"אתה יודע? חוץ מחמשת החושים שאנחנו מכירים, לבני האדם יש עוד חוש אחד. מאוד מיוחד." "באמת?" הוא שאל. "כן" עניתי. "ובעזרת החוש הזה אנחנו יכולים להרגיש את הדבר הכי חשוב בעולם". "איזה דבר?" הוא שאל. אותו חוש מיוחד שנקרא "חוש האהבה"...

מאת: מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם".

באחד מהבקרים החופשיים שלי, שבתי הביתה לאחר שהסעתי את הילדים לגן והתיישבתי לי בנחת על הספה, לוגמת מהקפה הראשון של הבוקר ומהרהרת קלות. לאחר מספר דקות של הרהורים, הבחנתי שאני מוקפת בשלל לטאות מגושמות בעלות אינספור שיניים, שמביטות אליי מכל פינה אפשרית בבית. "פארק היורה עבר אל הסלון שלי" חשבתי לעצמי. הדינוזאורים שנכחדו ונעלמו מהשטח לפני מיליוני שנה עשו קמבק מפתיע, והפכו את ילדיי לחוקרים פרהיסטוריים של הזן הנכחד.

באותו הרגע קפץ במוחי רעיון, והחלטתי לעלות על "הגל הדינוזאורי" בכדי ללמד את ילדיי על ששת החושים. אני יכולה לשמוע אתכם שואלים בפליאה, שישה חושים??? כנראה שהאמא הזאת קצת מבולבלת. אז האמת היא שלא, אבל את זאת תגלו בהמשך.

לענייננו, החלטתי לבנות עם ילדיי בובת דינוזאור "תוצרת בית" ולמחרת היום, לאחר שהילדים שבו מן הגן, הכרזתי בשמחה והתלהבות, שהיום נבנה כולנו יחד בובת דינוזאור.

"וואוו' אמא, את באמת יודעת להכין בובת דינוזאור?" שאל אותי הבן בסקרנות. "בקלי קלות" השבתי לו. "נתחיל מלמטה למעלה" אמרתי, "קודם כל יש לנו את הגוף, נכון?" הצבנו את הקרטון הרחב במרכז החדר ומעליו הדבקנו את הקרטון הקטן בשביל הראש. הוא ניגש להביא את קופסת הצבעים שלו מהחדר ואמר, "נצייר לו רגליים גדולות וידיים קטנות כאלה", הוא הראה לי בובת דינוזאור קטנה מסוג טי-רקס מצוי. "אין בעיה" השבתי והתחלנו במשימה.

מישוש

תוך כדי ציור סיפרתי לו שלמרות שהידיים מסמלות לנו את חוש המישוש, אנחנו יכולים לחוש גם דרך שאר הגוף, והצבעתי לאורך העור שלנו כדי להמחיש לו במה מדובר. "גם בבטן וגם ברגליים?" הוא שאל. "כן", עניתי לו "חוש המישוש מאפשר לנו להרגיש את עצמנו ואת הסביבה שלנו. דרך העור שעוטה את גופנו אנחנו מגלים אם קר או חם בחוץ, מה מוצק, מה נוזלי, האם יש סכנה לאחד האברים שלנו ואנחנו מיד צריכים להיזהר...", "שלא נקבל 'איה'?", "כן" עניתי לו והסברתי שאלמלא חוש המישוש, לא היינו מודעים לכך שבכלל יש לנו גוף.

טעם

לצורך הכנת הפה גזרנו (בזהירות רבה) זווית משולשת מהקרטון העליון. בשביל המלתעות המפחידות לקחנו קיסמי שיניים, שברנו אותם לחצאים והידקנו פנימה. "איזה פה מפחיד!" הבן התרגש "עכשיו הוא יכול לאכול את כל החיות!" הוא רץ מיד והביא את הסוס, הפילפילון והג'ירפה המצפצפת. "תראי אמא, הוא אוכל את כל החיות!" ורגע לפני שהוא עמד לתת לדינוזאור לנגוס בעסיסיות בפילפילון המסכן, אמרתי לו: "תדע חמוד שאפשר להשתמש בחוש הטעם כדי לטעום עוד טעמים, מלבד פילפילון מפלסטיק.

"הלשון שלנו בנויה כך שהיא מגלה לנו אם מה שאנחנו אוכלים הוא מתוק, מלוח או...", "או חריף כמו שאבא אוכל" הוא הוסיף מיד. "נכון, אבא מאוד אוהב חריף, ואיך אנחנו יודעים שזה חריף?" שאלתי, וראיתי אותו מוציא לשון קטנטנה, מתוך הבנה מלאה.

