מאת: ניוה מלשובסקי

 

רק לפני שבוע כתבתי בנושא הערצה וכבר אנחנו נפרדים מאומן גדול, גדול הזמרים בישראל בכל הזמנים.

ולא סתם אני אומרת אומן. אני מקשרת בין דבריי משבוע שעבר לפוסט השבוע ורוצה לומר שההרגשה מהצד שלי שפעם היו פה אומנים: זמרים, שחקנים, ציירים, פסלים ועוד.

שאנשים מדברים על ארץ ישראל היפה, על הימים של פעם, אין ספק שכולם מדברים על תקופה שהייתה ואיננה. ובצדק. לא כי קרו דברים רעים ומושחתים מאז, אלא כי אז היו אלה ימי הקמת המדינה, עיצוב התרבות והאומנות בישראל, תקופות של מלחמות ושלום והאומן, בעיקר הזמרים היוו בסיס איתן להמשיך הלאה ולצעוד קדימה. 

אריק איינשטיין ללא ספק היווה סמל לתקופה, לימים אחרים. ואולי גם בצדק לימים שלא יחזרו.

כי מה שהיה לא יהיה. 

אבל אי אפשר לתת סטירת לחי לתקופה הזו בה זמרים יוצרים, כותבים, מלחינים, שרים וממלאים אולמות. שחקנים מופיעים במלוא כישרונם בתיאטראות, קונצרטים, ואומנים רבים אחרים שהאומנות היא מתווה לחייהם ולעתידם ואנחנו נהנים ועפים יחד איתם על כנפי השכינה למחוזות אחרים.

כנראה שדיברו בימים אלו על אריק שהשירה סימלה את חיוו. הוא התנתק מהזוהר, מהפרסום, ואולי אף לקח צעד אחד יותר רחוק אבל המנגינות, המילים הם הם שהיו חשובים ולא מעבר לזה.

התהילה והכסף לא היו מנת חלקו.

ובתקופה שבה הסלביות מככבת בכל מקום וילדינו מחקים כל כוכב ריאליטי ומעריצות צעירות נופלות לרגלי זמרים בצורה מעוררת תדהמה (בפאן השלילי) כנראה שאנחנו מתגעגעים לאנשים שיהיו אומנים ויצרו ויפרו עצמם ויצליחו אבל קצת, רק קצת ימתנו את השיגעון והטירוף של הערצה שגובלת בחולי. חולי שאינו מרפא את החברה שלנו, מזהם אותה וצריך להבריא אותה.

הערצה בסדר. הערכה מעולה. כל עוד הגבולות בין האומן למעריץ בכל תחום נשמרים וכל אחד יודע היכן הקו האדום עובר.

כך נוכל ליהנות ממוסיקה, ממשחק, מכל יצירה שהיא של כל אומן בגבולות התרבותיים והחינוכיים.

לתקשורת יש השפעה מאוד רחבה עלינו וכפי שכבר הזכרתי היא זו שממליכה מלכים ומפילה אחרים. 

כך הוחלט להקדיש יום שלם וללוות את אריק איינשטיין בדרכו האחרונה. ובצדק. 

אני הכרתי את שיריו, גדלתי עליהם ותו לא. כפי שקראתי השבוע באחד המדורים, דיברו על הרגעים הטובים והיפים שעל פי בדיקה מהירה שלי אירעו טרם הולדתי ואף אחד לא הזכיר לאורך השנים (לא ביום ההלוויה) את העובדה שאריק עבד עם יוצרים צעירים, ליווה אותם בדרכם הראשונה, יצר והקליט שירים, התדפק על דלתות ולא נענה במשך השנים. אולי הענישו אותו על הסתלקותו מלהיות "אייקון", "סלב" כפי שהחברה מעצבת את אומניה כיום.

אולי השירים לא הזכירו במאומה את אריק הגדול. אבל כנראה שחסד על ימי העבר לא ממש זכרו לו.

וכולם מבכים וכולם מתרגשים וכן הימים הללו לא יחזרו עוד. ראשית המדינה, בה הזיכרונות של הורינו לא מפסיקים לפעם בנו. וטוב שהיה אריק שעשה טוב לכולם ועשה טוב לתרבות המוסיקה שלנו.

ועכשיו על סף 2014, גם יש תרבות מוסיקה טובה ואיכותית, אולי שונה, אולי אחרת, אבל קיימת, חיה, בועטת ונושמת.

ואם רק נעצור לרגע, כמו שעשינו בימים האחרונים ונשכיל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה כאן, במדינה שלנו, ונפעל בהתאם אולי נוכל להגיע יום אחד לימים כמו הימים שבהם אריק כיכב.

ואם רק נחשוב שאולי היה כאן אחרת טוב אבל גם היום יכול להיות טוב, אם כל אחד מאיתנו יעשה קצת טוב לאחר, לחברה, למקום הספציפי שבו אנחנו חיים, אצלנו בבית, במשפחה, חברים.

הילדים שלי היו חשופים ומודעים לשירי אריק איינשטיין ובמותו שמעו את השירים. באותו הערב, כאמרת הפתגם "החיים ממשיכים" היו לנו כרטיסים לפסטיגל. 

היה שואו גדול, תלבושות מפוארות, מוסיקה ומה לא? אבל די מהר עשו את האבחנה בין שירי הרדיו המושמעים ללא הרף במוסיקה איכותית, במילים מרגשות, בלחן מצמרר לבין מה ש"קונה" היום את הילדים/בני הנוער, אפילו אני לא יכולה להסביר. מפלצת תקשורתית, פרסומית ללא תוכן או חינוך כל שהוא, איזו שהיא בועה שעוד תתפוצץ יום אחד.  ואולי אנחנו לא רוצים לחנך בכל מילה או שיר. סתם להשתולל, ליהנות ללא הבחנה.

ואולי אין לנו שליטה.

יש לנו ההורים חומר לחשיבה איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו. איך הילדים שלנו יזכרו בעתיד שלהם, את האומנים שלהם.

 

אריק איינשטיין – אומן דגול, יהיה זכרך ברוך.

שלכם, ניוה