תקופת ההיריון, כמו תקופות משמעותיות ומשנות חיים אחרות במהלך חיינו, רוויה בלחצים והתרגשויות. זוגות רבים חווים יחד עם ההתרגשות והשמחה על הצטרפותו של חבר חדש למשפחה גם לחצים וחיכוכים המביאים לא אחת לפערים וסכסוכים בין בני הזוג. על מנת להימנע ממצב זה, למתן אותו או לטפל בו יש להתמקד בתקשורת בין בני הזוג ולהזכיר זה לזו שמדובר בשינוי הגדול, המשמעותי והטוב ביותר שכל אחד מהצדדים יחווה בחייו.

אולם, לא תמיד מדובר בסכסוך חולף ולעיתים דווקא ההריון מעלה ומציף בעיות שהיו בקשר מאז ומתמיד אולם עד כה הצליחו הצדדים להתעלם מהבעיות וכעת עם ההריון והשינוי בחיי הצדדים הקשיים עולים והסכסוך מחריף. 

במסגרת מאמר זה אנסה לתת מענה והכוונה עבור זוגות אלה אשר בתקופה המשמעותית של הרחבת התא המשפחתי והפיכתם להורים מוצאים עצמם בעיצומו של סכסוך בינם לבין בני זוג שלהם ומחליטים להיפרד.

 

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע בסעיף 14 הדן במעמד ההורים כי "ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". סעיף 15 לחוק בכשרות המשפטית מרחיב מה כוללת אפוטרופסות ההורים וכך קובע: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו". 

מכאן כי הסדרי משמורת וראייה קובעים רק את החלוקה בין שני ההורים לגבי החזקת הילד, ואילו אחריות ההורים כלפי הילדים נשארת כפי שהיתה. כלומר, גם אם המשמורת על הילד תופקד כולה בידי הורה אחד, ההורה השני עדיין נחשב לאפוטרופוס ולשותף חוקי לכל החלטה בעניינם. כל ילד בישראל שטרם הגיע לגיל 18 נמצא באחריות שני הוריו. אחריות זו כוללת את חובתם לדאוג לאינטרסים ולצרכים שלו, ומוטלת על שני ההורים באופן שווה. מובן שלא כל החלטה שמקבל ההורה המשמורן דורשת את הסכמת ההורה השני או את אישורו. עם זאת חשוב להדגיש כי החלטות עקרוניות וערכיות משמעותיות הקשורות לחינוך הילדים, מקום מגורי הילדים, בריאותם, דתם וכדומה חייבות להתקבל במשותף על ידי שני ההורים, בין שהם משמורנים במשותף ובין שרק אחד מהם הוא המשמורן. 

 

ומה בנוגע לילד שטרם נולד? האם ניתן לקבוע מראש, בטרם נולד הילד מה יהיו ההסדרים בנוגע אליו? 

סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו." בתי המשפט נהגו לפרש סעיף זה בצמצום ולפיו עובר שטרם נולד אינו זכאי לחובות ולזכויות משפטיות. על-פי רוב ולאורך השנים בתי המשפט בישראל לא אפשרו לשלב בהסכמים בין הורים הוראות בדבר ילד עתידי (כשהאשה כבר התעברה ונמצאת בהריון). 

בתי המשפט אמנם לא אפשרו לאם עתידית להגיש תביעת מזונות או משמורת עבור או בשם העובר אולם מה שכן אפשרו בתי המשפט היא עתירה של האם לבית המשפט כאפוטרופוסית על העובר שברחמה כשהסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי בדבר אבהות האב ובכך יובטחו באופן זה או אחר מזונותיו או לכל הפחות תהיה "כתובת" להפניית תביעות ובקשות עתידיות לכשיוולד התינוק.

 

לפני מספר חודשים, ניתנה החלטה תקדימית על-ידי כב' השופטת תמר סנונית-פורר בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בתה"ס 855-10-13 (ניתן ביום 29.10.13 פורסם בנבו) במסגרתה נקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לתת תוקף של פסק דין להסכם שערכו צדדים במסגרתו קבעו הצדדים הוראות המסדירות את הורותם העתידית ואת ההסדרים הנובעים מכך כגון מזונות ומשמורת הקטין וזאת בקשר עם קטין העתיד להיוולד לצדדים בשבועות הקרובים. 

