בניגוד ליכולת הניווט הגברית שאנו הגברים מפגינים בכביש, הצלחתי ללכת לאיבוד בצורה מחפירה..

יופי, טוב לראות שחזרתם ...

אז פעם שעברה גילינו שאנחנו בהריון (רואים, למדתי ...)

האישה שאיתי ביררה וגילינו שיש בערך 20 בדיקות גנטיות שאפשר לעשות בעלות צנועה של כ- 400 ₪ לבדיקה, בחשבון פשוט (לפחות זה יצא לי מלימודי הנדסה) הבנתי שהסיכוי שלי לקנות מצלמה חדשה קרס...

המתולתלת יצאה לסבב בדיקות בביה"ח כרמל (כן,כן אנחנו מחיפה) וחזרה כשבאמתחתה בשורה טובה ובשורה רעה:

הטובה - מתברר שמאחר ואני אשכנזי (לבן כמו שמנת) והיא לא, אנחנו לא צריכים את כל הבדיקות.

הרעה- בגלל שאני אשכנזי והיא לא, נתבקשתי לסור לביה"ח לבדיקת דם. משמח מאוד.

שמח וטוב לב גררתי את עצמי לביה"ח, אחרי חניה מאתגרת (אני ממש מבריק ברוורס), נכנסתי למבנה הראשון שהיה שם והתחלתי לחפש שלט של "קבלה".

בניגוד ליכולת הניווט הגברית שאנו הגברים מפגינים בכביש, הצלחתי ללכת לאיבוד בצורה מחפירה, אחרי חצי שעה של שוטטות במחלקות נידחות חזרתי שפל רוח לכניסה וביקשתי עזרה. מתברר שמול הכניסה הראשית יש מחלקה שבה עושים את הבדיקות (טוב, חצי שעה של ג'וגינג לא הולך ברגל).

מדובר במקום מוזר מאוד, בכניסה קופץ עליך גבר קשיש (מתנדב) שמתעקש להושיב אותך בדיוק איפה שאתה הכי לא רוצה (ליד הזקנה המשתעלת), דוחף לך ליד טפסים עם הסברים מפחידים על מחלות שונות ואומר לך לחכות.

עיון קצר בטפסים גורם לך לערעור נפשי ולרצון עז להוציא המון כסף ודם על בדיקות...

לאט לאט נכנסים זוגות לחדר ההמתנה ואני רואה שכולם עוברים תהליך דומה (קפיצת זקן, הושבה כפויה וטפסים מפחידים), בשלב זה אני כבר מרגיש ותיק (בערך רבע שעה של ישיבה) ומתחיל להסתכל בהתעניינות על הבאים, לאחר מחקר מעמיק אני יכול לראות כי ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות:

1. זוגות שבהם הגבר נראה עצבני.
2. זוגות שבהם הגבר עצבני אך מסתיר זאת.

לא חלפה שעה קלה (למען האמת חלפה שעה בערך) ונכנסתי לייעוץ גנטי (כמובן שהמתנדב המפורסם הוביל אותי...), הרופאה הנחמדה הסבירה לי שמאחר ואנחנו זוג מעורב (קצת מעליב לקרוא לנו מעורבים) אצטרך לעשות רק שלוש בדיקות.

הלכתי, שילמתי וחזרתי לחדר האחות.

עכשיו רגע של אמת - אני פחדן, מודה ומתוודה, מחטים לא עושות לי את זה (ברר ...).

נכנסתי לחדר האחות והפעלתי את כל הקסם הגברי שלי ... רמזתי לה רגיש מאוד למחטים ורק לאחר הבטחה בנוסח "לא תרגיש כלום" נכנעתי. באמת לא הרגשתי כלום, מאוד מקצועית.

חזרתי למתולתלת ועשיתי פוזה של פצוע קשה ... מה לא עושים בשביל קצת צומי.

בקשר להורים שבכותרת -

סיפרנו להם בסופ"ש , אני לא יודע אם תגובה טובה זה "זה היה מתוכנן?"

בכל מקרה, בסופו של דבר הייתה שמחה וצהלה (כשהם יצאו מההלם).

המצב בבית -

המתולתלת נכנסה לשבוע השביעי, ביום חמישי הקרוב עושים אולטרא סאונד ראשון (איזה כיף!!), היא ישנה הרבה, עייפה רוב שעות היום ואוכלת "בשביל שניים" ...

מחר או מחרתיים - סיפור בדיקת הטאי זקס והאולטרא סאונד.