בהריון הראשון חמתי הייתה פוקדת את ביתי פעם בשבוע, עם מגשי לזניה וקציצות אפויות (טיגון עושה צרבת בהריון), כדי לוודא שאני אוכלת טוב ולא משבשת את המטען הגנטי המשובח שמתפתח עכשיו ברחמי. ביום שבת נתנו לי לישון בשקט, רק כדי לא להפריע את מנוחת הישרים שלי.עכשיו אני עסוקה בלהיות בהריון והריון כידוע זו עבודה פול טיים!

עכשיו בהריוני השני, אני מתאווה לאיזו קציצה חמה,אפילו מטוגנת- לא משנה. על הלזניה אני כבר מוותרת מראש. 

על המקרר שלי מתנוסס בגאווה, פלייר של הזמנות אוכל take away שחמתי תלתה לי. 

"הם עושים אוכל ממש טרי" אמרה בפסקנות והדביקה בהחלטיות!!

 

 

התינוק הראשון שלי, זכה לתמונות עוד לפני שידע לחייך למצלמה. מה לפני?, הרבה לפני..

עוד בשלב שרחם ושק מי שפיר ענק הפרידו בינו לבין המצלמה בחוץ.אומנם תמונות אולטרסאונד אבל מה זה משנה...

כל תמונה, כל תרשים אולטרא-סאונד לא ברור בעליל,זכה לפרשנות מדוקדקת מצד בני המשפחה שהתחילו לשייך את האיברים הלא ברורים שלו לדמיון ודאי לאחד מבני המשפחה. בייחוד האף והסנטר זכו לפרשנות אוהדת. 

הלידה צולמה, ההנקה צולמה, אפילו בוק יציאה מבית חולים, צולם בקפדנות של תיעוד סרט דוקו בערוץ הבריאות. 

בתינוק השני עם התגברות הצירים, ביקשתי מבעלי לקחת את מצלמת הוידאו הביתית שלנו,שהתברר שהיא לא טעונה ואז יצאנו בלי שום ציוד תיעודי, כי כבר היינו מוכרחים הלידה דחקה...

 

 

כמו הבדיחה המוצלחת על הבייביסיטר, שבילד הראשון צריכה לצלצל לאימא על כל אפצ'י ובילד השני האימא אומרת לה לצלצל רק אם היא רואה דם. 

עם התינוק הראשון הייתה קופצת בלחץ לרופא עם  כל תחילתה פריחה, רק כדי לגלות שזו תפרחת החלב השכיחה והלא מזיקה בכלל. 

בצילום האגן הראשון שעושים בגיל 6 שבועות גם אחרי שאמרו לי שהכל בסדר, נאלצתי ללכת ל-  Second opinion רק בגלל שדוד שלי סיפר, שלילדה שלו פספסו משהו בצילום הראשון והיא הייתה צריכה בגלל זה פיזיותרפיה מיותרת עד גיל 3. בתינוק השני פספסתי את המועד של צילום האגן והילד נבדק רק שבועיים אחרי הזמן המומלץ..

בתינוק הראשון שנולד. לא היה לי זמן לכלום. הכל סבב רק סביבו. הוא ישן, ואני... כל 5 דקות בדקתי אם הוא נושם. בזמן שהוא ישן, הכרתי את המגהץ כל -כך טוב, שידעתי איזו טמפרטורה טובה לחיתולי הבד ואלו לפיג'מות הפלנל שלו. 

בגיל 4 חודשים ( תחילת המוצקים) הייתי נוסעת מחוץ לעיר, רק כדי ללכת לירקן שמשווק ירקות ופרות אורגניים. הילד שלי חייב שהטעמים הראשונים שלו יהיו הכי איכותיים נטולי כימקליים שיש, לא?!

כשקפצתי לחברה טובה, הייתי מבקשת ממנה אישור מהרופא על כך שהאבעבועות רוח שהיו לבן שלה לפני יותר מחודש, כבר לא מדבקות יותר. 

כל יציאה לטיול קצר מהבית הייתה מלווה בלמלא תיק מתוך רשימה שלא הייתה מביישת מבצע צבאי קטן.

בתינוק השני, כששמעתי אותו בוכה מהמטבח, אמרתי לו שיחכה שנייה, אני בדיוק מורידה משהו מהאש. הוא היה רק בן 5 חודשים והמשיך כמובן לבכות- כנראה לא הבין אותי..

 כמות המטלות שהספקתי לעשות עם התינוק השני גרמו לי להבין, שהילד הראשון הוא סוג של אבטלה סמויה, עם תגמול חברתי גבוה.

 

בתינוק הראשון, היו לי תקוות שהשדיים שלי יקבלו את הנפח המהודר שלהם והפטמות יסתכלו קדימה כמו וינקרים של אוטו חדש ולא של אוטוביאנקי אחרי תאונה.

עם ה-15 קילו העודפים שלי, הלכתי לקסטרו וקניתי ג'ינס סטרצ' מידה 42 כאשר במקביל ביקשתי מהמוכרת שתשים את ה-38 בצד, כי אני מייד חוזרת  למידה שלי- זה רק לוקח קצת זמן, "גג" חודשיים... ככה זה בדיוק היה אצל חברה שלי .

עכשיו לאחר הלידה השנייה מבלי לבזבז זמן, קפצתי לסבתא שלי ברעננה שתביא לי קצת סוודרים אקסטרא לארג כדי שלא יהיו צמודים מידי על הבטן המשתפלת והאגן שהתרחב. שמעתם פעם על עצמות אגן שזזות?! לא יאומן הא?!

 

 

בילד הראשון, על כל ציוץ שלו בכל שעה, היינו מזנקים לראות  שהכל בסדר.

