הערצה

על המחול שמשתולל בשבועיים האחרונים דובר וסופר וכתוב בכל מקום אפשרי וסביר להניח שיעסיק אותנו עד הפרשייה הבאה. כי כאלה אנחנו וזוהי תרבותנו וזו מציאותינו המגוונת והדינמית כל כך שבכל יום חדש מתרחש כאן משהו דרמטי לא פחות מקודמו.

מאת: ניוה מלשובסקי

אנחנו, התקשורת- ביחד ממליכים אומנים באשר הם: שחקנים, זמרים וכל כוכב / פליט תוכנית ריאלטי מוכתר ל"סלב" ומככב בכל פרסומת, מקבל תפקיד מוביל בפסטיגל וישר נוחת על ספת הנחייה בטלוויזיה. אנחנו בוחרים את מי לצלוב, את מי להוריד מהפסגה ומתי, למי לוותר ולעגל פינות

ולהמשיך הלאה.

לצערנו הרב, אנחנו לא קשובים לחוק ולא פועלים על פי כלליו. קוברים אדם בעודו בחיים אבל אחרי מספר שעות או ימים כבר מוחלים או מנסים לספק הסברים משביעי רצון לעצמנו למה זה לא כל כך נורא מה שקרה.

אם מתנתקים מהסיפורים שמתרחשים כאן לאחרונה (אייל גולן עדיין בחזקת חף מפשע להזכיר, חנן גולדבלט, מרגלית צנעני, דודו טופז, משה פרץ, קובי פרץ ואחרים בעבר כדוגמת יזהר ארגוב) ותזכרו בהיסטוריה של הזמרים / האומנים תיווכחו לדעת שמי שהורשע שילם את חובו בדרך זו או אחרת או

סיים את חייו באופן אחר כי לא יכל לעמוד במעמסה הנפשית/הציבורית עדיין נמצא בהיכל התהילה. כי אנחנו זוכרים להם את הימים היפים, הרגעים המרגשים, את התקופה שבה נתנו לנו רגע אחד של שלווה ונחת, רגע אחד של התנתקות מהמציאות הכלכלית והביטחונית הקשה ומורכבת במדינת

ישראל. מפלט הכרחי בתקופות קשות בכדי לא לאבד את עצמינו.

ועדיין הם ואחרים (מי שהורשע בבית משפט)ביצעו מעשה פלילי. מרמה, הפרת אמונים, אי תשלום מיסים שכולנו כה ממורמרים שאנחנו סופגים תשלומי מיסים בלי סוף, שוחד, סמים ואף בעילה או אונס של קטינות ולא קטינות.

וכל עבירה כזו היא עבירה על החוק. ואנחנו שותקים. ושוב מתעוררים בפרץ בהלה מה קרה כאן, איך יכול להיות ש x עשה משהו, הכותרות זועקות מכל עבר, מי מאמין ומי שלא, ושיעבור קצת זמן נשכח או חלילה אפילו נסלח.

אבות - תתעוררו!!!! אמהות - תתעוררנה!!!

זה קרה, זה קורה, זה יקרה – התופעה של הערצה היא קיימת, שפויה ונורמלית אבל תפקידנו ללמד, לחנך ולהבהיר איפה הגבול עובר בין הערצה של אומנים וכל מי שקרוי בפי העם "סלבים" לבין בלבול בלתי שפוי (הערצת חולנית) שזו אהבה, שהחלום יתגשם להם, שהם חייבים להיות שם בשבילם

ובעצם סוג של סגידה שלא שונה מהנשים שנמצאות בכתות בארץ ובחו"ל תחת "מלך" אחד ששולט בהן כדוגמת גואל רצון. כולן הולכות למעשה מרצון, מאהבה, מסגידה ולא מבינות באמת את מעשיהן.

משהו נשגב מבינתנו קורה להן כשהן ממשיכות ללכת שבי מרצון ולהיות נשלטות באופן כזה או אחר.

