף, אחוז הסיבוכים בהריון, כול הצורך בהפסקת הריון היה מאוד נמוך למרות התאונה ועמד על 1% בלבד. 

 

"באופן הפשטני ביותר ולאור הנתונים" מסביר פרופ'/מ קסל, "ניתן לומר שאם אישה נפצעת בתאונת דרכים, רצוי שתהיה בהיריון ואפילו רצוי שתהיה הנהגת, כי אז הפציעות תהיינה קלות ולא מסכנות חיים –שלה או של העובר". 

עם זאת, במסקנות המחקר ישנה המלצה להמשיך למחקר עתידי מסיבה עיקרית אחת: ידוע מזה שנים רבות, כי לאישה בהיריון ישנם מנגנוני פיצוי פיזיולוגים עקב מצבה: נפח דם גבוה יותר, תפוקת לב גבוהה יותר, גודל רחם המגן על הפציעות התוך הביטניות והאגניות ועוד. מהמחקר עולה, כי מנגנונים אלו, עשויים בהחלט להיות הסיבה ל"הגנה" על ההריונית במקרה של טראומה מתאונת דרכים. עם זאת, כאמור, עניין זה, דורש ביצוע מחקר המשכי משום, שבל יישכח שמנגנוני פיצוי אלו הם גם הסיבה שבעטיה קשה יותר לזהות מצבים אקוטיים אצל אישה בהיריון. "לכן", מסכם פרופ'/מ קסל, "המדיניות שבה אישה בהיריון מאושפזת להשגחה וניטור לאחר תאונת דרכים – נשארת בעינה".