היום עם התינוק השני, אנחנו גם מזנקים על כל רשרוש שלו, אבל רק בשביל שלא יעיר את אחיו הגדול שישן בחדר הסמוך. תמיד עדיף אחד ער מאשר שניים!

 

 

אז ככה, המתמטיקה מאד פשוטה. בתינוק הראשון כשהוא היה פולט חצי יריקה אחרי הנקה, הייתי מפשיטה רק את החלק העליון ומחליפה. אם זו הייתה פליטה יותר עמוקה שעברה לשכבה השנייה, לא הייתה ברירה וכל ה-4 שכבות כולל הגרביים היו מוצאים את דרכם לסל הכביסה.

במקרים של קקי לא "מדויק" שהתפרץ קלות למכנסיים, הייתי מוציאה מיד את החליפה הרזרווית מהתיק ומבצעת הלבשה מזורזת תחת תנאים לא אנושיים של מזגן מקפיא בקניון.

היום, כאשר התינוק השני פולט כתם חום מהחיתול, אני כמובן מחליפה לו את החיתול. היי!! אל תעשו ממני אימא מזניחה, אבל את כתם הקקי הקטן על הרגליות, אני פוטרת בשיטת כביסת אינסטנט על ידי העברת ניגוב במגבון לח.

המשמעות של המשפט "מקצת לכלוך לא מתים" ברורה לי עכשיו מאי פעם.

 

בתינוק הראשון, לפי המלצות של מומחים בתחום, אנו מעודדים התפתחות מיומנות מוטורית.  

עוד "באזז וורד" לתיאור התפתחות רגילה של תינוקות. אותה התפתחות שיצרניות צעצועים ושאר סדנאות התפתחות דואגות להטמיע בנו. אז קניתי!! מה קניתי?!  אחד פלוס אחד על טייני לאב, לא תקני? בטח תקני, בייחוד אם את יודעת שאת מתכננת עוד ילדים ואז ההוצאה הרי מתחלקת על כל הילדים...

בתינוק השני כשראיתי שהוא מתקדם יותר מאחיו הגדול בחודש, על כל אבן דרך אפשרית. הבנתי שאפשר לקרוא רשמית לצעצועים  האלה "מעכבי התפתחות".

אני עשיתי מחקר משלי – ממש קבוצת מיקוד קטנה על שני התינוקות הפרטיים שלי. אבל אם אתם רוצים להקטין את הטעות הסטטיסטית אתם מוזמנים עכשיו לשילב, יש שם 20% על צעצועי התפתחות.

בזבזתי כל כך הרבה זמן בלעצב מחדש את הבית לפני הלידה של התינוק הראשון, כדי שיותאם לצרכיו ויהווה פינת התפתחות בטוחה ונעימה עבורו.

עטפתי יפה,יפה את מנורת השנדלייר היקרה שלי שעמדה על השידה. העלתי למדף גבוה את כל התמונות עם מסגרת הזכוכית שעמדו על המזנון הנמוך בסלון. עטפתי עם כיסויי גומי, את פינות השולחנות. אפילו הורדתי למחסן כסא אחד מקש טבעי, שתמיד צצו ממנו קשים סוררים וחדים. עכשיו, בתינוק השני, אני פשוט צועקת מרחוק:  "תזהר, תזהר זה חד" שנגמר לעיתים בבום טראח קטן ואז ממהרת להביא את המטאטא..

 

 כשהראשון נולד רק חיכינו לסופי שבוע המשותפים שלנו כמשפחה חדשה וקטנה. היינו מתקשרים לעוד זוג חברים עם תינוק ויוצאים לנו לטיולים קצרים בטבע. עוצרים באיזה סטיקיית דרכים טעימה.

אנחנו הנשים היינו מיניקות ומנשנשות תוך כדי מהסלטים בעוד הגברים "דופקים" איזה סטייק עסיסי ומבסוטים מהחיים החדשים.

עכשיו, עם אותו זוג חברים בדיוק,  כשמגיעים לאתר הטיול ביום שבת, הגברים יוצאים מהרכב עם הילדים "הגדולים" ומתחילים את המסלול לפני שיתחיל גשם..

 אנחנו הנשים, נשארות באוטו להיניק ופוגשות אותם במקרה הטוב, בסוף המסלול :)

 

בתינוק הראשון, הלם ההורות היה עצום. ההבנה שזהו זה אין דרך להתחרט וכמו שאומרים "זה לכל החיים", היה בה משום תובנה מפחידה במעט עבורי. ההבנה שאתה אחראי על יצור כל כך קטן וחסר אונים מעמיד אותך באחת, בתפקיד "המבוגר האחראי" גם אם רק דקה לפני עוד הייתי השטותניק שלא ידע להחליט באיזה דרך מקצועית הוא רוצה לבחור. עכשיו בילד השני, גם אם אני כבר מת לעזוב את העבודה ולחפש הרפתקה חדשה, אני לא מעיז לפנטז על זה. אחרי הכל ,יש לי שני פיות קטנים להאכיל בבית.. 

 

אני תמיד אומרת לחברות "ההריוניות החדשות" שלי, אי אפשר לקחת את חווית הילד הראשון רק מפני שאז לא תביני את האמהות "החדשה" והמתוקנת שלך בילד השני.

והאמת טוב שכך. לא הייתי רוצה לוותר על אף חוויה מההתפתחות שלי כאימא, בין הילד הראשון לשני, גם אם למען השם אני לא מבינה, איך זה, שדווקא כשאני צריכה יותר עזרה ולזניה חמה ומפנקת ,אני מקבלת המלצות ל-take away...