הטור של מרגלית ונטורה
עד כמה שאני מנסה להנחיל לילדים את חוש הסדר שלי, אני לא ממש מצליחה. למרות שבגן, כשהגננת אומרת "עכשיו כולם מסדרים את הצעצועים במקום", הפלא ופלא, לא עוברות שתי דקות וכל הילדים ביחד מתקתקים את הצעצועים בארגזים ממוינים לפי סוגים, צבע וגודל.

מאת: מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם"

 אז נכון שהם מגיעים הביתה בהתרגשות גדולה אחרי "יום-עבודה" מפרך, ונכון שבתור אמא שלהם אין לי שום בעיה להכין לקראתם את כל הבית מאורגן ומצוחצח, אבל את הדבר היחידי שהייתי מאוד רוצה שיעשו – לסדר את כל המשחקים שלהם בארגז לפני שהם הולכים לישון – אני לא מצליחה לשכנע אותם לעשות.

בניסיון למצוא פתרון לבעיה העלה בעלי הצעה לקנות להם קופסאות דומות לאלו שהם כבר מכירים מהגן, כך הם ירגישו אותו הדבר כמו כשהגננת מבקשת מהם. כשחזרנו מהחנות (אחרי שקנינו כמעט חצי ממחלקת "פתרונות לאחסון") ישבנו יחד, ריכזנו את כל הצעצועים במרכז החדר והתחלנו למיין אותם. להפתעתי זה דווקא עזר מאוד. מצד אחד זה נתן להם הרגשה שהם לוקחים חלק בסידור וארגון החדר (מבלי שאמא תכעס) ומצד שני זו הייתה הזדמנות נהדרת במיוחד לבדוק באילו צעצועים הם עדיין משחקים ואילו אפשר לתרום לילדים אחרים שישמחו מאוד לקבל.

לאחר חצי שעה נוספת של עבודת מיון מלאת זיכרונות יצאנו עם לא פחות ולא יותר מאשר שלושה ארגזים מלאים של בובות, צעצועים, משחקי הרכבה, דברי יצירה וקלטות וידאו ישנות שהבנים רצו לתרום. עדכנתי אותם שמאוחר יותר בערב, אבא יבוא עם חבר מהעבודה שייקח את הדברים אל עמותות הרווחה השונות. הבן הקטן, שלא כל כך אהב את הרעיון שעומדים לקחת לו חלק נכבד מהצעצועים שלו (למרות שהוא בעצמו ציין שהוא כבר לא משחק בהם יותר), ביקש להציץ בארגז הקלטות. בין "במבי" ו"פו הדב", הוא מצא שם את "כספיון" של פאול קור, חשבתי על כך שצפייה בדג הכסף הקטן שאוהב לעזור לדגים אחרים, יכול לשנות לו מעט את מצב הרוח.

"כספיון"

הדג החביב הזה, למי שלא מכיר, חי לו בים הגדול עם כל האחים והאחיות שלו, ובני הדודים ובני הדודות שלו כשכולם תמיד שוחים ביחד, כאילו היו דג אחד גדול שמורכב מהרבה דגיגונים קטנים. בחלק הראשון של הסרט פוגש כספיון לוויתן קטן שאיבד את אמא ואבא שלו. כספיון קורא מיד לכל החברים שלו לעזרה וביחד הם מצליחים להחזיר את הלוויתן הקטן להוריו המודאגים. הבן הגדול שלי, שמכיר את הסרט בעל פה (וכחובב דגים בדיוק כמו אבא שלו), מיהר להסביר לאחיו הקטן שהדגים לא באמת מדברים אחד עם השני ואפילו לא עם לווייתנים.

"נכון אמא?" הוא שאל כמבקש אישור על דבריו. עניתי לו שהוא צודק מאוד.

הסברתי לילדים שבטבע לא נראה דגים משוחחים אחד עם השני, אבל שיתוף הפעולה, עבודת הצוות והדאגה לבעל חיים אחר – קיימים בהחלט. אפשר לראות את זה אצל כל בעלי החיים ללא יוצא מן הכלל, מהנמלים הקטנות ביותר ועד לג'ירפות ולפילים הגדולים. בדרך זו של הדדיות ביניהם, מקיימים בעלי החיים את האיזון וההרמוניה הנפלאה שאנו רואים בין כל חלקי הטבע.

הוא הצביע על המסך ואמר בהתרגשות: "הנה אמא, תראי! הדגים עוזרים ללווייתן, כמו שאנחנו גם עוזרים לילדים אחרים". אמרתי לו שזה נכון. יחד עם זאת, למרות שכולנו, גם הדגים וגם אנחנו, חיים כאן כחלק ממערכת אחת, אצלנו זה מעט שונה, כי לנו, בני האדם, אין את הדחף הטבעי הזה לעזור אחד לשני כמו שיש לבעלי החיים, אלא עלינו לבחור לעזור לזולת. והוספתי שהבעיה היא שאנחנו כל הזמן עושים דווקא את ההיפך. 

הפעוט הבין להפתעתי את מה שאמרתי ושאל: "בגלל זה אמא אנחנו תורמים את הצעצועים שאנחנו לא משחקים בהם יותר?" עניתי לו שכן, והוספתי שלצד פעולת הנתינה, חשובה אף יותר הסיבה שבגללה אנו נותנים את הצעצועים – בעזרת הנתינה שלנו, אנחנו בעצם רוצים לגלות בין בני-האדם את אותה מערכת היחסים שקיימת בטבע, מערכת הבנויה על אהבה ועל נתינה הדדית.

כשאבא הגיע עם החבר מהעבודה לאסוף את ארגזי הצעצועים, נפרדנו מהם לשלום.

אהבה בלי הפסקה

בערב נכנסנו כולנו יחד לסדר את החדר של הילדים לקראת שינה. הכנסנו את המשחקים אל תוך הארגזים החדשים שקנינו להם, והכל התנהל ללא בעיות מיוחדות (ומבלי שאמא תכעס...). הבן הגדול מצא רכבת ישנה שהתחבאה לה מתחת למיטה, ושאל אם אפשר לשלוח גם אותה מחר לתרומה. עניתי לו שבודאי שכן ושבעצם יש 365 ימים בשנה שבהם אפשר לתת, לאהוב ולהעניק לאחרים, כך שלמעשה כל רגע הוא הזדמנות בשבילנו לחזור ולהיות בערבות ההדדית ובתיאום מושלם עם הטבע שבו כולנו חיים, בדיוק כמו "כספיון" וחבריו, ממש כמו "גוף אחד".