אני זוכרת שהעירו אותי בטיפול נמרץ ולידי עמדובעלי, אמי ואחותי התאומה, שלושתם עומדים ובוכים שהצלחתי לעבור את האסון הזה. בשעה 01:00 העירו אותי, רק בעלי היה ואמר לי שהתינוקת לאשרדה. כאב לי, רציתי אותה מאד, אבל בשבוע 24-25 להריון הסיכוי לאיכות חיים לכזו ילדהשעברה טראומה כל כך קשה הוא אפסי לחלוטין.

מאת: רוית ברקוביץ בעלת ניצנית – מפגשים חווייתיים לאם ולתינוק

שירי כבודי-אביב

הכמיהה להיות אמא תמיד קיננה בי, ומשום מה ברור היה לי שיהיו לי תאומים, כשהקבלן יצק לנו את שביל הבית, אמרתי לו: "תעשה אותו רחב, עגלת תאומים צריכה לעבור כאן", ואז עדיין לא הייתי נשואה אפילו.

ידענו שנצטרך לעבור טיפולים, יש לי את מחלת רירית הרחם, ולא היה מנוס. כשהגענו לשאיבה הראשונה, הפרופסור אמר לי, אין לי ספק, את מבחינתי כבר בהריון, תראי שזה יצליח כבר בפעם הראשונה. האמת, צדק, נקלטתי להריון, אבל אחרי כמה שבועות הוא נספג, וחזרנו למרפאת הפוריות.

בטיפול השלישי החזירו שלושה עוברים יפים, וידעתי שהנה, אני הולכת להיות אמא לתאומים לפחות. ואכן, אחרי הריון ארוך, מעייף ומתיש שבו שכבתי שלושה חודשים בבית חולים במיטה, בלי לרדת, התחילה הלידה וברחמי תאומים, בן ובת.

בלידה של ילדיי, לאחר ששניהם נולדו, הרופא הפריד ידנית את השליות מדופן הרחם ופערפתח של 8 ס"מ בדופן הרחם (במילים פשוטות, קרע לי את הרחם לחלוטין), לאחר הפעולההנ"ל הוכנסתי לניתוח חירום מאחר ומצבי הדרדר במהירות והגעתי למצב של הלם (דופק איטי, לחץ דם נמוך ביותר).

לאחר שחרורי מבית החולים היה כתוב במכתב: במידה ומעוניינת להיכנס שוב להריון, עליה להתייעץ עם רופא להריון בסיכון גבוה.

