אנחנו הורים. אנחנו דואגים לרווחת ילדינו. אנחנו רוצים שהם יהיו בריאים, מאושרים, בטוחים. אנחנו מרוכזים בטובתם, ובאותה מידה בדיוק, חשוב שנקדיש מחשבה גם על טובתו של האחר. לא כזו שבאה על חשבון ילדינו חלילה, אלא כזו שבאה ממקום ערכי, מוסרי, המכבד את האימרה "ואהבת לרעך כמוך".

 

לא צריך להרחיק לכת כדי לומר שלא. לא תמיד. שיפוטיות היא אם כל החטאים. אנחנו שופטים אנשים, אנחנו שופטים התנהגויות, אנחנו שופטים התרחשויות. אנחנו שופטים במהירות בה אנו מביטים, אנחנו שופטים בקול כי אנחנו יכולים. אנחנו שופטים בשם הצדק, המוסר, הערכיות. אבל השיפוט עצמו עומד בסתירה לכל אלו, כי מעצם טיבו הוא נותן צידוק למעשים והתבטאויות, שראוי ורצוי היה להימנע מהן.

אבל השיפוטיות היא בדמנו. היא מגדירה את הנכון והשגוי וממקמת אותנו על הרצף. במקום בו אנחנו רוצים להיות. היא מאפשרת לנו להרגיש טובים יותר, חכמים יותר,  צודקים יותר, ראויים יותר. שיפוטיות היא טבע האדם, ובמלוא כיעורה היא נצבעת בצבעי גזענות, אלימות, עוינות ובורות. כמו זו שהרימה ראשה בימים האחרונים. והילדים שלנו חשופים אליה, כי על ברכינו הם גדלים. והם שומעים אמירות ומשפטים ומאמצים אותם אל חיקם.

 

לא חייבים להרחיק לכת לפיגועי הרצח המזוויעים בצרפת. אנטישמיות ושנאת עם אינם זרים לנו והם חרוטים עמוק בתוך בשרו של עמנו. אבל בתוך עמנו אנו חיים. וחובתנו לחנך את ילדנו לסובלנות וקבלת האחר, כי אנחנו שונים מטיבנו. כך נבראנו. ועדיין, אנחנו שומעים אמירות הומופוביות ממובילי דעה, אנחנו שומעים אמירות גזעניות על רקע מוצא, אנחנו שומעים אמירות נגד מגדרים שלמים ואנחנו רחוקים מלדעת לקבל את השונה ויעידו על כך הנכים שמעידים כי הם מרגישים "לבד". לצד הסיפורים היפים על הצלחות, הישגים ופריצות דרך, יש בנו צד חשוך שחייב לצאת לאור. כי אם לא נודה באמת, לא נוכל לשינוי אמיתי. כי הוא לא יתחיל בילדינו, כל עוד הוא לא התחיל בנו.

 

אנחנו הורים, והאחריות ההורית שלנו רחבת היקף היא ונוגעת גם במישור הערכי והחברתי. אנחנו חייבים להיות מודעים לגודל ההשפעה שלנו על ילדינו, ואנחנו חייבים להיות ערים ליוצא מפינו, למסרים ולמשתמע מהם. גם כשהשיפוטיות היא בדמנו, ואנחנו מכריעים כל אירוע ושופטים כל אדם לטוב ולרע, אנחנו צריכים לקחת אחריות על הדברים הנאמרים בנוכחותם. אנחנו חייבים לשקול מילים ולשקול את המסר. האם יש בו גינוי של השונה? כיצד הגבנו לילד האתיופי שהצטרף לגן הילדים? מה אמרנו לילד גדול הגוף שתפס את המגלשה? מה חשבנו על האישה שחתכה אותנו בכביש? מה סיפרנו בארוחת הערב על בן הדוד שיצא מהארון? מה אנחנו חושבים על העולים החדשים מצרפת? מה מלמלנו כשעברה מולנו אשה קטועת יד? נכון, זה מחייב אותנו לשיקול דעת ולמודעות מאוד גבוהה, אבל האיפוק והתגובה המודעת, הם גם הזדמנות לקחת אוויר ולהתבונן שוב על הסיטואציה. אם מטרתנו היא להקנות לילדים שלנו תחושה של ביטחון, חשוב שנקנה להם גם עצמאות ערכית. נתווך להם את המציאות, נסביר את השונות, נשאל לדעתם, נבקש להכיר את עמדתם. השונות לא זרה להם ויש לה פנים רבות. הם לא גדלים בוואקום. הם גדלים בתוך מעגלים חברתיים. וככל שהם ימהרו להכיר את השונות, לקבל אותה ולתת לה מקום, כך הם לא יפחדו ממנה ולא יפחדו להפגין שונות בעצמם, כשיידרשו לה. 

אנחנו חוששים מהשונה, כי הוא לא מוכר, אבל יש לנו הזדמנות לחנך דור אחר, שחושש פחות, מתבטא יותר, נאבק פחות ומבין יותר.