מאת: אפרת אברמסון

שין המושלמת עם שיני השנהב החלביות בקו האופקי המאוזן ושאר ירקות, היא אישה מן הסוג המנצח תמיד. היא אוהבת להיות זו שמנהלת ערבי חברה מרוכזים, תמיד חברה באגודות חברתיות, תמיד קרובה לצלחת, כדבריה המפרגנות למחצה של גימל שלא-תצלח חברתית.
ביום שלישי האחרון, כשבוע לפני חג הפסח, מספרת לי שין בסוד שהיא נמצאת בנסיעה ובנשימה קטועה ומקוטעת טכנולוגית מגמגמת בבטחה שקיבלה שיחת אס. או. אס עמוסה באושר לעייפה המזמינה אותה הישר לתצפית בחלון התינוקות בבית היולדות ליס הזכור לה לשמצה מהזמנים בהם חשבה שתוכל להסתפק במשרת שליחות ממוטטת כאחות מילדת, עזבה באמצע השנה ונרשמה לבית הספר לרפואה בבירת הנגב.
תוך כדי הסבר קצרצר וממצה, אני שומעת טריקת דלת המכונית, צפצוף נעילת הדלתות ועוד סידור או שניים יחד עם האנשים הטובים באמצע הדרך שידועים בהכוונתם, בייחוד בסביבת בניינים שמחים כגון זה המוזכר לעיל. סופסוף, לאחר המתנה של מספר דקות – שין נאבקת עמי באסרטיביות האדיבה שכל-כך אופיינית לה ומשאירה אותי על הקו – פסקו השיבושים ורק רעש טורדני אפף אותה.
"מה את עושה?" שאלתי תוך איבוד סבלנותי בשתיים וחצי בצהרי היום.
"קונה לילד מתנה".
"אני מקוה שלא קנית לו משהו מזיק".
"בחייך, מה יכול כבר להזיק בבובת פרווה?"
על הפתק נכתב בבירור: "לילדים מגיל שלוש ומעלה".
"שטויות", ביטלה את דקדקנותי במחי יד, "הם רוצים לכסות על עצמם לכל צרה שלא תבוא. האמיני או לא, צרות נדבקות דווקא לאנשים ברגעים הכי פחות צפויים".
"כמו למשל, בובת פרווה שחונקת ילד בן יומו", אני מקשה.
באותו הרגע, יכולתי להרגיש בברקי החמה שהבהיקו בעיניה המאופרות למשעי. לו היתה לצדי, סביר להניח שכף ידה היתה פוגשת בהנחתה קלה על גבי עורפי.
שין לא אהבה התחכמויות, פלפולי לשון ובעיקר כשידה, אגב כך, נמצאת על התחתונה. שתיקת האלמוות שלה גרמה לי להרים את קולי ולנסות ולברר אם היא עדיין נמצאת בצדו השני של הקו.
"את עוד שם?" שאלתי.
"אני כאן".
מה קרה?" טרחת להכניס עצמי לתוך הבור לפני שאודח לשם במפתיע.
"את יודעת יפה מאוד".
ברגעים כגון אלה, אני יודעת לאמוד את מידת הנזק שנגרם לחברותנו – בין אם פגיעה שטחית קלה על גבי העור או שטף דם פתוח שמתמגל עם כל שניה שחולפת. נקישות העקבים של שין פוסקות בדרמטיות. אני שומעת שהיא נמצאת בצד השני של הקו. היא מושכת באפה. צליל חצוצרה בלתי מכוונת תופס אותי בלתי מוכנה.
פתאום עולה בדעתי ששין המוצלחת בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה פוחדת מהדברים הטריוויאליים ביותר. בסיטואציה כזו, כשחברה נפגעת ואת בעצם רק בצד השני של הקו, חיבוק וירטואלי הוא בגדר רעיון טוב למחווה חברית שהיתה פותרת הרבה מאוד בטווח קצר, אך אינו מהווה תחליף לדבר האמיתי.
כשנקישות העקבים מתחילות שוב, אני שומעת קול של גבר המכוון אותה לעבר חלון התינוקות. אינני מעזה לנתק את השיחה. היא מחליטה לבצע שתיקת-ברוגז בטלפון סלולרי ולי נותר רק לשבת על הספה עם אוזן כואבת ולהצדיקה.
"אני צריכה להיכנס", היא אומרת משהו סתמי כדי לצאת ידי חובה.
"את בטוחה שתהיי בסדר?" אני שואלת, כי הסוללה שלי מראה סימני הכחדה מתקדמים.
"אלי הציע לי נישואין בסוף השבוע הזה ואני צריכה להחליט".
"מזל טוב!" אני מוצאת זמן להפשיר קצת את הקרח בינינו.
"את לא מבינה", היא אומרת, "לך זה בא בקלות".
גימל, עד כמה שהיא גמלונית, יש בה משהו אימהי.
"אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להיות אימא טובה".
"אוי באמת, מי יודע להיות הורה? הלוואי שהיינו מקבלות ספר הדרכה מצורף לילד", אני מנסה לומר משהו בקול הרבה יותר רגוע. "אין לי גישה לילדים", מחליטה היא להוציא את כל השדים שלה מהבקבוק תוך צפיה בתינוק המורם מולה, "אני הייתי דודה גרועה לילדים של אחותי, מימיי לא החלפתי חיתול ובכי של תינוק גורם לי לפריחה באברים הפנימיים של הגוף", אינה מוותרת שין על הומור חדרי המיון שלה גם ברגעי לחץ כגון אלה.
"אני חושבת שאת מקבלת ברכיים קרות רגע לפני ההחלטה, זה הכל", אני קובעת.
"אבל אני אוהבת אותו וכייף לנו יחד והוא כזה מן איש שמחייך אלייך ברגעים של התמוטטות וגורם לך לראות הכל בפרופורציות הנכונות". ברגעי הוידוי הללו אני מוצאת שניה שלמה לתהות לאן נעלמה שין האנרגטית ומיהי אותה אישיות שבריריות ורכה שניצבת בצד השני של הקו.
"יהיה בסדר", אני אומרת לה, "את תראי שכשתרגישי שזה הרגע הנכון, תחליטו יחד להיכנס להריון. בסך הכל, תשעה חודשים הם זמן קצר, אבל מספיק כדי להתרגל לעובדה שאת והתינוק שלך צומחים יחד, ששניכם טריים בעסק הזה וכל צעד שתעשו, יקדם אתכם לעבר הלידה ואז כבר תכירו ותאהבו. החלפת חיתולים והנקות הם באמת החלק הטכני של העניין כשמסתכלים על הפלא שביצירת אדם, בחינוכו. תחשבי בהגיון, הוא יהיה הילד שלך, שחלק ממך טבוע בו גנטית, שמחכה להכוונה ולטיפול ולאהבה ממך. בין הקשיים, הויתורים והפחדים, תפתחי חסינות ופתאום, לפני שבכלל תעכלי את הענין, תהיי אימא לילד שגם מחזיר לך אהבה". שוב נשתררה דממת-אלחוט מן העבר השני של הקו, אך מיד הופר:
"זה היה יפיפה", היא אמרה והתנצלה שהיא צריכה לסגור כי הגיעה כל הדרך מן הדרום כדי לבקר חברה שזה עתה ילדה. חייכתי לעצמי ונפרדתי ממנה לשלום. מילדותנו, היו לשין תשע נשמות. כמו חתול, נעמדה שוב על רגליה והמשיכה הלאה.

בפרק הבא: האישה עם המחט