לא חשבתי שאעשה זאת אבל פתאום זה בער בי.

בער בי בשביל עצמי, בשביל הרופאה שהבטחתי שאנסה לדבר איתה יום אחד ובשביל כל ההורים שנמצאים בהריון כרגע ועומדים לפני בדיקות כאלו ואחרות. במקרה שלי בדיקת MRI למח העובר.

 

הכל התחיל בסקירה שניה (סקירה ראשונה הכל היה פיקס) הרופא זיהה קורפוס קולוסום קצת מעובה וגדול יותר מהממוצע (מבוסס על פי מדגם דיי קטן למען האמת). הוא אמר שנמשיך לעקוב.

זה ההריון הראשון שלנו. נשמע משהו חשוב שכדאי לבדוק כמו שצריך.. ההשלכות של בעיות במוח הן קשות. לאחר בירורים וכמה טלפונים הגעתי למרפאה בוולפסון שמתמחה בנושא.

היתי מטופלת אצל רופא מקצועי ומרגיע מהרגע הראשון. ממש לא נבהל ולא הבהיל. אמר שנמשיך לעקוב. ככה מצאנו את עצמנו בשלוש סקירות מח במרפאה בוולפסון.

 

כל הזמן נאמר לנו שהכל נראה תקין. העוברית המתוקה שלנו גדלה ואיתה כל האיברים הקטנים שלה. וכן הקורפוס קולוסום המשיך להיות יותר גדול, עבה מהממוצע שעל פיו מודדים. אבל זהו! ממצא שלא כ"כ יודעים מה הוא אומר. לרוב הבעיות הן בזה שאיבר זה קטן/ חסר/ לא שלם אבל מעובה לא ממש יודעים מה זה אומר. לכאורה אולי כלום.

 

בסקירה האחרונה אני כבר בחודש שביעי. הד"ר לא רוצה לקחת סיכונים ושולח אותי לבדיקת MRI למח העובר.

"אני חושב ויודע שהכל בסדר" הוא אומר. "הכל נראה בסדר אבל לכי... כדי שנהיה בטוחים שחלילה לא פספסנו דבר". הוא חזר והדגיש "את הולכת ל MRI  בשביל שנהיה שקטים. לא כי אני חושש שמשהו לא תקין."

מיותר לציין שהעננה הזו של "אולי משהו לא בסדר" וזה ממש לא משהו קטן ריחפה מעלינו כל ההריון. החלטנו לעשות את ה MRI באיכילוב כמו שהמליצו לנו במרפאה. 

 

קבעתי MRI! קבעתי MRI ליום של היומולדת 30 שלי. הבטיחו לי כולם וגם אני שזו תהיה מתנת היומולדת שלי. אני אלך, אבדק, יגידו לי שהכל בסדר, אקח יום חופש מהעבודה ואלך עם אמא לחגוג את היומולדת ואתחיל להתרגש. להתרגש באמת בלי כל החרא הזה שיושב לי על הלב.

חיכיתי, חיכיתי והנה הגיע היום. 

 

הגעתי לאיכילוב. לקחתי כדור ווליום (זה היה ממש קשה נפשית, רק זה.) בשביל שעוברית הפיצקית שלי לא תזוז, שתישן במהלך הבדיקה. אוף  

5 דקות לפני הכניסה לקחתי עוד ווליום. אוף אני רוצה להרגיש שהיא ערה שוב  טוב זה כבר נגמר חשבתי לעצמי.

הנה אני נכנסת. שוכבת בדבר הקטן והקלסטרופובי הזה עם בטן ענקית, אני באמצע חודש שמיני. עוצמת את העניים ומדמיינת את החתונה שלנו, את החופשה שלנו ביוון והנה, זה כבר נגמר. 

עברה חצי שעה וזה סוף סוף נגמר.

 

הנוהל באיכילוב הוא שלאחר MRI עוברי מפאת רגישות הנושא הרופאה מסתכלת ונותנת פיענוח ראשוני במקום ומשוחחת עם ההורים מיד לאחר הבדיקה. אז אנחנו מחכים. קצת במתח אני קצת מטושטשת ומחכים....

ואז יש טלפון בקבלה. קוראים לי. לא הבנתי למה...? חשבתי לעצמי שבטח הרופאה קוראת לי להכנס לחדרה להגיד לי שהכל בסדר. אז שאלתי, אמרו לי שהיא לא פוגשת את ההורים אלא נותנת את גזר הדין בטלפון. 

אהה, אני אחרי שני ווליום עם בטן ענקית, אמרתי?!

