במצבי זה נהיה אפילו יותר "ריגשי" כיוון שמראש אני מוותרת על 50% מהדברים שהייתי עושה פעם.. פעם, שעוד הייתי בחורה רגילה וכיפית. והיום היום אני "רק "בחורה בהריון.

התמונה שנמרחה לי מול הפרצוף העייף משנת הלילה המפוקפקת שלי, חשף את כל החבר'ה שלי מקפיצים וודקה במסיבת יום הולדת בבר החשמונאים. אתם שואלים  אם הוזמנתי?! כן, ברור! אבל כזה ב"אם תוכלי לבוא...במסגרת המגבלה" יותר. הזמנה של לצאת ידי חובה כזו ולא באמת של הרגשה שרוצים בנוכחותי מלאת האנרגיה כמו פעם. האמת שחשבתי ללכת. אומנם הסתפקות במיץ תפוזים סחוט לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, כשעל השולחן יש מרגריטות חינניות ומרטיני שמתבוננים בי בתחינה "קחי אותי..", אבל לעומת האלטרנטיבה של להיעדר מתמונות היום שאחרי בפייסבוק- מיץ תפוזים נראה פתאום כבחירה מצוינת. 

כבר עדכנתי את ליאור בעלי, שיש מצב שאני יוצאת בערב למסיבה של רונית והוא גיחך חיוך מזלזל מתחת לכוס קולה שלגם באדישות. "כן בסדר" סינן. באיזו שעה אמרת, 22:30 יוצאים?.  "סבבה" פטר באדישות. 

את ההמשך אתם  בטח מנחשים מראש. כשאישה היא בשבוע ה-20 להריון השני שלה, 21:00 בלילה ברמת העייפות, שקול ל-2 לילות ללא שינה של שבוי בכלא הסורי. נו בקיצור, די עם השטויות! נרדמתי כמו  שור טיבטי. שדודה על המיטה עם הג'ינס ועוד בלי לצחצח שיניים.. פיכס!

 

 

בהריון עם תמר, פשוט זרחתי. מילאתי כל פינה בלב ובגוף עם ההריון הזה. היה לי ברור שאני נס הבריאה. שאני הדבר הכי מוצלח בעולם. גדל בתוכי עכשיו תינוק אנושי. ילד אמיתי - יש מאין. ילד שלולא היכולת המופלאה הזו שלי, לא היה גדל בתוכי. 

אז מה אני? אלוהים? כן, כמעט. 

כל שינוי בפטמות, כל התעגלות בצמיג ההיקפי של הבטן שלי, שימח אותי יותר מאשר התמונה שלי בביקיני מכיתה י"ב . סושי ?! מי בכלל מקריב? .. כולה אורז עטוף בעשבי ים מזוהמים. סלומון טרי?! פיכס, לא יכלו לצרוב אותו קצת על המחבת.. איזו קורבנות?! . לא הקרבתי כלום- הייתי בהיי. בכל ארוחה משפחתית, או איזו שהיא חגיגה, נהגתי להכריז בהפגנתיות שלא! אני לא יכולה לשתות אלכוהול- ולזכות במבטי הערצה על ההקרבה העצמית נטולת הפשרות של אימא לעתיד גאה ואחראית.

 

 

אני מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ על קפיצה על מטוס לפריז. פתאום בא לי לקנות מכנסי עור צמודות. הרי כבר ממש כמעט חזרתי לגזרת "הרווקות "שלי ובכלל מכנסי עור הכי טוב לקנות בפריז לא?! .

 

אולי הסיבה לפער בהתייחסות שלי להריון הפעם, היא אלמנט הידיעה. הידיעה וההכרה בתהליך הסיזיפי שכרוך בהריון. הבדיקות, הכאבים, הקושי לישון. ההימנעות ועוד ועוד..כל אלה שפעם נראו לי כמו עיטורי כבוד שתליתי על חזי הגאה, נדמים פתאום כמשקולות כבדות על גבי המתכופף.  

 

תמר כבר התחילה גן עירייה, שזה אומר שאומנם היא לא ישנה צהרים שם, אבל בבית, ב- 19:30 בערב היא מתעלפת למיטה ואני- אני חוגגת. השנה זו השנה הראשונה (לפני שנכנסתי להריון) שיצאתי עם ליאור בעלי, לחופשת "מבוגרים" ללא ילדים. כאשר אימא שלו סוף סוף הסכימה שתמר תישן אצלה תוך הבטחה ממני, שהיא ישנה לילה שלם בלי "ביקורים".  אז למה תמיד כשכבר הכל נראה חוזר לאיזו שגרה אפורה בהירה ונוחה, צריך פתאום לחזור לשגרת "חירום".  איך זה שדווקא בחופשת שכל כך סימלה את השחרור שלי והחזרת ניצוץ הזוגיות עם ליאור, סגרתי על עצמי עוד כמה שנים של "חופשה" בתנאים מגבילים?!  

 

אני באמת מאושרת. חיכיתי להריון הזה . מאד,מאד,מאד. ליאור בשמיים. מעריץ את הבטן המתפתחת שלי. מרגיש שהוא גבר גבר, איך הצליח "להבקיע" הפעם בן. באמת כל הכבוד. אבל אני, אני כבר מכירה את הסיבוב הזה – הייתי שם לפני כולה 3 שנים. אז אולי אחרי הפעם הראשונה, אפשר לקבל תוכנית מקוצרת יותר?...

 

 

אני סוגרת את האייפון ומכבה את אפליקציית הפייסבוק ה"קופצנית" שלי.  מעכשיו אפתח את הבוקר בקפה חלש. אחר כך אשתה מיץ תפוזים סחוט למטה בבר המיצים ואקרא עיתון יומי. 

קצת ידיעות על ההתפתחות במזרח התיכון, קצת רכילות על השמלה של שרה נתניהו בטקס ההשבעה האחרון. זה מקסימום היקום המקביל שאני מוכנה לקרוא עליו כרגע.  

אבל אתם הי.. חכו לי שם בחוץ..דברו איתי עוד מעט.. מבטיחה  לחזור להיות כיפית כמו פעם!