מאת: ניוה מלשובסקי, לומדת ייעוץ והדרכת הורים לגיל הרך, בני נוער והתמחות בהפרעות קשב ב"עידן ההורות"

 

השבוע מתחיל ועימו לא רק הלחץ בשגרת העבודה וענייני הבית התמידיים אלה יש עוד משהו בין העבודה לבית. 

נכנה זאת - פעילות עם הילדים. פעילות זו כוללת לא פעם חוגים באמצע השבוע, משחקים גן השעשועים או מפגש עם חבר ולעיתים קרובות הכל נכנס באותו השבוע.

אנחנו מסיימים את יום העבודה ומגיעים לגן או לצהרון עם הלשון כמעט בחוץ וכבר הפעילות מחכה לנו.

אנחנו חושבים שהנה מה שבחרנו בשבילם הוא הכי טוב. 

מה יכול להיות רע להיות בחוג וללמוד חוג ריקוד או יצירה או ג'ודו? אנחנו יוצרים מפגשים חברתיים עם ילד מהגן או בית ספר בכדי שהילד יפתח את המיומנויות החברתיות שלו, או שקצת יתפרק בגינה ובסופו של דבר אנחנו נוכל לשבת איזו דקה בשקט, לנשום אויר, לשתות קפה, להתעסק עם עבודות הבית שאינן נגמרות בזמן שהילד שלנו עסוק.

 

אנחנו טועים? בואו, לא נהיה שיפוטיים ונקבע עובדה שאנחנו מנהלים את הילד הרבה פעמים בניגוד המוחלט לרצונו ובטוחים שאנחנו מבינים אותו,  אך נאמר שפעילות אחר הצהריים צריכה להיות מתוכננת ומותאמת לכל הורה וילד בשיתוף פעולה בין האחד לשני כך ששני הצדדים יהיו מרוצים בסופו של דבר.

הילד שלנו הוא לא רובוט שמכוונים אותו לרצון שלנו. הוא משתולל, הוא עצבני, הוא חסר סבלנות. הוא מיצה את הגינה, את החבר שלוקח לו משחקים הוא כבר לא רוצה ודווקא היום לא מתחשק לו ללכת לחוג.

 

מה מביא אותו להתנהג כך בזמן שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הטוב ביותר עבורו?

 

התשובה פשוטה יותר ממה שאתם חושבים.

הוא פשוט רוצה אותך אמא, או אותך אבא לקצת זמן איכות יחד איתו. 

הוא לא רוצה להיות עסוק כל יום בכל כך הרבה דברים. כל היום הוא היה בתוך תהליך של פעילות וחשיבה.

ועכשיו הוא רק רוצה לבלות אחר הצהריים ביחד.

 

בזמן שאנחנו בטוחים שהילד פשוט בעייתי ולא ממושמע ומתפרע בגינה ליד שאר הילדים, או כבר לא רוצה לשחק עם הילד שבא לבקר אותו או לוקח את המשחקים וזורק ומפזר וחושבים שלילד אין גבולות או פשוט קצו הקיצים מלחנך אותו ושום דבר לא עוזר, מסתבר שאנחנו ההורים הוותרניים הנכנעים לא אשמים (לא באופן מלא ולא מהסיבה הזו)  וגם לא הילד הלא ממושמע ומחונך, אלא שלילד שלנו  יש חסך בצורך רגשי בסיסי.

 

מהו אותו צורך רגשי? אנחנו נותנים לו הכל. מה עוד חסר לו? אנחנו לוקחים אותו, דואגים לו, קונים לו.

 

חסרה לו לרגע תשומת הלב, חום, אהבה, הבעת חיבה מילולית ((מחמאות, פרגון ) ופיזית (מגע, חיבוקים, נשיקות) הקשבה לנעשה איתו במשך היום הארוך שעבר. כלומר, אנחנו ההורים צריכים להכיל את הילד ברגע הנתון הזה, של איסופו אחרי כל כך הרבה שעות שלא התראינו ולעשות מעין פסק זמן (שאת המשך שלו אתם תקבעו) ובטווח הזמן שנוצר בין לבין,  אתם צריכים להיות שם בשבילו.

ההתנהלות הדינמית שלנו לרוץ קדימה ולעשות עוד וי בלו"ז היומי שלי אינה מכילה תמיד את הרגש שלי לילד באופן שהוא צריך לקבלו ממנו. כאשר הצורך הזה לא מגיע או לא מספק אז נוצר חסך.

החסך הזה מתעצם עם הזמן, נבנה וגורם לטשטוש הגבולות אצל הילד. 

חוסר הפנאי של ההורה לילדו מביא לנוכחות של ההורה עם ילדו (הלא אנחנו בחוג עם הילדים, ואנחנו במטבח שהוא משחק עם חבר ואנחנו בספסל יושבות ומסתכלות עליו משחק בגינה) אבל לא מביא את ההורה באמת להיות שם במלא מובן המילה עם הילד. הזמן הזה הוא לא באמת משמעותי לילד. 