ההיריון הבא היה מפתיע, ידענו שאין סיכוי להריון ספונטאני ולכן לא ממש שמרנו, הוא התגלה באופן רשמי באחד הימיםהקשים ביותר למשפחתי (האזכרה הראשונה של אבי). אמנם, לא ציפינו לילד שלישי אבל אמרנו שאבא שלי שלח לנו מלאך קטן לסמן שהוא עדיין איתנו.
בשבוע שביעי כבר הייתי בשמירה בבית, לא הסתובבתייותר מדי, והימים עברו בנעימים.
ביום ראשון הגעתי בשבוע 24 להריוני למחלקהלסיכון גבוה בבית החולים בו החלטתי ללדת וגם להיות במעקב. עשו לי את כל הבדיקות, הכל נראה תקין, ללא שום ממצא מלחיץ , רק דופן הרחם הייתה דקה מעט, אבל הרופאים היו בסך הכל אופטימיים, ואמרו שבעוד חודשבערך אצטרך לשכב שכיבה מלאה.
ביום שני, בשעה 04:00 בבוקר הערתי את בעלי כאשר אניסובלת מכאבי תופת בצד ימין בבטן התחתונה. הזעקנו את אמא שלי לשמור על החבר'ה ונסענושוב, לבית החולים. (יש לציין שבית החולים די מרוחק מאתנו, בערך 30 דקות ללא פקקים). במיון נשים הכל היה תקין, מוניטורצירים היה תקין וכן העוברית בפנים לא הייתה במצוקה. אושפזתי במחלקה כירורגית עם חשדלאפנדיציט או אבנים בכליות, ושוחררתי לאחר 24 שעות.
יום רביעי עבר עלינו ללא שוםשינויים מיוחדים.
ביום חמישי בצהרים היינו אצל אמי בבית. בעלי והיא עבדו ואניקראתי לי עיתונים ונחתי. זמן ארוחת הצהריים הגיע, ובעלי ואמי התיישבו ואני החלטתילעלות לקומה השנייה לשירותים, לפני שאני יושבת לאכול. ברגע הישיבה הרגשתי לחץעצום בבטן, נשכבתי על הרצפה והתחלתי לצעוק לאחותי, שהייתה בחדר סמוך אך עם אטמי אוזניים, מאוורר ומזגנים שעבדו בבית, צרחתי ואני כל הזמן אומרת לעצמי, לא להתעלף, להישאר ערה, הם ישמעו בסוף. ואכן, היא שמעה וקראה לאמא שלי ולבעלי. מיד אמי התקשרה לדוד שלי, הואהזמין אמבולנס ואמר להם איך להגיע אלינו. הגיע פרמדיק מקסים עם שני מתנדבים ילדים, ולקח רבע שעה לפחות עד שהצליחו בעלי והפרמדיק להעלות אותי לאלונקה (לא לשכוח: הכלצף בתוך הבטן, וכואב כאבי תופת). הורידו אותי לאמבולנס. תוך כדי כך הגיע דוד שלישבכלל היה באזור תל אביב והחליטו להזמין ניידת נט"ן מאחר ומצבי הפיזי הלך והדרדר, ישלציין שאני עדיין בהכרה, ועוד מתלוצצת עם דוד שלי, שבסוף זה יהיה רק גזים ומחר נצחקעל הכל. חברנו אל הנט"ן בכניסה למושב. השעה בערך 1500 בצהריים ועכשיו צריך לנסועלבית החולים. אמא שלי יושבת מקדימה ואיתי מאחור 3 אנשי צוות. כל קפיצה ותזוזה, צרחות, זה כואב מאד, בשלב כלשהו הפנמתי שאמי איתי באמבולנס והחלטתי לשתוק, זה היה רק יותרגרוע, היא חשבה שמתתי.
הנסיעה לקחה כחצי שעה (כן גם עם נט"ן ויש לציין שנהגיישראל לא ממש זזים ושועים לבקשותיו של טיפול נמרץ לזוז ולפנות את הדרך). תוך כדי כךכשמתקרבים לבית החולים הסברתי לצוות היכן נמצא מיון נשים, מאחר וצוות האמבולנס מאזור אחר ואינו מכיר את בית החולים הנ"ל. כאשר הגענו הם עלו לאגף לא נכון, וגם שם, הסברתילאן ללכת. אני חוזרת, מבחינת תפקודי לחץ דם ודופק, אני ב"הלם קשה", אבל בשליטהלחלוטין ומבינה מה קורה סביבי. הגענו למיון, שם ציפו לנו כבר נכנסו לחדר ועטו עלי 7אנשי צוות, הרופא הראשון שאל אותי "מה את מרגישה?" ואמרתי חד וחלק הרחם נקרע, תציללי את הקטנה שלי. לאחר האבחנה הזו, הובלתי במהירות לחדר ניתוח, שם יילדו אותי ותפרו לי את הרחםשנקרע שוב, והפעם "רק" 4 ס"מ.
אני זוכרת שהעירו אותי בטיפול נמרץ ולידי עמדובעלי, אמי ואחותי התאומה, שלושתם עומדים ובוכים שהצלחתי לעבור את האסון הזה. בשעה 01:00 העירו אותי, רק בעלי היה ואמר לי שהתינוקת לאשרדה. כאב לי, רציתי אותה מאד, אבל בשבוע 24-25 להריון הסיכוי לאיכות חיים לכזו ילדהשעברה טראומה כל כך קשה הוא אפסי לחלוטין. העברתי את הבוקר בהתאוששות בטיפול נמרץ ובצהריים העבירו אותילמחלקת נשים. בבוקר הגיע בעלי ואמר שהתינוקת בפגיה, ושהיא חיה. מסתבר שבשעה 02:00 לפנות בוקר התקשר לטיפול נמרץ רופא תורן של הפגייה ושאל את בעלי אם אנחנו לא מודעים לזה שיש לנו תינוקת ושהיא בפגיה, שנבוא לראות אותה. בבוקר בעלי ודוד שלי הלכו לפגיהלפגישה עם רופא בכיר, בכדי שיסבירו לנו את ההשלכות ללידה המוקדמת, אותן למעשה ידענוכבר מהפעם הקודמת עם התאומים, (אז הגעתי לבית החולים בשבוע 26 עם צירים, ובסוף לאחרשמירה ארוכה במחלקה, ילדתי בשבוע 36+4), הוא כל הזמן אמר, אין הרבה סיכוי, היא פשוטהראתה סימני חיות ואנו מחויבים לעשות הכל במקרה זה. אחר הצהריים אחותי ובעלי לקחואותי להיפרד ממנה, ידענו שאין לה סיכוי. מצאתי תינוקת מקסימה, ברורה, עם פה ורוד ומשורטטואף סולד, יפה ממש כמו שלגיה, שוכבת באינקובטור שגדול ממנה בהמון. קשה להסביר את ההרגשה, אתהכל כך רוצה להחזיק, ללטף, לנחם, ומצד שני, הפחד מלהיקשר.
ביום שבת בבוקר הקטנהנפטרה.
לאחר שבוע של אשפוז, יצאתי לחופשת לידה כמו כל יולדת בישראל ללא ילדה ועם חור עצום בלב. נשארלגדל שני ילדים מקסימים וללמוד להתמודד עם מותה של ילדהשהגיעה מהשמיים, וחזרה לשם אחרי שלושה רגעים בערך.

במשך שנה עמלתי ובניתי עסק העוסק בנשים אחרי לידה, הנותן ליולדת ולתינוק חופשת לידה קצת אחרת, פעמיים בשבוע של מפגשים בכל מיני מקומות (בתים, מקומות עבודה, חדרי כושר), עם הרצאות, סדנאות ושמרטפייה, כי אני, אני הייתי לבד בחופשת הלידה ואני לא מאחלת זאת לאף אחת בעולם.

 

היום אני מגדלת את התאומים והם (והקטנה) ממלאים את נפשי, כשהעסק, ממלא את יומי.

תודה שקראתן את הסיפור שלי, לצמוח מתוך כאב זו תחושה אחרת, היא קשה יותר אבל ממלאת את הנפש בצורה אחרת. למרות שלעולם לא נשקתי לילדה הקטנה שלי, היא סביבי ברוחה, ונותנת לי את הכוח להמשיך.

 

ובקשה אחרונה לי לנהגי ישראל, אם יש אמבולנס שמצפצף מאחוריך, פנה לו את הדרך, אין לך מושג מה המצב שם בפנים, ולפעמים, חצי דקה אחת יכולה כן לעשות את ההבדל בין חיים ומוות.