הירמזות חברתית - זהו מושג הלקוח מתחום התפתחות הילד. מושג זה בא לתאר את היכולת המתפתחת אצל התינוק לזהות בשפת הגוף של המבוגר המטפל בו רמזים אשר ינחו אותו כיצד עליו להתנהג במצבים שונים, ובמיוחד במצבים חדשים או במצבים מורכבים ועמומים.

מאת: דפנה תייר - יועצת חינוכית התפתחותית M.A

שירי כבודי-אביב

אם מטיילת עם תינוקה בן השנה בגינה. לפתע ניגש אליהם כלב גדול ומרחרח אותם. לתינוק זו הפעם הראשונה בה ניתקל 'פנים אל פנים' בכלב. כיצד יגיב? ואולי השאלה המעניינת לא פחות היא - כיצד תגיב האם?

 

כהורים איננו מודעים תמיד למידת ההשפעה הגדולה שיש לנו על ילדינו ועל תפיסת עולמם. השפעה זו מתחילה שנים רבות לפני שאנו מנהלים אתם שיחות נפש מעמיקות בגיל ההתבגרות. למעשה, ההשפעה מתחילה בחדשי חייו הראשונים של התינוק, ובחלקה מתרחשת באופן לא מודע. כיצד קורה הדבר?

 

הירמזות חברתית - זהו מושג הלקוח מתחום התפתחות הילד. מושג זה בא לתאר את היכולת המתפתחת אצל התינוק לזהות בשפת הגוף (הכוללת מספר מרכיבים, ביניהם - הבעות פנים, תנוחות ותנועות הגוף, טון ועוצמת הדיבור, ועוד) של המבוגר המטפל בו רמזים אשר ינחו אותו כיצד עליו להתנהג במצבים שונים, ובמיוחד במצבים חדשים או במצבים מורכבים ועמומים.

 

נשוב אל האם ותינוקה ומפגשם עם הכלב: במידה רבה תושפע תגובת התינוק מתגובת אימו; התינוק עשוי להביט באימו בחיפוש אחר סימנים (מעבר לדבריה) מהם יוכל ללמוד כיצד עליו להתייחס אל המצב הלא מוכר: אם יזהה בהבעת פניה ובשפת הגוף שלה מצוקה (שכן היא עצמה מפחדת מכלבים) יש לשער שיגיב בחשש ואולי אף בבהלה. לעומת זאת אם אימו אוהבת כלבים ומרגישה בטחון בסביבתם, ללא ספק תקרין זאת בכל תגובותיה ויש סבירות גבוהה שהתינוק, שיחוש בכך, יגיב באופן דומה ולא יראה בכלב מקור איום.

 

מעניין לציין שתינוקות ופעוטות נסמכים יותר על הרמזים הלא מילוליים שאנו מבטאים מאשר על מה שאנו אומרים. כלומר, אם אותה אמא שנבהלת מהכלב אוחזת בחוזקה בידו של תינוקה ומרחיקה אותו מהכלב, ובאותו זמן אומרת לו בקול מהסס קמעה: "אל תפחד, זהו כלב טוב" - יש לשער שהפעוט יושפע ויאמין למסר המעשי של האם (שהוא האמיתי יותר עבורו) ולא למסר המילולי.

 

חשיבותה החינוכית של ההירמזות החברתית נובעת מכך שהיא מרכיב משמעותי באין ספור אינטראקציות שיש לנו עם ילדינו. בעזרתה ניתן להסביר התנהגויות רבות שלהם שלא תמיד ברור לנו מקורן או מדוע הן ממשיכות להתקיים, למרות הסברינו המילוליים. כשדבר כזה קורה, עלינו לעצור ולבדוק את עצמנו; האם המסר שלנו אל הילד הוא חד משמעי וברור או שמא, עמוק בפנים, אנו לא שלמים עם מסר זה במאת האחוזים והילד חש זאת ברמזים הגופניים (הסותרים את המסר המילולי) שאנו שולחים לו ומושפע מהם.

 

אינטראקציה שכיחה בין הורה לפעוט המדגימה זאת: הפעוט עושה מעשה שובבות וההורה אומר "לא, אסור!" אך חיוך מתמוגג מרוח על פניו… לאיזה מסר יאמין הפעוט?

 

עלינו לזכור כי עיני הילדים נשואות אלינו, ובין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו - אנו שולחים מסרים המשפיעים על עיצוב התנהגותם ותפיסותיהם.