זה נושא לא קל לכתוב עליו, זה לא קל להיחשף ככה ולכן בחרתי לכתוב הפעם בעילום שם.

 

תמיד הייתי תנודתית במצבי הרוח שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי החרדה ליוותה אותי, זה היה חלק ממי שאני. לא חשבתי שאני מיוחדת, לא חשבתי שצריך לטפל בזה, זה פשוט ליווה אותי והיה חלק ממני.

 

בשנות ה20 המוקדמות התחלתי ללמוד צעירה וגם לעבוד בהייטק בעבודה תובענית, מהר מאוד הגעתי לנהל צוות והתחלתי ללמוד לתואר שני. זה סיפור קלאסי של ביצה ותרנגולת, האם אורח החיים התובעני גמר אותי סופית או שהייתי נגמרת בכל מקרה וזה רק היה עניין של זמן. אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה..

 

כשכבר לא יכולתי יותר, התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל הפסקתי אחריי 3 חודשים כי מיציתי. אחריי שנה שוב התחלתי טיפול, הפעם אצל מישהי אחרת, היא כבר המליצה על טיפול רפואי. אז הלכתי לרופאת משפחה והיא רשמה לי ציפרלקס. מהר מאוד הרגשתי יותר טוב, יותר מדי טוב, הייתי בהיי, אבל בזמנו לא ידעתי לזהות את זה. בתקופה הזאת כבר נורא רציתי ילד ובגלל שכבר הרגשתי טוב, אז החלטתי (על דעת עצמי, כמובן) שאני צריכה להתנקות מתרופות ולאחר מכן - אוכל להכנס להריון.

 

אז התנקתי והתחלנו לנסות, זה לקח לנו חצי שנה, כשכבר נכנסתי להריון שוב קרסתי. הגעתי להריון גמורה נפשית. קצת לפניי כן, התחלתי שוב טיפול, הפעם בגישה קצת שונה, משהו יותר פרקטי. כשסיפרתי למטפלת שלי שאני בהריון (ממש כשגיליתי) היא שלחה אותי בדחיפות לפסיכיאטרית מומחית בתחום של נשים וסביב הריון ולידה. כבר באותו הערב הגעתי אליה, בכל זאת המטפלת שלי התקשרה במיוחד ואמרה לה שזה דחוף. ההבחנה הייתה חד משמעית - דיכאון קליני. 

 

הייתי באותו הערב שעות אצל הפסיכיאטרית והיא ניסתה לשכנע אותי מכל כיוון אפשרי שטיפול תרופתי, עם ליווי צמוד הפעם, יעשה לי רק טוב ושהעובדה שבחרתי להפסיק טיפול תרופתי על מנת להכנס להריון היא כמעט הרסנית. הכי הרבה התעכבנו על השפעת של לחץ וחרדה על בריאות התינוק ועל חוסר ההשפעה לרעה של ציפרלקס, שנמצא בשימוש אצל נשים בהריון מעל 50 שנה, על העובר. בסוף השתכנעתי, הייתי שבר כלי וכבר לא היה לי אכפת, ומה שהכי נגע בי בסופו של דבר היה ההבטחה שככה אעבור את ההריון בכייף, אהנה ממנו ואוכל להתכונן כמו שצריך לבוא התינוק.

 

תוך שבועות ספורים הציפרלקס השפיע, פרחתי. חזר לי התיאבון, חזר לי החיוך לפנים, הספורט, החברים והקשר עם המשפחה חזרו לחיי. נהנתי לקום בבוקר, נהנתי ללכת לעבודה, נהנתי מההריון (גם כשהיה לא קל). לא האמנתי שהכל יכול להיות כל כך פשוט, שהחיים לא כאלה נוראיים, שהעובדה שאולי אין משמעות לקיום הזה לא צריכה להטריד אותי כל בוקר, צהריים וערב. 

 

המשכתי עם הטיפול והמעקב עד הלידה. גם הלידה הייתה לא קלה, אבל לא היה לי אכפת. זה לא שהייתי זומבי או שלא הייתי מחוברת למציאות ולקשיים, אבל פשוט למדתי להנות מהדברים הקטנים. כשנמצאים כל כך למטה, לא שוכחים אף פעם להודות על הפשטות והטוב שבחיים הרגילים והמאוזנים.

 

גם אחריי הלידה כמובן המשכתי עם הטיפול, שיניתי קצת מינונים ותרופות, אבל נשארתי במעקב ובפיקוח שמוודא שבסך הכל טוב לי. חופשת הלידה, שהתארכה מאוד בגלל הקורונה, עברה לה גם בכייף. פגשתי כל כך הרבה נשים שסובלות וחרדות, שלא נהנות מהילד, שלא מעריכות את הברכה שניתנה להן, שהן במילה אחת פשוט בדיכאון.

 

אני קוראת לכן ומבקשת מכן, אם אתן לא שמחות לקום בבוקר, אם אתן לא נהנות מהדברים הקטנים, אם אתן לא מצליחות לישון מרוב לחץ וחרדה, אם אתן כל הזמן מוטרדות ומפחדות - לכו לטיפול. תבדקו את עצמכן, תראו מה אפשר לעשות ואיך אפשר לשנות, תקבלו איבחון, לבעיה שלכן יש שם. יכול להיות שמצבכן טוב משלי, אולי ליווי פסיכולוגי פשוט יספיק ויכול להיות שמצבכן אפילו יותר גרוע ואתן צריכות עזרה. אל תפחדו לבקש אותה ואל תפחדו לקחת את הטיפול המתאים לכן. דיכאון, לחץ וחרדה משפיעים על ההריון, העובר ואחר כך גם על הילד בצורה הרבה יותר גרועה והרסנית, מכל טיפול נפשי מאוזן ומפוקח.