ההורה העביר זמן בשביל הילד, או דאג לו לעיסוק בזמן שהוא עסוק במשהו אחר ושוב התעסק במטלות הבית

ונכון, אין רגע דל. רצים מכאן לשם. עוד משהו לעשות בכדי להספיק הכל. 

אבל עצרי אמא! האם את באמת עם ילדך? משחקת איתו? קשובה לו? מדברת איתו? מחוברת אליו?

האם את נוכחת או האם את מחוברת?

 

 

הרבה הורים נפרדים מהילד מוקדם מאוד בבוקר בגלל אילוצי עבודה ולא מתראים למשך שעות ארוכות מאוד. הילד היה בגן, עבר לצהרון, הסבתא או המטפלת לוקחת אותו.

ועדיין את אמא יקרה, הדמות המשמעותית עבור ילדך. זהו צורך הדדי לרגע אחד יחד, לראות אותו, להיות איתו, להביע לו אהבה, את והוא לבד (במידה ויש עוד אחים), לראות אותו כפרט, כיחיד. לא בתוך קבוצת השווים שלו (החברים שלו בחצר השעשועים או החבר'ה מהחוג) אלא להעניק לו את הצורך הזה. הרגש.

כאשר תזיני אותו באנרגיות חיוביות, ברגש ואהבה ותשקיעי בקפידה בזמן איכות משלכם, תשאי פרי.

התפקוד שלו ישתפר, ההתנהגות שלו תשתנה כי הילד ידע שבין כל הפעילויות שלו את אמא גם תעניקי לו זמן איכות.זה יכול להיות חצי שעה. שעה. קבעי את הזמן שאת יכולה להיות כולך שלך בשבילו. והכי חשוב היי עקבית. כל יום, פעם ביומיים, פעם בשבוע. הילד יחכה לרגע הזה.

הנוכחות שלך בחיי הילד היא חשובה ביותר אבל כשכולך פנויה בשבילו ברגע נתון.

לא עסוקה בשום דבר אחר מלבדו.  אין לכך מחיר. 

 

נכון, הכביסות מחכות, הכלים נערמים, התינוק בוכה, את לבד, מורטת שערות, יש חוג, הגיע חבר, את בחגיגת יום הולדת- לא משנה מה קורה איתכם אחר הצהריים ועד הערב. ברור שהזמן קצר והמלאכה מרובה ואני בטוחה שעמוס זו לא מילה שיכולה לתאר את חוסר החמצן בגופך. והמחשבות שרצות..

איך להספיק הכל ב 24 שעות?

אז אפשר לתת את שעת האיכות הזו בחזרה מהגן, אפשר בערב בטקס השינה.

ראו איך אתן מנהלות את הזמן שלכן מהרגע שחזרתן מהעבודה. מה חשוב, מה פחות חשוב.

אלו מטלות ניתן לדחות לשעות מאוחרות יותר. אולי ליום אחר.

שבי עם בן זוגך וראי איך הוא יכול לתרום מזמנו לזמן איכות עם הילד/ים.

האם הוא יוכל לחזור פעם, פעמיים בשבוע הביתה מוקדם ולהקדיש זמן לילד בזמן שאת מתפנה לעיסוקים אחרים? רצוי, שגם האב יהיה נוכח בחיי הילד ולו למעט כל עוד זה קורה, כל עוד יש המשכיות.

חשבו! האם הבית באמת יותר חשוב מהילד שגדל מולכם? הילד שזקוק לאהבה שלכם?

אתם עושים כמעט הכל אבל בל נפספס את הרגע הכה חשוב הזה. להיות שותפים למה שהם עוברים במהלך היום, טוב יותר או טוב פחות, באלו קשיים נתקלו, איך פתרו זאת, האם יש משהו שנוכל לעזור להם, לבנות אותם, לתמוך בהם. או פשוט סתם לבלות איתם אחר הצהריים של כיף באיזה משחק יחד.

אתם די מהר תיווכחו לדעת כמה חצי שעה תורמת ומביאה את הילד למקומות אחרים באנרגיות חיוביות.לא רק שיהיו לו גבולות ברורים ויבין מהו זמן עם ההורה ומהו זמן להיות לבד או עם חברים, ההנהלות וההתנהגות שלו תשתפר פלאים וילמד להיות עצמאי, להעסיק את עצמו, להתפתח ולהתקדם לבד ובחברה.

כי בסופו של דבר, יחכה לאותו רגע, רגע עם אמא או אבא.

ואתם? תתפנו לעיסוקכם בהרגשה כה טובה ומספקת והכל יראה אחרת.

היום, הורים יקרים, עוד היום חשבו - כיצד אתם מנהלים את הזמן שלכם???

 

 

שלכם, ניוה