בשלב זה עשינו הפסקת גלידה שוקו-תות-וניל-בננה עם אבא והמשכנו לחוש הבא.

ריח

"אני עושה לו שני חורים קטנים לאף, טוב אמא?" הוא ניגש לבובת הקרטון וחורר לדינוזאור שלנו שני חורים לנחיריים. "עכשיו הוא יכול להריח את הפרחים" הוא צחק. "נכון" עניתי לו והוספתי שבנוסף לפרחים, בעלי החיים משתמשים בחוש הריח כדי לזהות סכנה או כדי לאתר את הטרף הבא. "כמו הכלבים בגינה" הוא צחק והזיז את אפו. "נכון. לכלבים, לדוגמה, יש חוש ריח מאוד מפותח. הם יכולים להריח ריחות שאנחנו לא יכולים".

שמיעה

כשהגענו להכנת האוזניים, הבן הזכיר לנו את סיפור כיפה אדומה: "למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?" הוא צחק ודגדג את אוזניי, "כדי שאוכל לשמוע את כל מה שאתה מבקש, ומיד להביא לך!" עניתי לו בקול מצחיק של סבתא.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לתת להם דוגמא מוחשית ולקחתי את הדרבוקה הקטנה מסלסילת כלי הנגינה. "באוויר קיימים הרבה גלים של קול" הסברתי להם והנעתי את ידיי מעלה ומטה. "כמו גלים של ים?" הגדול שאל, "כן" עניתי לו. "אבל הם פה סביבנו" הם חיקו את תנועות ידיי בהתלהבות. הכאתי בעדינות עם ידי על גבי עור התוף והסברתי להם שהתוף בנוי בדיוק כמו מערכת השמיעה שלנו. "כשגלי הקול מכים בו, בדיוק כמו שהיד שלי הכתה כרגע בתוף – אנחנו שומעים". "אבל יש הרבה גלים, אמא" הם צחקו והכו עם ידיהם הקטנות בנמרצות על הדרבוקה. "נכון חמודים" צחקתי, "אבל למרות שיש סביבנו המון גלים של קול – אנחנו בעצם מסוגלים לשמוע רק את אלה שהאוזן שלנו בנויה לקלוט, ולא את כולם".

ראיה

כשהוספנו לדינוזאור שתי מדבקות של עיניים, הבן כבר שמח עד השמיים. "אמא, עכשיו הוא רואה אותי, תראי!" הוא צחק ועשה לו פרצופים. "בגלל שהדינוזאורים כבר נכחדו מן העולם", הסברתי לו "אנחנו לא יודעים מה הם באמת קלטו דרך העיניים שלהם. אנחנו יודעים לדוגמא שיש בעלי החיים שמבחינים רק במספר קטן של צבעים, או כמו סוגים שונים של עטלפים שממש בקושי רואים".

חוש האהבה

לקראת סיום אמרתי לו,  "אתה יודע? חוץ מחמשת החושים שאנחנו מכירים, לבני האדם יש עוד חוש אחד. מאוד מיוחד." "באמת?" הוא שאל. "כן" עניתי. "ובעזרת החוש הזה אנחנו יכולים להרגיש את הדבר הכי חשוב בעולם".

"איזה דבר?" הוא שאל. התיישבתי לידו והסברתי לו שחוץ מגלי הקול, ומכל הצבעים והריחות שנמצאים סביבנו, קיים כוח נוסף וחשוב שנקרא כוח האהבה והנתינה, ואותו אנחנו יכולים להרגיש רק דרך אותו חוש מיוחד שנקרא "חוש האהבה". סיפרתי לו שעוד מלפני אלפי שנים היו חכמים שפיתחו את החוש הזה והם נקראים מקובלים. וכשאנחנו משמחים מישהו או מתייחסים לאחרים באהבה ונתינה, החוש הזה מתעורר בנו ומתחיל להתפתח.

"בדומה למקרים שבהם אתה נותן צעצוע לאחיך ומצחיק אותו כשהוא בוכה. אם נתמיד לֶפַתח את החוש הזה בתוך ליבנו, תתגלה לנו ההרמוניה הנפלאה שקיימת במערכת הטבע, שגם אני ואתה חלקים קטנים ממנה".