 

במסגרת החלטה זו בתה"ס 855-10-13 מדובר היה בצדדים אשר היו בעברם בני זוג אולם בעת הגשת הבקשה לאישור ההסכם לא היו בזוגיות אחד עם השניה. במועד הגשת הבקשה לאישור הסכם היתה המבקשת בהריון מהמבקש ומצויה  בשבוע ה- 24-25 להריונה. הצדדים ביקשו כי מעבר להוראות הרכושיות בהסכם ינתן תוקף של פסק דין גם להוראות הנוגעות לתינוק שצפוי להיוולד להם בזמן הקרוב. כאמור, על-פי רוב עד כה נהג ביהמ"ש לסרב לאשר הסכמים הנוגעים לקטינים שטרם נולדו. חשוב לציין כי בתיק זה מדובר היה בעובר שכבר קיים ולא בילד ערטילאי ובעובר עתידי.  

 

במסגרת ההחלטה קבעה השופטת כי על מנת שניתן יהיה להכשיר את ההסכם יש לבחון שלושה פרמטרים עיקריים:

1. מערכת היחסים בין הצדדים עצמם והשותפות ההורית שלהם, וההכרה במעמדו של המבקש (האב) כבעל זכויות וחובות כלפי הקטין כבר בעת ההריון.

2. טובת הקטין בהסכם השותפות ההורית של הצדדים.

3. ההסכם כפתרון עדיף בסכסוכי משפחה.

 

בנוגע להכרה בזכויותיו של האב כבר בעת ההריון נקבע כי הכרה זו עולה בקנה אחד עם מהותו ועקרונותיו של חו"י: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, הכרה משפטית של בית המשפט ב"שותפות ההורית" אותה ביקשו הצדדים ליצור ואף עשו זאת בפועל תסייע להם למסד שותפות זו ולצמצם משמעותית את המחלוקות העתידיות העלולות לצוץ. 

אולם, גם במסגרת החלטה זו הובהר כי בכל הנוגע להסכמות הצדדים בדבר מזונות הקטין ומשמורתו שני הצדדים יודעים כי על אף שניתן להסכם תוקף של פסק דין כל אחד מהם יוכל לפנות בעתיד לביהמ"ש בעניינים אלה ולהגיש תביעות עתידיות בעניין. 

אם כך, מהו למעשה היתרון באישור הסכם שכזה אם הוא לא יוצר וודאות וסופיות? אישור ביהמ"ש ומתן גושפנקא להסכמות הצדדים יוצר מחויבות מצד הצדדים לקיומו ומצמצם את היכולת לבטלו בשל פגמים בכריתתו. 

בנוגע לטובת הקטין שעתיד להיוולד נקבע בהחלטה כי גם טובתו דורשת את אישור ההסכם שכן כך יובטחו זכויותיו העתידיות ותהא לצדדים וודאות כלשהי בנוגע לעתיד. מנגד, העובדה כי ניתן יהיה לשוב ולבחון את הוראות ההסכם בדבר מזונותיו ומשמורתו של הקטין מבטיחות למעשה כי זכויותיו ישמרו.

בנוגע לפרמטר השלישי הדן בהסכמים כפתרון עדיף בסכסוכי גירושין, אחת המטרות שעמדו בבסיס הרעיון של הקמת בית המשפט לענייני משפחה היה הצורך לעודד הסכמות והסכמים בין בני משפחה. 

 

הגדולה של הסכמי ההורות בין שני צדדים המגיעים להסדרים בהסכמה היא הגמישות ומרחב התמרון הגדול שהם מאפשרים להורים. הן בנושא המזונות והן בנושא המשמורת ניתן לבנות אינסוף מודלים שיתחשבו הן בצורכי הילדים והן במגבלותיו של כל הורה. הסכם הורות מוצלח הוא הסכם ארוך טווח שיעזור להורים להתגבר יד על מחלוקות העלולות להתעורר במהלך השנים. 

