"חושך. שקט במסדרונות. רק שמשון ויובב השובבים מסתובבים ברחובות ורוחשים מזימות", שלף מוחי העייף גם מאושר את הפתיח של כל פרק פינוקיו מצויר בערוץ הראשון הישר מנבכי ילדותי.
גימל הזריזה כבר נמצאה הרחק במעבי חדר התינוקות, מביטה בפרי בטנה ומתמוגגת.
"חשבתי לשלוף אותך מהמיטה. מה את עושה כאן?"
הקפצתי את האם המרוכזת לעמוד מולי כנשוכת נחש בשתי ידיים בתנוחה מזרח רחוקה מאולתרת.
"ששש! את נורמלית? אני מסתכלת עליו. תראי איזה מתוק. ומה את עושה כאן, אם יותר לי לשאול?"
"הגעתי להיניק".
"איחרת".
"מה זאת אומרת? האחות העירה אותי רק לפני… שעה. כבר שעה עברה?" פיהקתי.
"או אה, גברת, את נראית לי שאננה".
"מה פירוש? אנחנו נמצאות עדיין בבית החולים. מה את חושבת, ישאירו אותה רעבה?"
"אה… טוב. עדיף להתחיל להיניק מההתחלה".
"אפשר לחשוב שהיא כבר בת חודשיים. תחשבי, אחר כך לא יהיה לי מי שיעזור לי ככה".
"אז החלטת לנצנץ". "בואי נקרא לזה: נינוחה".
"תהיי לי בריאה".
"רגע, רגע, גברת גימל, את רוצה להגיד לי שעכשיו הנקת ובין הנקה להנקה את עומדת ליד העגלה שלו ומשגיחה על כל נשימה שהוא מוציא?"
"תני לי להתלהב".
"מילא. יעבור לך".
"איך את יכולה להיות כזאת אדישה?"
"לא אדישה. את רואה שאני כאן. פשוט אם תתחילי מעכשיו למחוק את עצמך עבורו, יוגה-גירל, מהר מאוד תרגישי חנוקה. צריך לעשות הכל במידה, ואת – יקירתי – נוטה להיתפס לקפריזות שלא מהעולם הזה". "פייטרית. אני לוקחת צעד אחד אחורה".
פיהקתי שוב: "טוב, די. לא כדאי להיכנס לזה. בואי ניקח אותם לחדר ההנקה".
"כבר ביקרה אצלך המדריכה?"
"עזבי שטויות".
"את לא רצינית. ייגמר לך החלב ברגע ויהיו לך פצעים בגודל של הר".
"מחר היא תבוא, נקשיב לה. עכשיו זוזי, אני רוצה להיניק. את באה או לא?"
גימל הבינה חד וחלק שבכל הנוגע להחלטות בנושא בתי, פשוט אין עם מי לדבר.
"זה צד שלך שעוד לא הכרתי", רדפה אחריי במסדרון הצר שבין חדר התינוקות לפינת ההנקה. אחות תורנית שלפה הסבר מזורז וגימל הנחושה לסייע התלוותה אליי רק כדי לוודא שלא אחזיק את הקטנה שלי באופן שיזיק לשתינו.
"כרית הנקה כבר קנית?" הפתיעה אותי בשאלה מכיוון לא צפוי.
"יש דבר כזה?"
"אויש, את לא נורמלית. איך אפשר להיות כזאת מפוזרת?"
"איך אפשר להיות כזאת פדנטית? החיים שלך נראים כמו ארון תרופות".
"מה קרה לך היום שאת כל כך עצבנית?"
"הלילה, גימל, הלילה".
היא חיבקה את כתפי: "תתחילי להתרגל למצב החדש, אחותי, מעכשיו תצטרכי לקום בכל שעתיים-שלוש ולהיניק ומי יודע כמה זמן יארכו ההנקות הראשונות… בקיצור, את עוד לא קולטת שאת אימא".
המילים שלה הדהדו בראשי שוב ושוב:
"את עוד לא קולטת שאת אימא, את עוד לא קולטת שאת אימא". תחושת ההזדהות העמוקה שצפה ועלתה מתוכי אפפה את כולי. הריקנות שבאי-טיפוח הבטן, היכולת להתיישב בלי לתפוס את הגב, הידיעה שמישהו תלוי בך לחלוטין, שאת מוקד המזון שלו, שבלעדייך לא יוכל להתקיים – כל אלה הכו בי בבת אחת.
יכולתי לחוש בדם המזרים עצמו בדבקות מבהילה אל הרקות. לולא הופיעה פתאום האחות עם החבילה הקטנה והניחה אותה בזרועותיי, יכולתי ליפול לתהום מאוד עמוקה.
הבטתי בפרצוף הקטן המכורבל מכל עבר וחייכתי. מכאן כבר הרשיתי לעצמי לתת את כולי להקשבה לגימל הקורסיסטית המושבעת שלמדה הכל אודות אימא כבר לפני הלידה