מאת: מורי טויק , מאבחן ומטפל בילדים  - "לצמוח מחדש"

לא מעט מהסיטואציות שאנחנו חווים מול הילד עולה השאלה מה נכון  לומר, לעשות, לקיים ולכוון את שאנחנו רוצים להוביל. יום חמישי האחרון אני עם הזאטוט בן הארבע, אדם. הוא אוהב סיפורים כתובים, מצויירים, ומאויירים בכל עונות השנה ושאר פירות יבשים של טו בשבט.  הוא אוהב שאני ממציא לו סיפורים מלאי דימיון, והוא מדמיין איתי את העולם שרק זה עתה הומצא. "אבא , נכון שאני לא יכול לעוף " נכון אדם, לבני אדם אין ממש כנפיים", אני עונה לו, וכל כך מבין לליבו. גם אני רציתי ועודני רוצה להיות סופרמן.  "ועוד נכון  אדם שחצינו כבר ממזמן את שעת השינה שלך " אני מוסיף, כבר תשע ונסחפנו בזרם אני והוא, חלק באשמתי,  ואיך אפשר שלא. "אוף אני לא רוצה לישון " הוא מדגיש בעפעוף שובה, וחוזר על זה בלופ של פטיפון ישן, עושה קולות ופרצופים, זז באי נוחות ומבקש שוב עוגייה. 

 

ברור שהראשון מקדים את האחרון.  הבסיס עליו תישען הסמכות חייב לצמוח,  דרך אותה אהבה שאינה תלויה בדבר . ועדיין הרבה הורים שאני מייעץ להם נמצאים בדיוק במקום בו הגבולות אינם ברורים. 

 

יש את אלו שהאהבה עוטפת, יותר מידי עוטפת. הילד כבר אינו מבדיל מה נכון, מותר, אסור או בכלל. הילד הוא הקובע, המחליט, האומר והמבצע , והוא רק החל את דרכו כבן חמש, מעניין מה יקרה עד גיל הבר מצווה. עוד תופעה  זה "ההורה המפצה", הורה שרגשי האשמה השונים מפעילים אותו בקבלת החלטות, גם בהחלטות מהסוג הזה. 

 

הצד השני של המטבע יכול להיות מאופיין בסמכות נטו,  נקיית סטיות תקן . אתה תעשה עכשיו, תפעל, תבצע מה שאומרים , או איך לעזאזל הצלחת להביא כזה ציון כל כך נמוך . כן, כשהסמכות מופעלת בלחיצת כפתור חירום , האכזבה הרבה יותר קלה על ההדק . 

 

בוקר תמיד מאופיין בעשרות מטלות שההורים צריכים לבצע .  ארגון ותכנון של יציאה מהבית עולה על כל דימיון של תמנון רב זרועות. קימה מהמיטה יכולה להמשך על פני דורות שלמים ועדיין יוותר מקום לעוד בשעון החול של הילד . להתלבש , לצחצח שיניים, ללכת לשירותים , ואיך הוא שכח לעזאזל להוריד שוב את המים . לבוא לשולחן לאכול בקטנה , הוא אומר "לא בא לי" בגדולה ונשאר עודף.  עוד לחשוב שזה חורף, יורד מבול בחוץ  ויש עוד שיכבה להוסיף ,  לא ואתה לא יכול לנעול את הקרוקס דווקא עכשיו.  מה אם יש יותר מילד אחד, אולי יותר משניים, יש כאלו עם  ארבעה והספירה ממשיכה בסולם עולה . 

על פי הגדרת ויקיפדיה  המילה סמכות היא :   "יכולת של בן אדם מסוים או ארגון, להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה" . 

 

כן,  אני שם עד הסוף עם הזאטוט, מרעיף , מעצים ,  אוהב ומאוהב בו  כמו עד העננים ומעבר לכך (הגדרה של אדם) , האם זה מבטל את חשיבות "יסודות החברה", את המעמד שלי כהורה, את הצורך לעצור ולשים את הגבול הנכון במיוחד בזמן הנכון , אז זהו שלא . 

 

אם סמכות במובן החיובי שלה נחשבת העברת מקל כמו במירוץ שליחים, העברת אחריות , שינון התנהגותי נורמטיבי, מקום בו הילד למד, גדל ומבין שישנה חשיבות עליונה לכבד את רצון האחר, בפרט בתוך כתלי ביתו.  כך  הילד ילמד לקיים זאת בסביבה החיצונית, אולי אף מבלי שיאירו לו, כי הוא הצליח לראות דרך עיני הזולת את הרגע , את הצורך של האחר . 

 

הורים יקרים , יש לא לוותר על כך, גם אם הוא יזיל דמעה , יעשה פרצוף תשעה באב, ירקע ברגליו,  וינופף בידיו כי חשב שזה יום העצמאות רק שלו. 

ועוד משהו אחרון וחשוב, גם אם יצבוט לכם בפנים ויכאב לראות אות ככה, גם אם רגשי האשמה שלכם רוצים לפצות אותו בחוסר גבולות וסמכות שלכם,  יש לעמוד על שלכם ולהבין שסמכות איננה מילה גסה.  ההפך היא יוצרת חוסן בהתמודדות הילד , עם כשלון, דחיית סיפוקים , הבנת הזולת ועוד ...  הכל תלוי כמובן , עד כמה,  איך וכיצד מפעילים אותה .

 

אז הפרצופים של הזאטוט לא ממש עזרו לו , והוא הבין שדרמות הן רק למי שצופה בהן , ונרדם.