גם בתקופתי הערצנו את מייקל ג'קסון, אדם, אמיר פיי גוטמן ואחרים טובים לאורך כל הדרך. (בכוונה מזכירה כרגע אמנים זכרים). פוסטרים, כריות, מדבקות, מכתביות, יומנים, תלשנו כל פיסת מידע או תמונה מהעיתון והדבקנו במחברות. השתגענו. חיכינו להם בהופעות, התעלפנו ( לא באמת אני, אחרות) למדנו את כל השירים בע"פ, אפילו חיקינו את תנועות הגוף שלהם ואת לבושם.

ו ? כאן זה הסתיים.

לרגע לא עברה מחשבה לי או לחברותיי על משהו מיני. מי בכלל חשבה על זה? נהנינו מהחוויה שנקראת הערצה, מועדון מעריצים או לרגע אחד לא זלגה טיפת ריר מפינו והמוח לא הפריש הפרשות הזויות שגרמו לנו להתחרפן, אם אפשר להגדיר זאת ככה. אבל מאז שהייתי ילדה/נערה משהו השתנה בתרבות שלנו, כל ידוע ומוכר, חשוף ונגלה, התקשורת הכתובה והאלקטרונית, אי אפשר להסתיר עוד כלום, הכל פרוץ, הילדים שלנו מעריצים כוכבים שמשחקים משחקי אלימות, מתחפשים תחפושות של זמרת שהופיעה בפסטיגל בלבוש לא צנוע לגילם, הם חשופים למציאות של אלימות ורצח הן במשפחה ומחוץ למשפחה, עם סיבה וסתם כך לאור יום. ואיפה אתם ההורים????

ישנתם במשמרת הכי חשובה!!!!

כן לדבר, לשוחח, לספר, להבהיר זה דורש הרבה אנרגיות וזמן. אבל תבינו שהדאגה שלכם לא יכולה להישאר בלב אצלכם וגם היא צריכה להתפתח ולהתבגר בהתאם לילד שכבר הפך לנער.

בעולם הזוהר (שלא באמת זוהר למי ששם) , בעולם האשליה (ואני לא מדברת על שחקנים או זמרים באמת שעובדים למחייתם וזה עיסוקם , פרנסתם והגשמת חלומם והם לא מתעסקים במה שמסביב אלא באומנות לשמה) הילדים שלנו מביעים את משאלתם בחיים להיות זה וזה, לחקות את זה וזה.

רוצים להיות שם בעולם שהכסף זורם והתהילה מגיעה בלי עבודה קשה.

הבלבול בין המציאות קשת היום לחיים של האומן לא פשוטה ומתפקידנו לדבר ולהזהיר ולעצור שצריך. בכל דרך אפשרית.

נכון שלמטבע שני צדדים. אבל תמיד אנחנו אומרים שהמבוגר מבין יותר ואחראי יותר ומה עוד שבנות צעירות שההורמונים משתוללים בגיל הזה וזו עובדה לא באמת רואות את גדר ההפרדה וקופצות מעליה בשמחה רבה.

כפי שאתם מזהירים את ילדכם ממין לא בטוח, ממחלות מין, להשתמש באמצעי מניעה, להיזהר מסוטים, להישמר בלילות, בפאבים, מסמים , מעישון ועוד... אין הבדל בין זה לבין לבלות לילה זוהר עם מישהו המעריף עלייך רגע אחד של תהילה.

זכרו את כל הסיפורים, נסו לגשת לבני הנוער ולדבר איתם ולאותת בגדול בתמרור "עצור"! לחדד נקודות ולהבהיר סיטואציות חדשות שאליהם הם נחשפים.

לא רק הצדדים "אשמים", גם אתם שלא באמת נמצאים שם ויודעים מה ילדיכם עושים.

וזו הנקודה הכי מצערת.

הוקיעו את מי שהורס את התרבות שלנו, הפסיקו לתקשר, לצלם, לספר ולחשוף אותנו לכל נער או נערה או בחור או בחורה שמשהו קרה איתם.

שבענו מהרכילות, מהרשתות החברתיות, מאי עצירת השיטפון ועלינו יחד כולם להביא את המקום הזה למקום טוב יותר ובטוח יותר לחיות בו.

שלכם, ניוה