 

השיחה:

רופאה: "טוב, אני רואה כאן בעיה"

אני: "מה?!??!" איזו בעיה"

רופאה: " יש איזה איבר, לא הקורפוס קולוסום אלא זה מעליו"... ומדברת בכל מיני מונחים שאני לא מבינה

אני: "מה?? על מה את מדברת? איזו בעיה??"

רופאה: "מה, לא סתם הגעת וטופלת במרפאה בוולפסון.."

אני: "לא אמרו לי מעולם שיש בעיה.. מאיפה זה בא? עשו לי מלא אולטרסאונד זו פעם ראשונה שאני שומעת את מה שאת מספרת לי! מה זה? מה אני אמורה לעשות?? מה זה אומר הדבר הזה??"

רופאה: "ראיתי עוברים שזה הסתדר אצלם וכאלה שלא"

אני: "מה זה אומר אם זה לא מסתדר???"

רופאה: "זה לא טוב, לא טוב. המצב לא טוב"

אני: "מה אני אמורה לעשות זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה" אני כבר בוכה קצת היסטרית אולי

רופאה: "עוד אולטרסאונד אולי עוד בדיקות"

אני: "אבל אני באמצע חודש שמיני! מתי?? זו הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. מה זה אומר??"

רופאה: "אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי. להתראות"

ניתקה.

אני התמוטטתי. 

נפלתי על הרצפה. בכיתי. לא האמנתי. העוברית שלי עדיין ישנה.

זה היה יום רביעי. יומולדת 30. בטן ענקית. 

הכל בטלפון, אני מטושטשת. היא חוזרת על עצמה ולי נגמרו החיים. ניתקה לי. שלחה אותי הביתה עם רצון למות. היא חוזרת על עצמה. בישרה לי את הדבר הכי גרוע ששמעתי בחיי. לא יכולה לעכל. בטלפון. והיא הרגישה שהיא חוזרת על עצמה. לחכות ליום ראשון- וועדה במרפאה בוולפסון עם עוד פרופ', גנטיקאית, רופאים. עד יום ראשון בא לי למות.

מיום רביעי עד יום ראשון לא התקלחתי. 

לא יכלתי לראות את הבטן. 

כל תזוזה של התינוקת שלי גרמה לי לצרוח ולבקש שתפסיק. לא רציתי להרגיש. רציתי להעלם.

 

יום ראשון הגיע ואיתו הפיענוח של ה MRI הפעם כתוב. סיכום הפיענוח היה רך יותר ממה שדיברה איתי בטלפון. העריכו את הסיכויים של העוברית שלי לפיגור. רוב הסיכויים היו לצידי אבל בוא נאמר שסיכוי של 1:10 זה לא גן עדן. באסה רצינית. עוד בדיקות, צ'יפ גנטי וכל מיני פינוקים.

שבוע 40+0 אחרי צ'יפ גנטי (דיקור בסוף חודש שמיני) התחילו צירים, הגעתי ללדת. היתה לידה מדהימה ותינוקת עוד יותר. ג'ינג'ית. לא יודעת מאיפה זה בא. הכל טוב. היא בריאה ואנחנו מאושרים עד סוף העולם ובחזרה. 

 

אני רושמת פה:

1. לרופאה- אין לי טענות על הבשורה או על הפענוח שלך. יש לי כעס על הדרך. בטלפון?? לא יכולת לצאת לדבר איתנו 5 דקות? להסתכל בעיניים לזוג שהחיים שלו עלולים לההרס באותו הרגע בדיוק? יכולת לשאול מדוע הגענו, לברר מה הרקע שבעקבותיו הגענו להיבדק, לדבר עם הרופא המטפל, להיות יותר עדינה בבשורה שלך בהתאם. יכולת להיות בן אדם. היית כמו מכונה שמוציאה פלט. איך יכולת? הרסת אותי, שברת אותנו. איך יכולת? איך מבשרים כזה דבר בטלפון? לא צריך להיות בעלת אינטילגנציה ריגשית כ"כ גבוה בשביל להבין שנגמרתי באותו הרגע. ועל כל זה הערת לי שאני מבזבזת את זמנך?! בטלפון. לא אשכח את זה לעולם. הלוואי ותיקראי את הסיפור שלי. מקווה שלא חזרתי על עצמי יותר מידי. אוף! כ"כ מעצבן! איך הרשית לעצמך? איך?

2. להורים- דברים טובים קורים. תהיו אופטימים. אל תוותרו. תבדקו תשאלו.

3. לעצמי- עברה שנה. יש לי יומולדת 31 ותינוקת בת 9 חודשים בבית. לעצמי לשחרר ולהשתחרר מהטראומה הזו. 

כתבתי את כל זה בנשימה אחת.

 

נעה.