ונאמר כבר בספרות כי "ניסיון החיים מלמד כי תנאים שהושגו באמצעות הסכם, מקויימים על-ידי הצדדים באופן טוב יותר מתנאים הנכפים מכוחו של פסק דין" (ראה: שוחט שאוה, סדר דין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) עמ' 364).

הסדרה מראש של ההיבטים השונים של צרכי הקטין יכולה לסייע הן ביצירת וודאות והן במניעת וצמצום סכסוכים עתידיים.

כמובן שכל מקרה נבחן לגופו. אין משפחה הזהה למשפחה אחרת. במסגרת עריכת ההסכם יש לקחת בחשבון את הנסיבות של המשפחה הספציפית. פרמטרים שונים ישפיעו על אופי ההסכם. לדוגמא, ככל שהילד שעתיד להיוולד אינו הילד הראשון, קרי, יש לו אחים, הדבר יילקח בחשבון. שני אלמנטים יבואו לידי ביטוי וישפיעו זה על זה – ראשית התינוק שעתיד להיוולד יהיה ככל הנראה במשמורתה של אימו שכן מדובר בתינוק בן יומו התלוי בה באופן כמעט מוחלט (הנקה). שנית, בתי המשפט נוהגים שלא להפריד בין אחים ולכן סביר להניח כי המשמורת גם על הילדים הנוספים תהיה של האם ולאב ייקבעו הסדרי ראיה עם הילדים. כמובן שכל משפחה יכולה לקבוע במסגרת ההסכם את היקף הסדרי הראיה ואף יכולים לקבוע הסדר שונה לגמרי למשל הסדר של משמורת משותפת.

 

משמורת משותפת הינה הסדר בין שני הורים שלפיו שניהם חולקים באופן שווה את הטיפול וההשגחה על הילדים. משמורת משותפת מחלקת בין שני ההורים את האחריות על כל תחומי החיים הנוגעים לילדיהם, ולכן היא מתאימה להורים שיש ביניהם תקשורת נכונה וטובה, ואשר יכולים לתכנן יחד ולהגיע להסכם, גם אם באופן ענייני בלבד, לגבי כל שאלה ונושא הקשורים לילדים. בנוסף מקומות המגורים של שני ההורים צריכים להיות בסמיכות זה לזו, כך שהילדים לא יאלצו לבלות זמן רב בנסיעות הלוך ושוב.        

זוגות המחליטים כי ברצונם להיפרד והם מצויים בשלבי היריון כלשהם, יעשו נכון אם יסדירו ביניהם את מכלול העניינים הנוגעים הן לרכושם והן לתינוק שעתיד להיוולד בהסכם שיקח בחשבון את מכלול העניינים הנוגעים למשפחה. כאמור, הוראות הנוגעות למזונות ומשמורת ניתן יהיה לטעון לשינויים בכל עת אולם הסדרתם מבעוד מועד ועם פרידת הצדדים יכולה להטיב עם הצדדים ובייחוד תהא לטובת הקטין שעתיד להיוולד להם בשעה טובה.

ובראייה יותר פרקטית, הנה מספר דוגמאות לנושאים המרכזיים אליהם יש להתייחס בעת עריכת הסכם בין ההורים:

• לינה: זמנים, ימים ,תיאום בחלוקת החגים.

• הסעות לצורך קיום הסדרי הראייה ואיסוף הילדים.

• איך ניתן לשמר מגורים סמוכים של ההורים ומה יקרה אם אחד ההורים יעבור דירה? 

• חינוך: תהליך בחירה של מוסדות החינוך, גן, יסודי, חטיבה, תיכון ואף לימודים אקדמאיים ומקצועיים.

• נוכחות באירועים משותפים, אסיפות הורים, טקסים.

• חוגים: כמות, סוג, עלויות

• בריאות: סוג הביטוח, טיפולים פרטיים, רכישת תרופות.

• מה יקרה בשעת מחלה של הילד או ההורה

• מה לגבי חופשות ארוכות?

• הוראות לגבי יציאה מן הארץ

• איך ההסדרים עתידים להשתנות ככל שהילדים גדלים?

• סעיפים לפתרון מחלוקות: מי מכריע במידה ואין הסכמה בין ההורים.