מה עושים כשלקראת יום המשפחה הילד התבקש להביא תמונה משפחתית לגן, והוא רוצה להכניס בה את כל העולם...

מאת: מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם".

שירי כבודי-אביב

יום המשפחה קרב ובא, והבן הגדול שלי כבר למד לפזם בעל פה את כל מילות השירים, "אחותי הקטנה" ו"המשפחה שלי". באחד הערבים שלפני החגיגה הגדולה בגן, תוך שהוא  מדלג ומפזז בעליזות, הוא ניגש אליי והודיע, "אמא, הגננת אמרה שעוד מעט נחגוג את יום המשפחה, ושכל ילד צריך להביא לגן תמונה משפחתית".

"מצוין", השבתי.

"אמא, מה זה תמונה משפחתית?".  

"תמונה משפחתית, זו תמונה שבה מצולמים יחד כל בני המשפחה", עניתי לו בפשטות.

"אבל אמא", הוא המשיך בארשת מהורהרת וזוג גבות מודאגות, "מי קובע מי יהיה בתמונה הזאת ומי לא?"

באותו הרגע, הרחתי שהעניין הולך להסתבך, ושכל תירוצי הגנטיקה שבעולם, לא ממש ישפרו כאן את האווירה. "למה אתה שואל?" ניסיתי לדלות פרטים מחדר המבצעים, לפני שתגיע איזו התפרצות בלתי צפויה.

"כי אני רוצה משפחה גדולה, הכי גדולה שיש, וזכותי להכניס את מי שאני רוצה למשפחה שלי.... נכון אמא?!  וחוץ מזה, בכלל לא הבנתי למה תומר וגיא לא יכולים להיות גם במשפחה שלי, ולמה אי אפשר שכולם יהיו במשפחה שלי?"

"המשפחה שלנו היא דווקא גדולה מאוד", ניסיתי להרגיע, "כי משפחה זה לא רק אבא אימא ואחים, משפחה היא גם הדודים, ובני הדודים, והסבים והסבתות. אל תדאג חמודי, יש לך משפחה גדולה וענפה!"

משום מה הזאטוט שלי נראה לגמרי לא מרוצה מהתשובה שלי. הוא אמנם פנה לעיסוקיו, אבל פניו נותרו חמוצות למדי.

תמונה משפחתית פוסט מודרנית

למרות הסוגיה הבלתי פתורה, לא יכולתי שלא להתפעל מהנטיות הקוסמופוליטיות של בני הבכור, ובהתלהבות של ילדה קטנה, כינסתי את כל חברי המשפחה המצומצמת שלנו, ופתחתי בעבודת יצירה שבמהלכה כולנו אספנו תמונות של כל שארי הבשר שלנו, עד לדודה גולדה מנתניה שנפטרה לפני שמונים שנה. הדבקנו את כולם על בריסטול במעין קולאז' משעשע: לצד הדוד יעקוב ציירנו ביד מגרפה ופרה, כי הוא רפתן, לבן הדוד נתי ההייטקיסט הצמדנו מחשב ופלאפון, בידיים של הדודה ציפי הדבקנו שני תינוקות, כי היא מיילדת, וכך הלאה. וכמובן לא שכחנו להכניס את כולם לתוך בית גדול, ולחתום על היצירה הפוסט מודרנית – כל אחד לפי המוזה ששרתה עליו.

כולם היו מרוצים ובהחלט עייפים, אבל אני ידעתי היטב שברגע זה סיימנו רק את חלקה הראשון של המשימה הבלתי אפשרית, כי למרות כל ההילולה עדיין לא ניתנה לילד תשובה לגבי תומר וגיא ושאר החברים.

מאחר שהשעה הייתה כבר 21:00, כשהקטן זועק לשינה, הקטנה נרדמה לפני שעה, אבא מתחיל להראות סימני עצבנות על כך שיש לו על הראש עוד טונה עבודה למחר. והבן שלי הגלובליסט מסרב להצעה של אבא לקחת את התמונה לגן, ולא מוותר: "אבל אני רוצה להכניס את גיא ותומר לתמונה". אז הבטחתי לו שיש לי הפתעה מיוחדת בשבילו, אבל רק מחר נוכל לגלות מהי.

למחרת, במקום לעבוד, מצאו אותי עמיתיי קורעת דפי מגזינים במרץ, ויוצאת מוקדם כדי להיות האימא הראשונה שמגיעה לשער של הגן.

"היום אנחנו עומדים להרחיב את המשפחה שלנו..." אמרתי לבני כשהוא אוסף את המעיל מהמתלה שבגן, ולא, לא התכוונתי שאבא ואני החלטנו להביא ילד נוסף למשפחה.

"למה את מתכוונת?" הוא פער זוג עיניים סקרניות.

"עוד מעט תראה..."

אילן יוחסין גלובאלי  

כשהגענו הביתה, התברר לי, שלמרבה הפלא לילד הרבה יותר קל לקבל את העובדה שעליה מדברת חוכמת הקבלה – שאנחנו מחוברים בקשרים הדוקים לא רק לשארי הבשר שלנו, אלא לכל העולם ממש. בני הוקסם כשסיפרתי לו שבעצם קיימים קשרים בין כל בני האדם, קשרים בלתי נראים לעין, אבל חזקים מאוד, עד כדי כך שממש כל מעשה שאחד מאיתנו עושה משפיע על כל בני העולם.

"וואו!" הוא צעק בהתפעלות, "אפילו אם אני מרים את היד ככה, כבר זה משפיע על כל האנשים?".

"כן, ממש כך. אפילו פרפר שמנפנף בכנפיים שלו, גורם בכך לשינויים בקצה השני של העולם. מכאן, שכולנו קרובים זה לזה כמו משפחה אחת גדולה. ואם נדמה לנו שרק לאבא ולאימא ולאחים צריך להתנהג יפה ובאהבה, הרי זו טעות. אנחנו צריכים להתייחס באותה מידת האהבה לכל האנשים. נכון שזה לא פשוט ולא תמיד אנחנו אוהבים את כולם, אבל לפחות כדאי לנו להשתדל... כי אז נגרום לתגובות טובות אצל כל בני האדם".

אין ספק שהוא התרשם לא מעט מעיקרון אפקט הפרפר, ועכשיו אחרי הדיבורים הגיעה עת המעשה.

פתחנו אטלס ב"מפת העולם", ופרשתי לפניו בריסטול, העתקנו בקווים כללים את כדור הארץ לבריסטול, ואז הגיע הרגע לשלוף את חבילת עמודי המגזינים שאספתי כל היום. יחד התחלנו לגזור פרצופים של אינדיאני, אסקימואי, אפריקאי, אנגלי, צרפתי וכו'. הדבקנו כל אחד מהם על האזור המתאים, וכמובן שגולת הכותרת הייתה כשהדבקנו גם את התמונות של גיא  ותומר באזור הלוהט ביותר של המזרח התיכון.

כשסיימנו בני חיבר קוים בין כל האנשים, ולמטה רשמנו: "כולנו משפחה אחת גדולה". את התמונה הזאת הוא מיד שם ליד תיק האוכל, ואמר בגאווה: "מחר אני אראה לגננת שמותר לי להכניס את מי שאני רוצה לתמונה!".